יומנה היקר

רשימות ביקורת בעיתונים על ספרות, קולנוע ותיאטרון לא שואפות אל הנצח. בדרך כלל הן שקועות עד צוואר באופנות ובאידיאולוגיות של התקופה ומתיישנות מהר. לכן ניגשתי בחשש ל"יומן ספרותי", מבחר מרשימות העיתונות שפירסמה לאה גולדברג. קשה גם היה להימנע מספקות לגבי הצורך במקבץ עב־כרס, אם מביאים בחשבון את ריבוי המהדורות החגיגיות של שיריה, יומניה והפרוזה שלה בשנים האחרונות. אבל לא זו בלבד שהרשימות לא התיישנו, אלא שדווקא הפורמט המושמץ של רשימות ביקורת - במיוחד ביקורות ספרות ושירה - מתגלה כאן במלוא חיוניותו, בכוח גולמי שאינו נמצא במסות, בשירים או ביומנים. 

"יומן ספרותי", בעריכת חוקר הספרות ד"ר גדעון טיקוצקי והמשוררת והחוקרת פרופ' חמוטל בר־יוסף, כולל את רשימות העיתונות המוקדמות של גולדברג: החל ברשימות הראשונות מליטא - הראשונה בהן, משנת 1928, פורסמה קצת לפני שמלאו לגולדברג 17(!) - ועד לרשימות שפורסמו מתל אביב, לפני ובמהלך מלחמת העולם. 

הרשימות כתובות במתכונת שכבר לא פוגשים היום. הייעוד שלהן אינו צרכני (האם כדאי לקנות את הספר או כרטיסים לסרט), והן גם נזהרות מהפלגות נרקיסיסטיות: מתשבחות משתפכות או קטילות רהבתניות. הן נולדות כדרך אגב, מתוך ספר שהתגלגל לידיה, מודעה בעיתון צרפתי, יום שנה למותו של משורר, או אפילו סתם "מחשבות פזורות" - תמונה ביתית, פגישה, הלך רוח. גולדברג לא כותבת "על" ספרים, הצגות, סרטים וקונצרטים, והאמנות אינה עבורה תחום עניין או תחביב - היא בנפשה, עולמה האינטימי ביותר. 

מכיוון שהרשימות מסודרות בסדר כרונולוגי, ניתן להבחין ביכולת של גולדברג לכתוב את האישי ביותר דרך התרבות מתפתחת עם השנים. הרשימות הראשונות, בעיקר אלה שנכתבו מליטא, עדיין דידקטיות ונוקשות, ועסוקות בטעם טוב ובהיעדרו. ברשימות אלה שנכתבו בעודה שוקדת על הדוקטורט שלה בגיל עשרים וקצת, היא עוד חושבת במונחים חינוכיים, כמעט מיסיונריים, על טוב הטעם כערך שיש להנחילו לציבור. 

גם המפגש הראשוני עם ארץ ישראל מנוכר מעט: היא מוצאת סביבה צעקנות, חוסר טקט ועצבנות. זה נכון לגבי המפגש עם מזרחים ותרבותם. גולדברג כותבת על תיאטרון קברט ביפו שבו הופיעה גם אום כולתום בביקורה בארץ. היא לא מצליחה לראות את קסמו של המקום. הלבוש האירופי של הרקדניות נראה לה מזויף, היא מבקרת אותן על שהן סופרות בפומבי את שטרות הכסף, ומעירה באכזריות ש"בין ריקודיהן הן מעשנות ולועסות משהו... בלי צל מחשבה בעיניים, כפרות מעלות גרה". גולדברג אמנם אינה יוצאת דופן בחששה מתרבות ה"לבנט" (כלשונה). לפחות, בשונה מאחרים בני דורה ותרבותה, היא מפגינה גם היכרות אינטימית עם ספרות ערבית ומזרח־אסיאתית (מהפילוסוף אִבּן ערבי למשורר הסיני טוּ־פוּ). 

ואולם עיקר כוחו של הספר הוא ברשימות המאוחרות יותר מהשנים 1941-1935, והן גם תופסות את רובו. זו התקופה הטעונה של תסיסת הנאציזם, הפשיזם והסטליניזם וראשית המלחמה. גולדברג יוצאת נגד הצביעות של השמאל האירופי, שתומך במשטר הקומוניסטי ועוצם את עיניו מלראות את פשעי סטלין, ותמהה כיצד אינטלקטואלים בגרמניה ממשיכים לחיות תחת הנאציזם. כיצד, היא שואלת, אפשר להיות סופר אנושי ולהמשיך לחיות בגרמניה תחת הנאציזם? כיצד אפשר לשבת בברלין ולשתוק, לעצום עיניים, וליצור "אמנות אנושית"?

הקריאה בספר מסחררת בשפע שלה. הרשימות עולות על גדותיהן ציטוטים, דימויים והתייחסויות לקולנוע ולתיאטרון שהופכות את הערות השוליים של העורכים חיוניות להתמצאות. אבל השפע אינו חגיגה של שמחה. אי אפשר לקרוא בו בנפרד מההקשר ההיסטורי והפוליטי: זה לא מקרי שדווקא בתקופה כה סוערת נעשתה הכתיבה שלה רגישה וחשופה כל כך. כל עולמה - תרבות אירופה, ערכי הנאורות והקידמה - עמד אז בפני התמוטטות, ובייחוד בתרבויות הקרובות ביותר לליבה - רוסיה, גרמניה ואיטליה. 

גולדברג הופכת בכל הידוע לה, בכל הספרים והעיתונים הנקרים לידיה, תרה אחר נחמה. היא שואלת: האומנם שפלותם של ימים אלה גוררת למדרון גם את האמנות, "ולא בלבד את יצירות האמנים החיים אתנו אלא גם את האמנות מראשית תולדותיה"? או שמא דווקא מתוך השפל ניתן לעמוד על מהותה של השירה, של המוסיקה, שאינה מצויה בהרמוניות אלא דווקא "בחרדה הגדולה אשר יחרד לב האדם לפני המוות, בגעגועים האנושיים על מרגוע ועל מולדת - הרחוקים תמיד?"

במאי 1940 היא שואלת: איך יחיה האדם בעתיד? מה יהיה גורלנו בתום הפורענות? "הרי אנחנו, הכותבים בימים האלה, נהיה ודאי אז 'הספרות שלפני המלחמה'... התיתכן בכלל 'שיבה' באמנות? אנו הסופרים הפתאים ודמיוננו הקטן - הלוא עיקר השאלה היא: מה יהיו החיים אחרי הזוועה הזאת". 

גולדברג לא מוצאת תשובות. זה טבען של הרשימות בעיתון, שהן קצרות, ולא חייבות להיות חלק מטיעון שלם. הקריאה בהן ברצף חושפת את חרדתה, את כאבה וצעקתה של מי שרואה את בבואתה, את עצמה ובשרה, על סף חורבן, של מי שנהפכה משגרירה מקומית של תרבות אירופה לפליטה. 

הרשימות הללו, האישיות והכואבות, מחליפות בפועל את היומן של גולדברג. בתקופות שבהן פירסמה רשימות בעיתון היא לא כתבה יומן. כשסופרים אירופאים מתחילים לפרסם את יומניהם האישיים היא מכנה זאת "אקסהיביציוניזם רוחני". אבל יומן ספרותי הוא עניין אחר: "יומן מקצועי הולך ונעשה הכרח, כל כמה שמתערפלים המושגים של התרבות בעולם". דווקא לנוכח קריסתו של עולמה התרבותי היא נאחזת בו במלוא כוחותיה, ושבה ומגלה את עומק חדירתו לנפשה, מחיה אותו מחדש בתוכה. אולי, היא שואלת, "בדרך הזאת [...] נגיע אל איחוי הקרעים? על כל פנים, ניסיון גלוי הוא - יומן לספרות".

לאה גולדברג - יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1941-1928, כרך ראשון; ספריית פועלים, 517 עמ'

קרן דותן

•   •   •

מוסר ללא גבול

ד"ר אריאל אוקסהורן | על "ספר שחושל בגיהינום"

בשנת 1670 פירסם באמסטרדם ברוך שפינוזה בן ה־38 את "מאמר תיאולוגי מדיני", ומייד זכה לקיתונות של שופכין. נכבדי הכנסייה תיארו את הספר כ"נתעב ומעורר פלצות", ואת שפינוזה כ"משתף פעולה עם השטן", ודרשו ש"הספר ייקבר לנצח בתהום הנשייה".

בגלל דעותיו הטילה הקהילה היהודית־פורטוגלית על שפינוזה את העונש החמור ביותר - חרם. כתב החרם, שמעולם לא הותר, היה הקיצוני ביותר שהוצא אי פעם: "ארור יהיה ביום, וארור בלילה. ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו. ארור בצאתו וארור בבואו". אוריאל ד'אקוסטה, שקדם לשפינוזה, הביע דעות דומות, הוחרם אך נשבר והודה ב"שגיאותיו". החרם עליו הוסר לאחר שהוכה 39 מלקות, ולאחר שהושכב על מפתן בית הכנסת, והקהל היוצא דרך עליו. מה אמרו וכתבו השניים שעורר זעם כה רב? 

אירופה היתה שסועה ממלחמות הדת בין קתולים ופרוטסטנטים, אבל כולם, לרבות היהודים, הסכימו ש"בני בלי אל" מקומם בגיהינום. את הקונצנזוס זיעזע שפינוזה שאמר את מה שהחילוני המודרני רואה כמובן מאליו: שהתנ"ך לא נכתב על ידי האל אלא על ידי בני אדם ושהוא אנתולוגיה מקוטעת שאינה ערוכה היטב, שהטקסטים הליטורגיים הם חסרי משמעות, שאין ניסים ואין השגחה עליונה - ומכאן, שאין טעם בתפילה, ואין צורך בממסד הדתי על רבניו וכמריו.

אבל אסור בשום אופן לראות את שפינוזה כאתיאיסט הדומה לאסטרונום פייר סימון לפלס, שכאשר נשאל על ידי נפוליאון מדוע לא הזכיר כלל את אלוהים בספריו - ענה: "אין לי צורך בהיפותזה זו". שפינוזה כלל את האלוהים בעולמו, ואף נעלב כאשר הטיחו בפניו שהוא כופר. פרופ' סטיבן נדלר, מומחה לפילוסופיה של המאה ה־17, ניחן בכישרון נדיר להסביר דברים מסובכים בלשון פשוטה, ומכניס אותנו למבואה של עולם המושגים של שפינוזה. ליקום כולו קרא שפינוזה "אלוהים, שהוא הטבע". ומכיוון שהאלוהים והטבע זהים, הרי ככל שנדע יותר על הטבע נתקרב יותר לאושר השופע מהכרת האל. 

קריאה בספרו של נדלר מבהירה כמה שפינוזה רלוונטי היום אף יותר מתמיד. מאז עידן הנאורות חלפו כ־250 שנה, אבל מאות מיליוני אנשים עדיין מאמינים ופועלים מתוך אמונה בכוח עליון, בגזירה ובשכר ועונש. כל עניינה של הדת האמיתית, אליבא דשפינוזה, הוא בהתנהגות מוסרית. אין משמעות במה מאמינים ומה חושבים - החשוב הוא לנהוג בצדק ולאהוב את הזולת. זהו מסר חיוני לעולמנו, שבו ציביליזציות מתנגשות עד זוב דם. 

נדלר משרטט את דמותו של שפינוזה כאדם שהוא מופת לתעוזה, לחשיבה מחוץ לקופסה ולדבקות בדעותיו - אפילו במחיר אישי כבד. המתלבט הדתי בן דורנו, החוזר בשאלה, החוזר בתשובה וגם החילוני המשתוקק לראות אל מעבר לפינה - ימצאו בספר זה עזרה רבה. ¬

ספר שחושל בגיהינום - שפינוזה והולדת העידן החילוני / סטיבן נדלר; 

מאנגלית: אביעד שטיר; עליית הגג, 368 עמ'

ספרו של סטיבן נדלר מבהיר עד כמה שפינוזה רלוונטי - לדתיים, לחילונים ולמתלבטים כאחד

•   •   •

בין הנשגב לנקלה

הקמת מדינת ישראל מאפשרת לנו לשוב ולקבל החלטות לאומיות, שמשמעותן תהיה הענקת מימד של קודש לחיינו כאומה

השבת נקרא בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים". למרות הנושאים השונים של הפרשות, יש ביניהן קשר מבני עמוק. "אחרי מות" עוסקת בחלקה הראשון בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ובחלקה השני מתריעה מפני הכישלון בחטא גילוי עריות. משמע, ראשית עוסקים בדמות האדם הכמעט מושלם, הכהן הגדול והמיוחד ואחיו, שנכנס לקודש הקודשים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי - זר שיעשה כן חייב במיתה, כך גם כהן שאינו ראוי. לאחר מכן עוסקים בדינו של מי שאינו שייך, בלשון המעטה, לפיסגת הרוח והתרבות האנושית. שני קצוות.

אותה תופעה ממש מתרחשת בפרשת "קדושים". בתחילתה מציב המקרא את היעד הנשגב: "קדושים תהיו כי קדוש אני השם אלוקיכם" - החברה הישראלית נקראת להניף בגאון את דגל הקדושה, תחת הנימוק המאתגר: הדמיון בין העם לאלוקיו. סופה של פרשה זו חוזרת לדיני גילוי העריות, כלומר שוב יורדים מהנשגב לשפל האנושי.

השאלה היא האם אין משהו באמצע? האם לא יכול האדם לא לשאוף לקדושה, ובכל זאת לא לרדת לשפל המדרגה? דומה שהתורה משרטטת לנו שני מודלים קיצוניים כדי לעצב מחדש את עולם המושגים שלנו, בייחוד את עולם הקודש. ברור שיש מצבי ביניים בין המושלם לנקלה, אבל מהו הכיוון שאליו האדם מבקש לצעוד? האם הוא חותר לחיי משמעות או שמא הוא רוצה לרדת מטה? לכן מוצגים מצבי הקיצון.

נראה שהתורה מבקשת לעצב לנו את עולם הקדושה באופן שונה מהמקובל - אם נראה לילדים וגם למבוגרים עשר תמונות של אנשים, ונבקש מהם להצביע על הדמות הקדושה ביניהם, סביר להניח שיבחרו במי שייראה להם סגפן ופרוש מענייני העולם. 

אם נבקש מהם לצייר אדם קדוש, הוא ייראה כנזיר המסתגר בחדר מלא בספרים. אם היינו משרטטים את פניו של אברהם אבינו, הוא היה נראה בציור כדמות מבוגרת. בכל מקרה, לא נקבל דמות של לוחם סיירת אמיץ היוצא לחלץ את אחיינו מהשבי, למרות שכך היה אברהם באמת - וזה בדיוק העניין: התורה מתארת עולם של קדושה שאינו קשור בהסתגרות מהמציאות אלא בכיבושה.

•   •   •

הכהן הגדול מחויב להיות נשוי, כפי שמדגיש הפסוק: "וכיפר בעדו ובעד ביתו", ומכיוון שהוא שייך לעולם המשפחה והאהבה, חייבת התורה לציין כי בקצה השני של הסקאלה קיימת גם האפשרות של הסטייה - גילוי עריות. 

גם בפרשה השנייה של "קדושים תהיו כי קדוש אני", תציב התורה את היעד הגבוה ביותר והוא להידמות לאלוקים. אבל מייד לאחר מכן, בבוא המקרא לפרט מה הן הדרישות הנתבעות מאיתנו, היא תציב מייד את האיסור לרכל, את החובה לאהוב אחד את השני, לא להכשיל עיוור בדרך ועוד. בכל אלה תבוא הסיומת המקראית "אני השם", כרוצה לומר: ובזה תדמו לשם. 

לא בהתבדלות, לא בהתכנסות, אלא בכניסה עמוקה לחיים, מתוך ידיעה כי אנו חפצים לחיותם ככאלה שיהיו בני משמעות. זה נכון ביחס לעולמנו כאנשים פרטיים, אבל גם בחיינו כאומה.

2,000 שנה היה עמנו מחוץ למעגל העשייה הציבורית בגלות. הנביאים כינו את עצם המציאות הזו כחילול השם. לא חלילה בשל התנהגות הפרטים, שכן הם היו יכולים להיות אנשים נפלאים, שהעניקו תוכן משמעותי לכל רגע מחייהם. אבל כלאום, היינו מנותקים מההיסטוריה העולמית. במובן זה היה כאן חילול השם. 

חזרתנו למשפחת העמים מעניקה לנו אפשרות מחודשת לחיות חיי עם קודש. הקמת מדינת ישראל מאפשרת לנו לשוב ולקבל החלטות לאומיות, שמשמעותן תהיה הענקת מימד של קודש לחיינו כאומה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בסוגיות חברתיות, כלכליות ומדיניות. וממש כמו בפרשות השבוע, קביעת המדיניות יכולה לרומם אותנו אל פיסגת החיים המוסריים כמו גם אל הפכם.

שבת שלום.

פרשת השבוע | הרב דוד סתיו

•   •   •

טורף המים הגדול /
אילה בן־לולו

לֵיל שַׁבָּת. 

טוֹרֵף הַמַּיִם הַגָּדוֹל

חוֹצֶה אֶת הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי. 

פִּיו מִתְפַּתֵּל כְּמוֹ נָהָר, 

נִיבָיו אֲרֻכִּים, 

בְּגָדָיו מְרֻבָּבִים בְּדָם.

חֲתוּלִים מְיַלְּלִים.

לֵיל שַׁבָּת בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי -

יַלְדָּה קְטַנָּה אוֹכֶלֶת פִּיצָה

וְשׁוֹתָה קוֹקָה־קוֹלָה עִם חֲבֵרִים.

בֵּין בַּעֲלֵי הַדָּם הַחַם

עַל פְּנֵי הַיַּבָּשָׁה -

אָב וּבַת נוֹהֲגִים כִּשְׁנֵי זָרִים.

מתוך "טעם הבת" (אפיק)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו