לצד הפצוע, בתופת של ג'נין

כשרס"ל אייל צימרמן ז"ל נהרג ביום שני בערב 9 באפריל 2002, בקרב נורא במחנה הפליטים בג'נין, עוד לא היה פייסבוק. מי שמחפש את שמו ברשת החברתית מוצא עמוד זיכרון לזכרו שהקימו חבריו ובו תמונות שסרקו והעלו לרשת, כמה קטעי וידאו והודעות על אזכרות מ־15 השנים שחלפו.

התמונות באתר, רגעים מקריים שהוקפאו בזמן, מוסרות מידע לא מילולי, חלקי מאוד, אך רב רושם. בכל אחת מהן ניכר מבטו של אייל, מבט שחודר מבעד למשקפי ג'ון לנון עגולים. "אני לא זוכר אותו בלי משקפיים", אומר חברו קובי אלנבוגן - מבט בוחן, ספקני לעיתים, מסויג לעיתים, כמעט תמיד מחייך.

כמעט בכל התמונות מוקף אייל בחברים. בטיול בדרום אמריקה, בשירות הצבאי, בחצר בית הספר. "ההתמחות שלו היתה בחברים הרבים שצבר, היתה לו אהבה לאנשים", מצוטט אחד מחבריו בדף המוקדש לאייל באתר "יזכור", אתר ההנצחה הממלכתי לחללי מערכות ישראל. "היו לו הרבה חברים, הוא מאוד אהב אותם והם ממשיכים להגיע לאזכרות שלו גם אחרי 15 שנה", מספר לי דוד, אביו של אייל. לצד דוד, חבריו של אייל ממשיכים לפעול להנצחתו. אייל הותיר אחריו לא רק משפחה - אביו דוד וזהר, אחותו הגדולה (אמו שרה נפטרה ממחלה ב־1997, כשאייל היה בן 18) - אלא גם חבורה גדולה ומגובשת של חברים - מהשכונה, מהתיכון, מהתנועה, מהצבא - שמסרבים לשכוח, שמבקשים לדבוק בזיכרון גם לאחר כל השנים שעברו.

קשה להתעלם מהשיער של אייל שמשתנה מדי תמונה, בהתאם לתקופה בחייו. בתיכון הוא עם שיער ארוך עד לכתפיו, ובצבא - בשיער קצוץ שמבליט את פניו הנבונות. אחרי השחרור שוב גדל השיער, והפעם עם שדרוג: צבע אדום בוהק ומתריס, כאילו אומר: "אני כאן, דברו איתי!" אייל, בחור צעיר ומלומד, מחשבתו מהירה וגמישה, שנעמד על הרגליים האחוריות כשהוא מזהה עוולה חברתית, מהרהר על פציפיזם, מאוד פוליטי, שש תמיד להתנצחות מַפְרָה.

ועוד תמונה - אייל וחבר מהצבא משחקים שש־בש. לכבוד הצילום הם מרימים לרגע את הראש מעל הלוח ומחייכים. ידו של החבר עוד מזיזה כמה קוביות, אך הוא בוודאי הפסיד במשחק. מול אייל לא היה לו סיכוי. "הוא תמיד אמר לי ששש־בש זה לא משחק של מזל, זה משחק אסטרטגי, זה סטטיסטיקה של ניהול סיכונים", מספרת קרן טמיר, חברתו מהתיכון, וקובי מוסיף, "הוא היה שחקן־על, היינו עושים טורנירים גדולים, של 30 או 40 מתחרים, והוא ניצח פעמיים רצוף".

השש־בש, כך נדמה, לא היה אלא תירוץ לשיחה מפולפלת. "הוא היה מאוד דעתן, הוא סחף את הכיתה בוויכוחים", מספרת תמי יעקובוביץ, המחנכת של אייל בתיכון אוסטרובסקי. "אייל וקובי היו מעבירים את השיעור לבד", היא נזכרת, "אייל היה איש שיחה יוצא מגדר הרגיל, חכם ובוגר לגילו, הוא התווכח על אפלטון, על מקיאוולי. הוא היה ילד סוחף, מאוד איכותי ומיוחד, רודף שלום, צדק ואמת".

"עוד בית, עוד שטח"

בבוקר 29 במארס 2002, פחות משתי יממות לאחר הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה - פיגוע הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל - ובסיומו של חודש גדוש בפיגועי טרור שבו נרצחו 105 אזרחים ו־26 חיילים, החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע "חומת מגן". המטרה היתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלשתיני ביהודה ושומרון, להיכנס לכל עיר, לכל כפר, ולרדוף את המחבלים. הכוחות שהופעלו במבצע היו חסרי תקדים: חמש אוגדות השתתפו במבצע וכ־20 אלף חיילי מילואים גויסו בצו 8.

אייל השתחרר משירותו הסדיר בנובמבר 2000. הוא הספיק לעשות טיול גדול לדרום אמריקה ולחיות קצת בניו יורק, שם עבד בהובלות, בטרם חזר ארצה והחל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. זה היה שירות המילואים הראשון שלו. מבצע חומת מגן היה בעיצומו כאשר אייל וחבריו לגדוד התייצבו, התחיילו ונשלחו לאימון קצר בטרם יעברו לשטח. כוחות צה"ל נכנסו כבר לרמאללה, לבית לחם ולשכם.

אבל המשימה של חטיבה 5, שעימה נמנה הגדוד של צימרמן, היתה מחנה הפליטים ג'נין. במחנה היתה התארגנות של כוחות טרור מכל מיני פלגים שהתבצרו בו. זה היה מחנה קטן במערב העיר, צפוף מאוד בבנייתו ומכיל כ־13 אלף תושבים. כוחות הטרור במחנה הוציאו לפועל לא מעט פיגועים לאזור השרון ואזור חדרה, ובנוסף הם לא איפשרו לכוחות הרשות הפלשתינית להיכנס לשם. כנופיית טרור השתלטה על המחנה.

"אייל הבין את גודל השעה". ראובן מגנאג'י // צילום: זיו קורן

הימים שחלפו לפני שהכוחות נכנסו לג'נין יעמדו בעוכריהם. לחמושים הפלשתינים נותר זמן להתבצר ולהיערך לכניסת צה"ל. בינתיים נאספו בג'נין חמושים ממקומות אחרים שבאו להילחם. "הם חשו שהם ערוכים היטב לקְרָב עם כוחות צה"ל", מספר יורם לביא, מג"ד גדוד המילואים נחשון בעת המבצע.

"המשימה הראשונה של הגדוד", ממשיך לביא, "היתה לכתר את כל המחנה כדי למנוע בריחה של האויב מתוכו ולמנוע הכנסת תגבורת מבחוץ. למחרת הכיתור צימצמנו כוחות במעטפת ונכנסנו לתוך המחנה מכיוון צפון־מזרח. משימתנו היתה להתקדם למרכז המחנה: לתפוס עוד בית ועוד שטח. לצידנו לחמו כוחות נוספים, גדוד דובדבן, כוח מהשייטת ועוד כוחות, ואף פלוגות טנקים שאיבטחו אותנו וחיפו עלינו מקרוב.

"התנהלנו בצורה זאת עד יום שני בערב. באותו זמן נותר שטח מאוד מצומצם במרכז המחנה, מכותר מכל עבריו, שלא עלה על 150 מטרים רבועים, ושם התבצר גרעין קשה של מחבלים שתיכנן להילחם עד הסוף".

מכת אש קטלנית

במשך כמה ימים לחמו הכוחות בשיטתיות ותוך ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באוכלוסייה המקומית שלא השתתפה בקרבות, והמאמץ עלה לכוחות צה"ל בנפגעים רבים. ואולם ביום שני בערב - ערב הקרב הקטלני - השתנתה התמונה.

"קיבלנו פקודה לעשות התקדמות מהירה יותר, אולי משיקולים מדיניים־פוליטיים. מזכיר המדינה האמריקני הגיע לארץ ונוצר צורך להאיץ את הלחימה. הפלוגה שבה לחם אייל קיבלה פקודה להתבצר בכמה בתים ולאפשר כניסה של כוחות אחרים למחנה מכיוון צפון. בהתקדמות הכוח העיקרי של אותה פלוגה נע מפקד הפלוגה, עודד גולומב ז"ל, עם הקשר טירן ארזי ז"ל, עם אייל ששימש קשר למ"פ, ועם מחלקה בפיקודו של דרור בר ז"ל. תנועתם היתה מהירה. לפנות בוקר הם הגיעו ליעד, אבל אז החליט המ"פ לתפוס בית נוסף שהיה בסמוך. בבית התבצרו כמה מחבלים. לימים התברר שזה היה ביתו של מפקד המחבלים במחנה. המחבלים זיהו את הכוח בעודו מתארגן לפרוץ לבית ופתחו עליו באש קטלנית מן הקומה השנייה לתוך הסמטה.

"מכאן החל קרב חילוץ", ממשיך לביא, "אייל לא נפגע ממכת האש הראשונה. הוא תפס מחסה מאחורי חומה, ונותר שם להזעיק כוחות בקשר. כל הזמן שמענו אותו בקשר מדווח שיורים עליהם ושיש פצועים ונפגעים, שהוא נמצא ליד חייל פצוע, ראובן מגנאג'י. אייל נשאר ליד ראובן, לא נטש אותו, וחיכה לחילוץ. כוח החילוץ שהגיע לבסוף סבר בטעות שהמחבלים - שחדלו לירות בינתיים - עזבו את השטח. תוך כדי איסוף הפצועים ירו המחבלים שנותרו בשטח מכת אש שנייה, קטלנית לא פחות מן הראשונה. אני מדבר על טווחים של לא יותר מ־15 מטרים. גם אייל נפגע".

פצוע, עם רימון ביד

ראובן מגנאג'י ששכב פצוע בתופת, לצידו של אייל, משחזר גם הוא את רגעי הקרב. "לא הכרתי את אייל, זה היה שירות המילואים הראשון שלו וקשרים הרי נבנים עם השנים. שנינו נזרקנו לאותה התופת. יצאנו לקראת בוקר למחנה הפליטים, לא קיבלו אותנו בפרחים ובאורז. הרחובות היו ממולכדים, הרבה חמושים, ואנחנו עוברים עקב בצד אגודל מבית לבית. קיבלנו הוראה לטהר בית נוסף.

"בראש הכוח עמד עודד גולומב ואיתו הקשר שלו, אייל. אני זוכר שהבית היה חשוף מדי והתקבלה החלטה להמשיך לבית אחר. עודד ניסה לפרוץ דלת ברזל גדולה אבל נפלנו על מקום עם מחבלים. ממכת האש הראשונה נפגעו המון חבר'ה. בהפוגה הראשונה החובש, שניאור, עבר בין הפצועים ושם לי חוסם עורקים ברגל. הוא ואייל עזרו לסחוב אותי למחסה קרוב. כל אותה עת אני יודע שאייל נמצא מאחוריי, משגיח עלי, אומר לי, 'אל תדאג, אני לא הולך לשום מקום', ובה בעת ממשיך לקרוא בקשר לעזרה.

"ואז הגיע החילוץ. אייל קרא לי וגררתי את עצמי חצי מטר. בחור גדול בא אלי וניסה להרים אותי על הגב שלו אבל בשנייה אחת הוא נפגע ונהרג. חזרתי אוטומטית למחסה וחיכיתי. כבר לא היה לי נשק. פתאום היה שקט נורא. נעלמו קולות הקשר, הסתכלתי לאחור והבנתי שאייל נהרג".

סיפורו של מגנאג'י ממשיך. המחבלים יוצאים לסמטה לבצע וידוא הריגה. הוא מוציא רימון ושולף את הנצרה למקרה שימצאו אותו המחבלים אך הם לא מבחינים בו. מגנאג'י מנסה להחזיר את הנצרה לרימון, ולבסוף, כשהוא באפיסת כוחות, הוא מחולץ.

"אייל היה שם ועשה את תפקידו למופת עד השנייה האחרונה. מאוחר יותר הבנתי שהילד־גבר הזה, עם שיער ארוך ומשקפיים, היה פציפיסט, אבל הוא הבין את גודל השעה, ומצא את עצמו שם בתופת".

"לא אותם חיים"

23 חיילים נפלו בקרבות ג'נין, 13 מתוכם באותו קרב איום. 23 טרגדיות, 23 משפחות אבלות.

"15 שנה זה המון זמן אבל לאנשים כמוני השעון נעצר", אומר דוד, אביו של אייל. "מבחינתי הוא נשאר בן 22 וזהו. הסיפור שלו נגמר וכך גם הסיפור שלי. החיים שלי לא אותם חיים. אין לי רצון לכלום, אבל אני שורד. ברור לי שאם הבן שלי היה נהרג בתאונת דרכים הייתי מרגיש עוד יותר גרוע, אבל זה לא מנחם. אחרי מות אמו הוא יכול היה לשרת קרוב לבית אבל הוא רצה קרבי. אחרי הצבא הוא נסע לטייל בחו"ל, אחר כך חזר, התחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ובסמסטר השני - נהרג.

לחימה שיטתית. כוחות צה"ל בזמן המבצע // צילום: יונתן נאמן/לע"מ

"הרגע שנודע לי על מותו לא עוזב אותי. הייתי בעבודה, הזמינו אותי למשרד של הסמנכ"ל, ראיתי את הקצינים והבנתי שקרה אסון. זה היה צהריים, הייתי בהלם מוחלט. לא רציתי להבין מה קרה, לא הסבירו לי בכלל. הם קברו אותו באותו הלילה. דרשתי הלוויה לא דתית כי אני חילוני ובני היה חילוני ולא רצינו הלוויה דתית. על הקבר שלו לא כתוב תנצב"ה. להורה שכול מותר לכתוב הספד על הקבר. אני כתבתי 'כך חולפת תהילת עולם'.

"לא היו לי יותר מדי שיחות נפש עם אייל. כשאתה חי עם בנאדם אתה לא חושש שהוא הולך למות. כשהתגייס דאגתי מאוד. פעם אחת נסעתי לעזה לבקר אותו, כל כך התגעגעתי אליו. כשסיים את הצבא רווח לי, אבל ארבעה חודשים אחרי שחזר ארצה מהטיול הוא נהרג. החדר שלו נשאר כמו שהוא. אפילו התיק הצבאי נותר על המיטה. אין לי כוח נפשי לגעת בזה. אם מישהו אומר שהזמן עושה את שלו, הוא אומר שטויות. הזמן לא עושה את שלו. אני גר 800 מטר מבית העלמין, זה הפך להיות בית שני בשבילי. זה לא בריא נפשית, אני יודע. כל חבריו למדו, טיילו, התחתנו, עושים קריירה, ילדים, ואתה נשאר עם ילד בן 22 בקבר. תקוע בעבר".

•••

אחת לשנה מתקיים בתיכון אוסטרובסקי טורניר לזכרו של אייל. טורניר שש־בש כמובן. תלמידי שכבת י"א מתקבצים באולם הספורט ומתחרים ביניהם במשחק האהוב על אייל, משוחחים ומתווכחים תוך כדי, כפי שאייל אהב. החברים הרבים של אייל מגיעים גם הם לטורניר, וכן גם אביו שנושא דברים ומחלק פרסים למנצחים. את שטף החיים לא ניתן לעצור. בתיכון אוסטרובסקי עברו מאז שנת 2002 דורות של תלמידים שצוהלים בהפסקות ומתווכחים בכיתות. הנופלים - הם נותרו מאחור, תמונות קפואות, אך הזיכרון חי, בוער ונוקב. עם זריקת קוביות השש־בש באוויר - "סטטיסטיקה של ניהול סיכונים", כמו שאמר אייל - עולה שוב דמותו של אייל, עם המבט החכם, השיחות הארוכות, ושוב חוזרת הרגשת האובדן שאין לה מרפא.