הכוח היהודי

סיפורם של קבוצת הכדורגל "הכח וינה" ושל מועדון השחייה של העיר האוסטרית זכו לתהילת עולם בספרים ובסרטים. אולם בה בשעה פרחה ושיגשגה בצידו השני של העולם, בחצייה הראשון של המאה ה־20, קהילת ספורט לא פחות מוצלחת ותחרותית. תוניסיה (ולצידה אלג'יריה ומרוקו) זכתה להצלחות במישור הספורטיבי בזכות הקהילה היהודית הגדולה במדינה. לצד ספורטאים בענפי ספורט יחידניים, פרחו גם הקבוצות התחרותיות בענפי כדור. 

המתאגרף ויקטור פרץ היה כנראה המפורסם מבין כולם. הוא נולד בחפציה, הגטו היהודי שבתוניס הבירה. בקרב על האליפות האירופית במשקל זבוב - אליפות העולם של התקופה - הביס את האמריקני פרנקי ג'אנרו בנוק־אאוט מדהים לאחר שני סיבובים. מייד לאחר הקרב, בשנת 1931, חזר לארצו. ברחובות תוניס חיכו לו לא פחות מ־100 אלף מעריצים: קבלת הפנים הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה, שאפילו נשיאי צרפת לא זכו לה. הטקס החגיגי לרגל חזרתו כלל גם תרומה לבית הכנסת ולבית הספר היהודיים בעירו.

בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לחלקה ה"חופשי" של צרפת, צרפת של וישי, והחלו לבצע מעצרים של יהודים. פרץ, שהתגורר אז בצרפת, נעצר והועבר למחנה דראנסי שליד פאריס. מחנה זה שימש מקום ריכוז ותחנת מעבר, עד לשליחתם של היהודים למחנות המוות במזרח. ב־9 באוקטובר 1943 היה פרץ חלק מקבוצה של 1,000 אסירים שנשלחו ממחנה המעבר בדראנסי לאושוויץ. ב־1945, עם פינוי המחנה, היה פרץ אחד מ־31 אסירים ששרדו מהטרנספורט שבו הגיע. במהלך מצעד המוות שבו פונה המחנה, נרצח המתאגרף המהולל בירייה על ידי אחד השומרים. 

סיפורו של זיזי ליאון טייב הסתיים אחרת. טייב הצעיר זכה בתואר אלוף תוניסיה ואלוף צרפת בשחייה בסגנון גב ב־100 מטרים כאשר הוא מייצג את "מכבי תוניס" והוא בן 16 בלבד. הוא זכה באליפויות נוספות במקצים החופשי והחזה והיה חלק מנבחרת תוניסיה בכדורמים, שנחשבה לטובה ביותר בצפון אפריקה ערב מלחמת העולם השנייה והורכבה ברובה משחקנים ומצוות מקצועי יהודי. טייב נחשב לשחיין הטוב בתוניסיה בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, מכיוון שהיה יכול להתחרות בכל אחד מהסגנונות. הוא ייצג את המדינה בתחרויות בעולם הערבי והאפריקני ובשנת 1934 זכה באליפות צרפת ב־100 מטרים בסגנון חתירה וזכה בכרטיס למשחקים האולימפיים בברלין 1936, שידועים יותר בכינוי "המשחקים הנאציים". שם הוא הצליח להעפיל לרבע גמר מקצה ה־400 מטרים בסגנון חופשי.

נלחם עבור האסירים

את טייב אימן לאורך כל הקריירה המאמן היהודי המפורסם הנרי שייפר. כאשר הגרמנים כבשו את תוניסיה, הם מינו את הספורטאי המפורסם לממונה על עובדי הכפייה בעיר ביזרט בצפונה של המדינה. הוא ידע לדאוג לאסירים היהודים, וגם כאשר המלחמה גבתה קורבנות רבים הצליח לשרוד בצוותא עם אסירים יהודים נוספים על אף ההפגזות הרבות על העיר. שורדים מהמחנה זוכרים את טייב ככזה ששמר על זכויותיהם ונלחם עבורם ברגעים הקשים ביותר.

טייב. נחשב לשחיין־על  //  צילום: ארכיון המשפחה

יוסף בריח, שחוקר את היסטוריית הספורט בתוניסיה, מספר: "הספורט היה דרך להראות לצרפתים, לאיטלקים ולערבים שאנחנו, היהודים, לא פחות טובים מהם. אמנם אין לנו מדינה ואין לנו דגל משלנו, אבל כשמדובר בכל האספקטים האחרים של החיים, אנחנו יודעים להתמודד. זירת הספורט הראתה שהיהודים לא פחות חזקים מאף אחד אחר".

לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו השורדים לקהילות שלהם ברחבי תוניסיה וראו בספורט את הדרך להשתקם לאחר אירועי המלחמה וגם כלי להשתלבות בחברה התוניסאית. קבוצת הגברים בכדורעף ששיחקה תחת השם "הרצליה" זכתה באליפות המדינה בסוף שנות ה־40; קבוצת הנשים באותו הענף זכתה באליפות הפדרציות הצרפתיות בשנת 1953. שחקני נבחרת הכדורמים היהודים של תוניסיה שהצליחו לשרוד את השואה חזרו הביתה והקימו מחדש את הנבחרת הלאומית של המדינה. בשנת 1956 הם זכו באליפות מדינות פאן־ערב בגמר שנערך בביירות. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ואחריה עזבו רוב גיבורי הספורט היהודים המקומיים את המדינה ועלו לישראל.

"טייב ופרץ הם גיבורים שרבים מהצעירים לא מודעים אליהם", מסביר בריח. "גם הקהילה התוניסאית בחלקה לא יודעת ולא מוקירה את הספורטאים הללו, שהיו הגורמים העיקריים להשתלבות של היהודים במדינה שלהם ושילמו מחיר כבד על יהדותם במהלך מלחמת העולם השנייה". 

במקביל להצלחה הפנומנלית של ספורטאי יהדות תוניסיה, גם הקהילות של אלג'יריה ומרוקו הצליחו להצמיח מתוכן ספורטאי עילית, דוגמת השחיין האלג'יראי אלפרד נקש. הוא היה לספורטאי היחיד בהיסטוריה שהשתתף במשחקים האולימפיים בברלין, שרד את מחנות ההשמדה וחזר להשתתף במשחקים האולימפיים מייד לאחר מכן, כשייצג את צרפת ב־1948.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו