"עבד העיר הזאת"

19 שנה היה המשורר הירושלמי יצחק שלו מטפס יחד עם תלמידיו על גגות גבוהים בירושלים המערבית - זו "הקטנה", "המצומקת", "הקרועה" ו"המקוצצת" - כדי להשקיף מהם על שאיוותה נפשו: ירושלים העתיקה, השלמה והבלתי מושגת. "כל ביקור בגג גבוה שכזה", כך העיד לימים, היה משול בעיניו "לביקור בבית סוהר שבו שוכן אסיר יקר לך. מחליפים מבטים מבעד לסורג הברזל, ממלמלים משהו ומסתלקים בהרגשת מועקה". שלו, שהשנים השכיחו מעט את דמותו, היה משורר של תקופה. הוא ביטא בשיריו את עצב החלוקה; את "החתך שנעשה בבשרה של העיר" ואת הגעגועים העזים של ירושלמים רבים לירושלים האסורה, שנותרה מעבר לגבול.

שלו עשה זאת בדרך שאף משורר או סופר אחר בן תקופתו לא הלך בה, והיה בבחינת "קול קורא במדבר". לבד מאורי צבי גרינברג, ששירתו הגבוהה לא תמיד היתה מובנת להמונים, שלו היה כמעט בודד בין אושיות התרבות הישראלית בני תקופתו שהתייחס לירושלים המחולקת כאל אסון. לא פעם גער בעמיתיו על שתיקתם והטיח בהם, כי "במשך קרוב ל־20 שנה סבלה ירושלים מן החתך שנעשה בבשרה, אבל השירה העברית לא זבה דם". 

50 שנה אחרי המלחמה ששינתה לא רק את גבולות הארץ, אלא גם את נפשות האנשים שחיו בה, ו־25 שנה לאחר מותו - שלו נפטר בתמוז תשנ"ג (13.7.1992) - מעניק ממד הזמן לדמותו יוצאת הדופן טעם של החמצה. הציבור הרחב, בייחוד זה שנולד אחרי מותו, אינו מכיר את שלו, האיש שבשנות החלוקה נשא עימו בתרמילו "משקפת לחה מדמעות" ותנ"ך שלא מש ממנו כל ימיו. "עבד העיר הזאת", חרטו ילדיו על מצבתו. כך ראה עצמו. כך ביקש. הם כיבדו זאת.

עכשיו, בימים אחרים, כאשר בשיח היובל למלחמת ששת הימים נשזרים סימני שאלה על עתידה "המאוחד" של ירושלים, ובשעה שחובבי נוסטלגיה מתרפקים בגעגוע על דמותה של ירושלים הקטנה והמחולקת, יש עניין לחזור אל הימים ההם; לעיין מחדש במשנתו ובכתביו של שלו, לחוות מחדש, בכאב ובחדות, את שנות החלוקה, מעט כפי שחוו אותם בני דורו. להיזכר במה שהזמן טישטש, במה שהספקנו לשכוח.

 

"על יפי במותיה מסך"

50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים פתחה בפנינו הספרייה הלאומית את ארכיונו של יצחק שלו. רק חלקו הופקד בידה. לצד עשרת ספרי השירה שלו, נפתח שם צוהר רחב לנפשו של האיש שליווה את שירת חייו במאמרים, הרצאות פתקים ורשימות לרוב. 

שלו - סופר, פובליציסט, מסאי, מחנך ומורה לתנ"ך, מי שהוביל אלפי תלמידים בשבילי הארץ ובין סמטאות ירושלים, היה מאוהב נואשות בירושלים "השבויה". בכתבים שהותיר אחריו הוא מתאר בגילוי לב את הרגשות שהולידו את שירי ירושלים יוצאי הדופן שלו. שיריו הותירו חותם בלבבות רבים, אך גם הקפיצו ממקומם אחרים, שראו בו "מחרחר מלחמה". הוא אולי לא היה פופולרי במחלקות לספרות, אבל הוא היה לפה עבור דור שלם שחלוקת ירושלים שרטה את נפשו, ושאיחודה ב־1967 הביא לו מזור ומרפא.

תזכורת הכרחית: החיים בעיר המחולקת לא היו חיים נורמליים. בשכונות המבוססות, המרוחקות מהגבול, אמנם התנהלו חיי שיגרה, אבל קירות מגן גבוהי קומה חצו את ירושלים משני עבריה. ישראל בנתה קירות בטון ענקיים במרכז העיר, מול חומת העיר העתיקה. ירדן בנתה קירות דומים ממעבר מנדלבאום עד שייח' ג'ראח, שהיתה חלק מנוף ילדותו של שלו.

כילד, גדל שלו בבית ישראל הסמוכה לשייח' ג'ראח. על מגדלי החומה, על גגות כנסיות ומנזרים ובתעלות הקשר ניצבו במשך 19 שנה, זה מול זה, צה"ל וכוחות הלגיון הירדני. בשטחי ההפקר פוזרו מוקשים. מעת לעת ירו לגיונרים ירדנים מהחומה אל עבר יהודים בעיר המערבית. בחלק מהתקריות היו הרוגים.

"הקו הירוק" שחילק את ארץ ישראל הותיר את ירושלים היהודית בקצהו של פרוזדור צר, עיר קצה, מוזנחת מבחינה כלכלית. "ירושלים העברית", כתב עליה לימים פרופ' עמירם גונן, "דיממה אז אנשים ודיממה אז עסקים". בפועל, תיפקדה תל אביב כבירה הכלכלית והתרבותית של ישראל. 

בספר חדש, "שפויה בחלומה", שכתב ד"ר אילן אזרחי, אחיינו של משורר ירושלמי אחר - יהודה האזרחי, הוא התרשם כי מנקודת מבט ישראלית "החלוקה היתה פצע לאומי, דימום שאינו פוסק, מעין גדם שיש ללמוד לחיות עימו עד ש'הדבר הגדול' יתרחש". אריה לובה אליאב, מראשי תנועת העבודה, תיאר באותם ימים את העיר החצויה לשניים כאנומליה נוראה שעימה השלמנו. אזרחי מספר בספרו כי נשיא המדינה דאז יצחק בן־צבי הוסיף למשכנו הרשמי בשכונת רחביה חדר אורחים מאולתר על גג מבנה בהר ציון, בנקודה שאפשר היה להשקיף ממנה על אזור הר הבית.

"מה שעושה את ירושלים לירושלים - היא העיר העתיקה". הרב גורן (במרכז) וחיילי צה"ל בעת שחרור הכותל // צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון / מערכת "במחנה" 

גם התיירים לא גילו באותם ימים עניין בירושלים הישראלית. היא שיעממה אותם. לא היה לה מה להציע למבקרים. מוקדי העניין האמיתיים, המקומות הקדושים לאיסלאם, לנצרות וליהדות, שכנו בעיר העתיקה ובאגן העיר העתיקה. הם נותרו מעבר לגבול. מיהודים נמנעה הגישה למקומות המקודשים להם - הכותל המערבי, קבר רחל, בית העלמין בהר הזיתים. בתשעה באב של שנת 1966 פירסם "מעריב" מאמר על הכותל שהסתיים במילים: "בוכה היום הכותל המערבי על בני ישראל שאינם לידו". שלו כתב באותם הימים: "אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון / לעיר ששכלה פאת מזרח / חסומת אפקים וכבולת מרחקים / על יפי במותיה מסך".

 

חי וכאב את החלוקה

מרכזה של העיר "החדשה" היה "המשולש" - רחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה, והמעט שביניהם. שנתיים לפני המלחמה, זמן קצר לאחר שנבחר לתפקידו, ביטל ראש העירייה טדי קולק את התוכנית להעביר את משרדי העירייה מהבניין שניצב סמוך לגבול. קולק הסביר שביום מן הימים תאוחד העיר מחדש, והבניין הקיים יהיה אז במרכז. סבי, שלמה זלמן שרגאי, שקיבל לידיו את ירושלים מעט אחרי מלחמת השחרור וכיהן כראש העיר החצויה, לא השלים מעולם עם תוצאות המלחמה. "ירושלים", נהג לומר, "מחכה לבניה האמיתיים, שישובו לזרועותיה". 

עוזי נרקיס, שערב מלחמת ששת הימים שימש אלוף פיקוד המרכז, התרשם לעומת זאת כי "קם דור חדש שלא ידע מעולם את הארץ אשר מעבר לגבול". "תלמידים ישראלים", כתב ההיסטוריון תום שגב בספרו "1967" (הוצאת כתר), "לא חונכו בדרך כלל על הכמיהה לשטחים שנשארו מעבר לקו הירוק... והשאלה מה להגיד להם בעניין זה עלתה לדיון לא אחת". 

בראיון ל"מעריב" שנערך ב־1963, אמר הארכיאולוג יגאל ידין: "מחנכינו, בעומדם לפני הילדים, וסופרינו, בבואם לכתוב ספרים, יצטרכו להחליט: שכם - שלנו היא, או לא? העיר העתיקה - זה מה שהיה, או מה שיהיה?"

ליצחק שלו לא היה ספק: זה מה שהיה וזה מה שיהיה. הוא חי וכאב את החלוקה. הוא חלם, ערג וכמה אל כל מה שנותר מעבר לגבול. שעות ארוכות עמד והביט "בעיר שמעבר לזה, בדרכים המובילות מהכא להתם ובכל ההולך בדרכים האלה ואין מי שמעכב בעדו". פעם אחת ראה שלו שלושה כלבים, "מהלכים מנפתוח מצפתה בשביל העפר... שמים את פניהם מערבה לבית איכסה הכפר... מגיעים לשלט הגבול" וממשיכים ללכת "כאילו לא קרה דבר", וקינא בהם שלו קנאה עזה וחפץ "ככלב היות, הלוך עמהם בשורה, רביעי במספר..."

שלו קינא בחתולים ובכלבים שהחלוקה לא עצרה בעדם. הוא קינא גם בעננים ששטו בשמי העיר באין מפריע "מן החלק שברשותנו, לחלק שברשות האויב", וגם ב"עופות הפורחים כרצונם לכל שתאוה נפשם". בספר שיריו, "אוחזת ענף שקד", הוא רשם ברוח זו: "...אקנא בכל עוף מאביר בכנפיו / שלשדה השילוח יפרח / אקנא בעבים נוהגות המטר / שעל קבר זכריה יצנח". 

גם המשקפת, שאיש לא עצר בעד שלו מלצפות בה אל "המראות האסורים", כיכבה באחד משיריו: "משקפת אוהבת, משקפת עורגת / משקפת לחה מדמעות / משקפת הולכת לכל שהלכתי / בכל השנים הרעות / משקפת חצתה את הגבול מדי יום / בטרם חצוהו נושאיה / ובטרם נכבשת העיר הלזו / כבשה את העיר במעיה".

מבעד למשקפתו, שלו הביט בעיר האסורה ממרומי מצפה אבו תור, מגדל ימק"א, היכל שלמה, גג בית הספר לרפואה במגרש הרוסים, מקבר דוד שבהר ציון וגם ממנזר נוטרדאם. על גג נוטרדאם העיד כי "היה לו כנבו" - "את הקודש אראה ואליו לא אבוא". "השהייה במקומות התצפית האלה היתה מדכדכת אותי מאוד... אלה היו ימים שחורים", רשם באחד מניירותיו. 

את העיר החדשה דימה לטבעת, שהותר לו לענוד על אצבעו, אך נאסר עליו לגעת ביהלום ששובץ במרכזה - העיר העתיקה. "תשעה באב", קונן שלו, "נעשה יום אבל כפול ומכופל. לא רק אבל אובדנו של המקדש בימים עברו, אלא אבל אובדנה של העיר העתיקה בימינו אלה".

מועקה ועצב נשזרו גם בשירו של שלו "ירושלים דהשתא". שלו תיעד שם לכאורה דו־שיח עם בנו הקטן ותלמידיו: "זה עידן לא ירדתי ברחוב היהודים / בסמטות אל כתלי מערבי / זה עידן לא עליתי בהר הזיתים / אל מנוחות אחותי ואבי - / לא אדע מה אשיבה לבני הקטן / לילדי מחמד לבבי / באמור לי הבן לתומו יום אחד: / הוליכני אל קבר סבי.

"זה עידן לא סבבתי בגיא בן הינום / בואכה הגיחון ורוגל; / זה עידן לא נטיתי בית לחם העיר, לא הלכתי בדרך בית אל / ובשאל תלמידי: איה יד אבשלום / ואי - קבר אמנו רחל? / כאשם אעמוד, אתוודא על חטאי: / הם מעבר לגבול ישראל".

שלו קינא בכלבים שחצו את הגבול באין מפריע. מציצים לצד הירדני בשכונת מוסררה, לפני 1967 // צילום: עמי ערב, ארכיון היסטורי שיכון ובינוי

אבל לשיא כתיבתו הכוספת לעיר השבויה הגיע שלו בעקבות אירוע, שבו ברח אחד החוסים מבית החולים לחולי נפש בגבעת שאול לכיוון העיר העתיקה. "המשוגע" נורה למוות על ידי הלגיונרים הירדנים שישבו על החומה, ושלו הקדיש לו שיר: "למשוגע שנפל לרגלי החומה". השיר הפך את "המשוגע" לשפוי, ואת הציבור שלא נהג כמותו ללוקים בנפשם.

 

ברחת, אחי, מיגונך בחצר החולים,

מסדרי זריקות מרדימות וסדרי מנעולים,

לנסות תרופה שרופא לא ההין עוד לכתוב.

לעלות בחומה ובהר אלהיך הטוב...

 

אולי שם, במקום כל אוירים מחכימים, מתוקים,

ישובו שעיפיך להיות צלולים, עמוקים.

הנה כן, ברגליים ששות לתקון נשמה

העפלת בהר התלול אל עומת החומה...

 

וכטוב לך מאד שם למעלה, - נורית עפר.

כדת החולם שנדד אל מעבר לספר.

ואמרו כל אחיך: אויל הוא האיש, משוגע,

ועלה במשעול האסור אל העיר הנוגה...

 

ולא כן הדבר, הרוגי מחצר הטרופים,

כי ערגת במרי חליך לנופים הרופאים

ורק זאת, קטופי התמים, לא השכלת עשות:

להוליך אחריך עוד אלף חולי נפשות!...

 

אם ככה עשית, אחי, ורפא לך רפוא

לך ולעם החולה בצהבת חופו,

ולא איש אז הניד בראשו וקרא משוגע

להוזה שהוליך את צבאו אל העיר הנוגה...

 

"לחרחר מגרונה"

שלו הקריא שורות מעין אלה, ושירים נוספים שכתב, באחד מערבי התרבות שבו נכח רה"מ דאז משה שרת, והצליח להכעיס את שרת. במאמר שפירסם באותה תקופה, שלו אף כתב כי הוא מייחל ל"מלחמת שחרור חדשה": "שומה על מדינת ישראל להכריז קבל עם ועולם, כי גבולות שביתת הנשק אינם הולמים את צרכיו ואת ייעודו של העם היהודי. שום ברית שלום המתבססת על גבולות אלו, לא תוכל להיכרת בין ישראל לערב".

בעמיתיו המשוררים והסופרים שלו נזף לא פעם. "ייתכן", כתב, "שהכרח מדיני כופה עלינו לפי שעה, ששום יהודי לא יצעד דרומה מרמת רחל, ומזרחה מהר ציון, אבל זה ששום שיר או סיפור איננו צועד בכיוונים הללו - זאת לא אבין לעולם! הסכם שביתת הנשק נעשה אצלנו פוסק אחרון, לא רק בענייני תנועה צבאית, כי אם גם בענייני תנועת הדמיון הספרותי. גבולות שביתת הנשק נעשו לגבולות האמוציונליים שלנו, לגבול כיסופינו ומשאלותינו..." 

שלו סבר כי "ייעודה של הספרות ביחס לנוער צריך להיות אחר לגמרי", וכי "עליה לשמור על גחלת הגעגועים לכל אשר אבד לנו ולכל נופי הקדם אשר עליהם יסופר בתנ"כנו. עליה ללבות את אש ההתנגדות לכרת הנורא הלזה שהטילו בגוף הארץ בעל כורחה ובעל טבעה. עליה ללמד בני יהודה תורת ארץ גדולה ושלמה ולהכינם לקראת השינוי המכריע". 

משה שרת, שהאזין לשיריו ולדבריו, כתב על כך ביומנו האישי, כי שלו אמנם "קרא שירים נפלאים על ירושלים מבחינה שירית, אך ממאירים ומרעילים את נפש הקורא הצעיר מבחינה מדינית... ולכאורה (הביע) געגועים אל תקופת המנדט ואפילו (אל) ימי הטורקים. שכן העיקר בהם יד אבשלום והדרך לבית לחם וקבר זכריה וכו' - ואיך אשא פני לבני שאינו יכול לבקר קבר סבו על הר הזיתים, כאילו אין לו (לשלו) במה לחזק גאוות בנו כאזרח ישראל העצמאית". 

לא רק שרת נבהל משלו. אחד המבקרים, שקרא את שירו הנבואי "יום אחד לאחר שתגאל העיר העתיקה" - שבו תיאר שלו כיצד יהודים רבים באים בשער יפו - כינה את המשורר הירושלמי "מחרחר מלחמה". שלו לא נעלב. להפך. הוא ראה בכך עיטור כבוד ולא כינוי גנאי, והגיב מייד בשיר מתריס שנשא את הכותרת "מחרחר מלחמה": "קראוני אחי מחרחר מלחמה / וייטב בעיני זה השם מאחר; / את עירי שחטו ודמה אעלע / צוארה מחצו ואני המחרחר... / לא אחדל לחרחר מגרונה השותת / ולנאוק באזני כל נופה אהבה. / אנוכי כל שירי כמפוח הלז / המחרחר חרוזים עד היות להבה..."

לא רק שלו כתב שירים באותן השנים, אבל רק הוא כתב על עצמו כמעט בגוף ראשון, כתיבה אישית, ישירה. רגשנית ורגישה. אחרים היו מרוחקים בהרבה, מהורהרים, משקיפים, גם אם בעצב.

נבהל מכתיבתו של שלו. רה"מ משה שרת // צילום: הוגו מנדלסון/לע"מ 

"מפעם לפעם אתה זוכר שהיא קרועה", רשם חיים גורי ב'במחנה נח"ל' ביולי 1962 על ירושלים החצויה "לא תמיד. אתה רחוק. אתה עסוק. יום אחד אתה ניצב מולה כמנסה לראותה מחדש. אתה הולך, הולך ונעצר, לפניך מדרגות. מאוזנות. פח חלוד. תיל בן 15 שנה. עצור. לטובתך. אם תמשיך ללכת, תיחשב במקרה הטוב למטורף. במקרה הגרוע - לירוי. כאן יורים. הכל מוטל כמנמנם בחמת הצהרים... הדברים קפאו בתש"ח - תש"ט. מאז ללא תמורה... כאן קץ כל דרך. קץ כל שיחה..." 

א.ב. יהושע תיאר בסיפורו "שלושה ימים וילד" (1965) את "קו האימה העוטר את ירושלים". יהודה עמיחי בחר להתרכז בסימבוליקה מחיי היומיום. הוא תיאר למשל את הכביסה שתלויה על הגג כ"סדין לבן של אויב / מגבת של אויב / לנגב בה את זעת אפו''. בשיר אחר שלו, עמיחי נתפס לעפיפון על חוט, הנצפה בתחומי העיר הישראלית, שהמחזיק בה, ילד מצידה השני של החומה, אינו נראה לעין. 

עמוס עוז תיאר מייד לאחר מלחמת ששת הימים את ירושלים החצויה כ"עיר זרה", "מוגפת", "חורפית", ואת תושביה כ"עם שתקן, מריר וכמו כובש תמיד אימה פנימית, היו רחובות קרועים שנפלו אל סמטאות חסומות". כתב עוז: "מתרסים של בטון ושל תיל חלוד, עיר אשר כולה קצוות... עיר מוקפת קולות פעמונים זרים בלילה, ריחות זרים, נופים מתנכרים. טבעת של כפרים עוינים סגרה על העיר משלשה רוחות: שועפט ואדי ג'וז, עיסוויה, סילוואן, עזאריה, צור באחר, בית צפפא". 

רבים יותר, כפי שמצא פרופ' אבנר הולצמן במחקרו "קרוב ואסור לנו" ("ירושלים החצויה 1967-1948, יד בן־צבי) - מיקמו רומנים וסיפורים שכתבו בירושלים החצויה, אך התעלמו כליל מממד זה בדיוקנה של העיר.

 

אהבה בשכונת יגיע כפיים

יצחק שלו נולד בטבריה ב־1919 לציפורה ומאיר בסלבסקי, שהיה רוקח, אך הוא גדל בירושלים מגיל 3. כשהיה בן 7, אביו עיברת את שם המשפחה לשלו. 

יצחק היה, כפי שכתבו עליו ילדיו "משורר מקומי". שיריו הראשונים התפרסמו ב"מאזנים" וב"דבר" ואחר כך ביתר העיתונים. אם נתן אלתרמן ליווה את תקומת ישראל בטקסטים קנוניים מהדהדים, שהפכו לספרי חובה על מדף הספרים בבתים ישראליים, הרי ששלו היה מקומי ואישי פי כמה; קולה של ירושלים הפטריוטית, אך האותנטית והלא מזויפת. במקביל, ב־1964 ראה אור הרומן המצליח שלו "פרשת גבריאל תירוש" (עם עובד), המגולל את סיפורו של מורה ירושלמי שמאמן כיתה צבאית למלחמה בפורעים ערבים בתקופת מאורעות תרצ"ו.

אחיו של שלו, מרדכי, היה כמו יצחק איש חינוך ותנ"ך, מסאי ומבקר ספרות. בתו, אחייניתו של יצחק שלו, היא הסופרת צרויה שלו. ליצחק שלו היתה גם אחות, רפאלה, שנפטרה בגיל 12, ושגם לה הקדיש משיריו. ילדיו הם הסופר מאיר שלו, שכילד בן 8 כבר הגיה את הניקוד לשירי אביו; רפאלה שיר, עורכת ספרותית וציירת (הקרויה על שם אחותו), וצור שלו, דוקטור להיסטוריה. 

לפני שמונה שנים הוציאו שלושת ילדיו של יצחק שלו מבחר משיריו, בספר "השיר אל הזמן העובר". בדברי ההקדמה לספר כתבו על אביהם, כי "היה משורר מקומי במובן המלא, הצנוע והטוב של המושג. כמשורר ירושלמי... הוא בחן בדרכים שונות את משמעות חיבורו של אדם למקום. במובן זה", הסבירו השלושה, "ירושלים אינה רק בירת העם היהודי הממתינה לגאולה לאומית, אלא קן הקלוע משברי חוויות אנושיות. שירתו (של אבינו), כמוה כפעילותו בתור מדריך סיורים בעירו"... כ"אספן והכרוניקאי המקומי, הפוסע בסמטאות ומלקט זיכרונות של זקני השכונה, שירתו של הילד המתאווה למטעמי השכנים, או של סייר הקורא את קווי הגובה כאילו הם דברי שירה". 

ואכן - בדפים מצהיבים, מודפסים במכונת כתיבה, הטמונים בתיקי הארכיון שלו בספרייה הלאומית, שלו פורס את הביוגרפיה האישית שלו במתווה שאותו ציירו ילדיו. תחילה הוא מתאר את מקום מגוריה הראשון של משפחתו, שכונת בית ישראל, ואת שדות התבואה הסמוכים "שנשקו לגבולה של שייח' ג'ראח ועד להר הצופים הגיעו... שדות שבאביב עטו ירוק ובקיץ נתחלפו בזהב". הוא מציין כי "היום יראה הדבר כמוזר ואולי אף בלתי אפשרי, שמשפחה בלתי חרדית תתגורר בשכונה כבית ישראל... מעוז של שומרי דת, אבל באותם הימים היינו רחוקים עדיין מהקנאות הדתית, ובין שומרי מצוות ושאינם שומרים, לא נפערה עדיין אותה תהום הפעורה ביניהם היום". 

בזיכרונות הילדות שלו נשזרו אמינות הסבל מגיבורי שכונת הבוכרים, כשהוא משיט רפסודה עשויה קורות עץ וארגזים מחוף אל חוף, באגם מקומי שנוצר ליד ביתו; ל"ג בעומר בחורשת הזיתים שליד קבר שמעון הצדיק; עבדאללה, ידידו הבוסתנאי, שאותו ואת בוסתנו חיבב חיבה יתרה; וגם שכונת יגיע כפיים, התחנה הבאה של משפחתו, שבה כבשו את ליבו "שפת הפעמונים" - הלדינו - ותפילות בנוסח עדות המזרח, בבית הכנסת המקומי:

"בשכונת 'יגיע כפיים' למדתי לאהוב את היהודים הספרדים הללו... בקרב אלה מצאתי את אצילות המראה ונועם ההליכות שנשתמרו במשפחותיהם המיוחסות במשך דורות... הערצתי אליהם הגיעה לכך שבקשתי להיספח אל קהלם ולהיחשב כספרדי... ולפיכך זממתי להתחתן בהם, ועשיתי עם מואיז (חבר; נ"ש) עסקה: לכשנגדל יישא הוא לאשה את אחותי ואני אקח לי את ויקטוריה אחותו... עסקה זו נראתה בעיני ובעיני מואיז כה הוגנת, עד שלא ראינו צורך לשאול את פי ויקטוריה ואחותי עצמן".

לימים יישא שלו לאישה את בתיה בן ברק, בת נהלל "כשרה", שלה יקדיש רבים משיריו ב"אוחזת ענף שקד". אבל באותם ימים, שלו עדיין עסק בגיבוש הירושלמיות שלו. ביסודי למד בבית הספר "תחכמוני" אצל המורה אריה אלקלעי, "שהוביל אותנו לכל המקומות שהתנ"ך מספר עליהם... אינני יכול לתאר לעצמי אדם שעשה את ילדותו בצלו של מורה מבורך זה, ולא יאהב את ירושלים ואת התנ"ך. על כל שיר שכתבתי לכבודה של ירושלים וחתמתי עליו את שמי - רשאי הוא לחתום אף את שמו". 

כשבגר הפכו שיעורי וסיורי התנ"ך של יצחק שלו, שכונו "טיולי טר"ש" (טיולי רבנו שלו) - למיתולוגיה ירושלמית. מעטים זוכרים ששלו היה גם סגנו של עמוס חכם, חתן חידון התנ"ך הראשון, שהתקיים בשנת העשור למדינה. 

בילדותו שלו שאף אל ריאותיו את מראות השוק הירושלמי - "אורגיה של ריחות, צבעים וכרוזים". הוא זכר לטובה את "הלבן המזוהם, בעל הטעם הנפלא", שאביו היה רוכש מהפלאחיות הערביות בשוק מחנה יהודה ובמקביל חרש את נופי מדבר יהודה שממנו הוקסם. 

יום אחד, בטקס מסתורי באחת מכיתות בית הספר לבנות ג', גויס ל"ההגנה". אחר כך, בתרפ"ט, כתלמיד גימנסיה רחביה, שימש מקשר מטעם הארגון. בכיתה אחרת, בבית הספר שפיצר, התאמן שלו בנשק בשורות האצ"ל. פעם נקלע אל תוך תהלוכת נבי מוסא ושם נחשף בפעם הראשונה - אחריה היו עוד - לקריאות ההסתה והמוות של הערבים נגד היהודים.

שלו היה מוכר מאוד בשני העשורים הראשונים למדינה. את ספר שיריו "אוחזת ענף שקד" הביאו מחזרים לאהובותיהם. את שירי ספרו "אלוהי הנושק לוחמים" דיקלמו בקורס קצינים בבה"ד 1, אבל מעל לכל היתה ירושלים. "ירושלים", כתב פעם, "היא עיר שנועדה לשיר עליה, יותר משנועדה לכתוב עליה בפרוזה. העליות והירידות בטופוגרפיה שלה ובגורלה מגרות את הריתמוס השירי, שאף הוא עולה ויורד, ואינו מישורי כדפי פרוזה. כדי לכתוב על ירושלים... צריך לחיות אותה לא רק בעליותיה, כי אם גם במורדותיה העצובים".

מאלה המכירים את ירושלים "ככף ידם", תבע שלו "ענווה מפני גדולתה הבלתי נחקרת של העיר, מפני כל הבלתי ידוע עדיין, ושלא יוודע לעולם". את חבורת "משוטטיה הנאמנים של ירושלים" דימה ל"חבורת צורפי זהב וכסף": "משנפגשים הם זה בזה הרי הם מחליפים ביניהם רשמים כאבנים טובות ומרגליות". 

 

מחסומים בדרך בית לחם

יצחק שלו עמל רבות על הגדרת הירושלמיות וייחודה וציין כי בארץ יש ערים שאינן נופלות מירושלים ביופיין, ערי הר נוספות עם אוויר נפלא ומקומות יישוב נוספים שנחצבו ונבנו מן הסלע. "ייחודה של ירושלים משאר הערים", הסיק לפיכך שלו, "אינו עומד על הטופוגרפיה, על הגיאולוגיה ועל האקלים". הדבר האחר, שאותו מצא שלו בירושלים, "זה שעושה את ירושלים למה שהיא", היה "הממד ההסטורי. הוא הוא שמאציל לנוף הירושלמי את אותה החשיבות האמוציונלית הנודעת לו מאיתנו. אין לך עיר שתהא משוקעת בה כל כך הרבה היסטוריה הנוגעת לרגשותיהם העמוקים של כל כך הרבה אנשים... אדם המשקיף על ירושלים אינו משקיף על עיר אלא על תהלוכה עצומה וססגונית הנמשכת מקצה הדורות ועד קציהם, למין ימי מלכיצדק בעבר הרחוק ועד ימי המשיח לעתיד לבוא".

שלו, הכה מדויק, עסק גם בשאלה "מיהו ירושלמי". "יודע אני ירושלמים", כתב, "שהימצאם בירושלים היא פשוט תאונה שקרתה בחייהם, ויפה היה להם להיות במקום אחר, ולעומתם מכיר אני אנשים מחוץ לירושלים שראוי היה שידורו בה ולא במקום אחר... מי שאינו רגיש כלל לעובדה שירושלים היא בראש ובראשונה מוקד של קדושה וריכוז של היסטוריה... שהייתו בירושלים תהיה כשהייתו של עיוור בנוף מקסים או כשהייתו של חרש באולם הקונצרטים... ככלות הכל, הדבר שעושה את ירושלים לירושלים - היא העיר העתיקה. מי שמראיה של העיר העתיקה אינו מרטיט בתוכו נימה רליגיוזית או היסטורית", המליץ שלו, "מוטב לו שילך אצל ערים חדשות יותר".

"זעיר פה, זעיר שם", שח פעם שלו, "כשאומר לי סטודנט או חייל שמזדמן לו לעשות כאן פרק של זמן: הריני הולך ומתאהב בירושלים, או: ירושלים היא העיר היחידה שבה יכול אני לשוטט מבלי לעשות דבר, שיטוט לשם שיטוט, הליכה ללא מטרה - מבין אני כי ירושלמי חדש נוסף למחנה, וכי הווירוס הירושלמי דבק בעוד נפש אחת, שכן ירושלים אינה עיר. ירושלים היא מחלה, בחינת 'חולת אהבה אני' ומי שחלה פעם בירושלים זו בכל נשמתו - לא יירפא ממנה לעולם".

שלו, זוכה פרסי אוסישקין, רופין ורמת גן על יצירתו, היה מסוכסך עם השירה הישראלית החדשה. הוא לעג ל"אינדיבידואליסטיות הקיצונית", זו "המסוגרת בתוך חומות של סמלים ודרכי ביטוי הידועות לה בלבד, ושאינה טורחת כלל למסור את מפתח 'כתב הסתרים' שלה לידי הקוראים". הוא כעס על אלה הצובעים את שיריהם ויצירתם ב"כל צבעי הקשת של ההשפעות שמרחוק באו" ונמנעים מן "הצבעים הטבעיים של שירה מקורית אמיתית", לדבריו. "את שירת הבלתי מובן לא ילדו הוואדי והחמסין, לא הזית ולא התאנה, אף לא החרבה והמדבר. בית הקפה האירופי הרקוב הוא אביה מחוללה ומתוך אפר הסיגריות הלחוצות בעצבנות נתמלטה ובאה לעולם. אנשים שבעי חיים ותרבות המדברים מרוב שממון, אל דמות עצמם שבראי".

כמחנך וכמורה לספרות, תקף גם את חברת השפע, "פולחן החומרנות והרדיפה אחרי אפשרויות הבידור". הוא פגש אלפי בני נוער וילדים והגיע למסקנה שהמקור לצרה הוא דור ההורים: "מהוריו למד הנוער שאין להטרידם יתר על המידה בבעיות הרוח שלו, כיוון שעסוקים הם יתר על המידה בבעיות החומר והבידור שלהם". 

שלו בז למפלגות דתיות - "הדרך לריבונו של עולם אינה עוברת ליד שום מפלגה" - ותבע ממורים דתיים ללמד תנ"ך דווקא בסביבה חילונית, שהרי "התנ"ך אינו נחלתם הבלעדי של החוגים הדתיים". הוא התכתש לא פעם עם הממסד הדתי בעניין זה. 

יצחק שלו נפטר ביום שבו הושבעה בכנסת ממשלת רבין השנייה, וחסך מעצמו את עוגמת הנפש שבוודאי היתה מנת חלקו, אל מול הסכמי אוסלו והוויתור על חבלי ארץ שכה היו יקרים לליבו. "אני רואה מחסומים קמים שנית בדרך בית לחם", כתב שלו באחד משיריו האחרונים כאילו צפה ליבו פני עתיד, שכן כעבור שנים אחדות, אכן נמסרה בית לחם לפלשתינים, וקבר רחל הפך למובלעת ישראלית בדרומה של ירושלים. 

שלו כתב מאות שירים על שלל נושאים מחיי היומיום שמעסיקים כל אחד מאיתנו: נופים, טבע, הווי, רגשות, מאכלים, אהבה, ילדים, נשים, חולי, ומוות. אבל האהבה הגדולה ביותר שלו היתה ירושלים. "כל כמה שייראה הדבר תמוה, איני עשוי לכתוב כהלכה אלא בירושלים בלבד", התוודה פעם. את אחד משיריו הנפלאים, הקדיש לעיר שבה היה מאוהב, כדרך שגבר מאוהב באישה:

 

כאיש המדבר באשה אדבר בך, העיר,

נכבדות ויקרות ורכות

אומרה את המילים אשר הנה

טובות מן הלטיפות

וחמות מן הנשיקות

 

כינויים אחפש לך - כמו תכשיטים

עזובים, עתיקים,

שבאחת סמטותיך, בכוך של צורף,

לעינו של מבין, מחכים...

 

...יפה לי הנך כמו שאת, רעיתי

ויפה חיוכך הכאוב.

יפה כמו שאת בקמט עיניך

שרוב מכל עין ראו.

 

כי אינני צעיר, אהליבה רעיתי,

כביום בו קראו לך יבוס

על שנינו עברו כל דברי הימים

שבדם ובאש נכתבו

 

אהיה נא כאיש השותק לאשה

שחזרה משביה לביתו,

ואיננו שואל לאשר עברה

מן היום בו לוקחה מאיתו.

רק בלילה ישמע את בכיה על כרו

ויראה שרטות, צלקות.

מעולם לא יקרה כבלילה ההוא

בו ראה את פצעה בחיקו... 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו