לפני חודשיים חיתן הקבלן מאזן סלאמה את בנו, מוחמד, ומכל הסביבה זרמו אורחים לכפר הפלשתיני לובאן לברך. גם אבי נעים, ראש מועצת בית אריה השכנה, קיבל הזמנה בערבית, רקומה אותיות כסף, ובצידה תרגום בדיו כחולה: "נשמח אם תבוא לכבד אותנו". נעים גיבש סביבו חבורה של ישראלים מבית אריה, ובערב החתונה ירדו כולם לבושים אל הכפר, ששמיו נמלאו זיקוקים צבעוניים. בחצר החתונה התערבב רעש הדרבוקה בסלסולי הפייטן נאסר, שהובא במיוחד מרמאללה. נערים חגו מכל עבר, נושאים קנקני ענק עם קפה בניחוח הל ומשקה תמרהינדי צונן. לפתע נשלחו ידיים והניפו את נעים גבוה מעל לראשי הנדחקים ברחבת הריקודים. ואז, לרגע הזוי ומשובב נפש כאחד, נרשמה סצנה קלידוסקופית בסגנון סרטי אמיר קוסטוריצה: ראש המועצה היהודי מפזז בראש פמליה ישראלית בחתונה מוסלמית בכפר הנשלט בידי הרשות הפלשתינית, וכל זאת ללא אבטחה ובנינוחות השמורה לחברים ותיקים. הקבלן סלאמה, חמוש בחיוך גדול, הזדרז לפקוד על אנשיו לארגן ל"יהוד" שורת כיסאות. לאחר מכן, באקט מופגן של כבוד, התיישב לצידם לאכול. נעים הסתפק בשתייה ובמעט סלט ירקות ("מאזן חביבי, אתה יודע שאני אוכל רק כשר, בגלל אשתי"), אבל המלצרים התעלמו והמשיכו להעמיס על השולחן הישראלי כמויות בלתי נגמרות של חומוס ושל בשר כבש. אדון מאזן, מברוק. לא כל אחד זוכה לראות ראש מועצה ישראלי משתולל בשמחה שלו. סלאמה: "עלא ראסי. אנחנו, איך שאומרים אצלנו, יותר ממשפחה. גם אנחנו הולכים לשמחות של בית אריה. זה כבוד גדול בשבילנו". אבי, איך הוזמנת לחתונה המפוארת הזאת- נעים: "מאזן הוא קבלן מוכר ואהוב אצלנו כבר שנים. עכשיו, למשל, הוא בונה את בית הכנסת הגדול של היישוב. זה גם לא דבר יוצא דופן ביחסים בינינו". בכל זאת מדובר בשטח B, השליטה האזרחית כאן היא פלשתינית. "אם אתה מתכוון לשאול אם פחדנו, התשובה היא פשוטה: לא. תודה לאל שפחד הוא לא מושג שקיים בלקסיקון המשותף שלנו כאן, נכון להיום". מותר לשאול איזו מתנה הבאת לחתן- "מה מביאים? צ'ק". 20 וקצת דקות נסיעה מתל אביב, שמונה קילומטרים מדרום-מזרח לראש העין ובמרחק התעטשות מאתר הנפט הציוני "מגד 5", עוברים מחסום צה"לי נינוח, וזהו - הגעתם אל ממלכת בית אריה ולובאן. את הנוף מסביב מנקדים עצי זית, במין פסטורליה יוונית, והאוויר הנקי מזמין שאיפה הגונה מלוא הריאות. כאן, בגובה 400 מטרים מעל פני הים, מתקיימת הסימביוזה המופלאה במרחב גיאו-פוליטי שברירת המחדל שלו ביחסי יהודים-ערבים היא העוינות, הפחד והחשד - שלא לדבר על אלימות מדממת ממש. בכניסה ללובי בבניין מועצת בית אריה תלויים צילומים היסטוריים מיום חנוכת היישוב הקהילתי, יוני 1980. ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל נראה שם מוקף ילדים צוהלים עם דגלונים. בקומה העליונה, על קיר משרדו של ראש המועצה, תלוי כעת תצלום אוויר עדכני יותר של האזור: בית אריה נראה שם מתערסל מול לובאן בתנוחה של עובר. כבר 31 שנים ששני היישובים השכנים משקיפים זה על זה ממרומי שתי גבעות שכביש מפריד ביניהן, מרחק שני קילומטרים אוויריים. והזמן, כך נדמה, רק מהדק את היחסים. בניגוד למצטייר בסיקור התקשורתי, סיפורי אחווה נקודתיים בין יהודים לפלשתינים מעבר לקו הירוק אינם מחזה נדיר. ועדיין - בית אריה ולובאן בולטים לטובה בדו-קיום היעיל שלהם, שמזכיר יותר את שיגרת כפרי הגליל מאשר את הדיווחים על מהומות ועל רעולי פנים ב-CNN. קחו, למשל, משחק ידידות שהתקיים פה לפני כמה שבועות. תושבי לובאן השתתפו אז בחנוכת מגרש הכדורגל החדש של בית אריה. העימות נגמר במפלה ספורטיבית צורבת לפלשתינים (11:0 לשחקני בית אריה), אבל איש לא יידה אבנים, לא ריסס כתובות נאצה ולא הבעיר צמיגים. ככה זה כשהפלשתינים מתפרנסים אצל היהודים, וכשהישראלים, מצידם, עורכים את הקניות השבועיות בחנויות הזולות שבכניסה לכפר. ולא רק קניות: אנשי בית אריה מושיטים סיוע רב לכפר מול הביורוקרטיה הישראלית; חברויות אישיות קרובות נרקמות משני צידי המתרס; תושבי צמד היישובים סועדים אלה אצל אלה, חוגגים בשמחות ולהבדיל מנחמים במקרי אבל הדדיים; בחורף משתפים הכל פעולה לפינוי צירים ולתיקון מפגעי מזג האוויר; צעירים משני הצדדים יוצאים לטיולים משותפים בחיק הטבע; פועלים מלובאן משפצים בהתנדבות בתי קשישים בבית אריה; תוכניות משותפות מקודמות לטיפול במי קולחין ולסלילת שבילי אופניים; ומעל לכל - הבקלאווה נשפכת כמים והקפה מקרב עוד את הלבבות. במועצת בית אריה עובדים, נכון להיום, 14 מתושבי לובאן במלאכות גינון, צביעה, פיתוח, תחזוקה, ניקיון, מים וביוב. המועצה רכשה להם אופניים חשמליים כדי שיגיעו במהירות ובנוחות. עוד מאות מתושבי הכפר עוסקים בבניית היישוב, פשוטו כמשמעו, שכן לובאן ידוע באנשי העמל והיזע שלו - קבלנים, מסגרים, רצפים, זפתים, סיידים וטייחים - למשל, הפועל איברהים סרסור בן ה-37, שהתיישב עם שני חבריו להפסקת צהריים על הרצפה המאובקת בקוטג' שעל בנייתו הם מתייגעים. "טוב לעבוד פה, כי יש הרבה פרנסה", מסביר סרסור ומנגב עם עמיתיו טונה מקופסה, "מתייחסים אלינו יפה". קבלת משכורת מהמועצה היהודית נחשבת לבון טון מבוקש בכפר, שכן פירושה ביטחון תעסוקתי. אבי נעים מדגיש שהעובדים הפלשתינים מקבלים "את כל התנאים והזכויות כמו העובדים היהודים". לעבודה במועצה יש דובדבן מתוק נוסף - הזכות להצטרף לטיולים השנתיים שעורכת המועצה לעובדיה בתוך ישראל, אחרי שמונפקים האישורים הביטחוניים המתאימים. השנה, למשל, יצאו העובדים לנופש בחמת גדר, בכנרת וברמת הגולן, וצילומי העובדים הצוהלים, פלשתינים ויהודים כאחד, יצטרפו למאות התמונות הדומות המעטרות את מחשבו האישי של ראש המועצה. בית אריה ולובאן הם כמו הזקיף והנטיף המפורסמים מהמערה ההיא בהרי ירושלים - הקירבה הפיזית גדולה, ובכל זאת לא יזכו להתאחד אף פעם. היישוב היהודי, שהוקם על שמו של אריה בן-אליעזר ז"ל, ממפקדי האצ"ל וממנהיגי תנועת החירות, ושהורכב בתחילת דרכו ממשפחות עובדי התעשייה האווירית, ייכלל בעתיד הקרוב בתוואי גדר ההפרדה. לובאן, לעומתו, נכלל על פי הסכמי אוסלו בשטחי B - שליטה ביטחונית ישראלית אבל אזרחית של הרשות הפלשתינית - והוא יישאר בחוץ. אי אפשר להתעלם מההבדלים התהומיים, הכמעט בלתי נתפסים, בין היישובים השכנים. בית אריה, שב-2004 התחבר אליו מבחינה מוניציפלית גם היישוב הסמוך עופרים, נהנה מאיכות חיים מעוררת קנאה. לא מדובר בהתנחלות אידיאולוגית, אלא ביישוב עם כ-4,500 ישראלים שבאו ליהנות מרמת חיים משופרת מול נוף מהפנט. רוב שטח היישוב, שרחובותיו קרואים על שמות צמחים ואמנים (לאחרונה נחנכה שם כיכר עגולה על שם נחום היימן), מורכב מבתים פרטיים בבנייה אדריכלית על מטראז' נדיב עם בריכות שחייה המשקיפות אל הטופוגרפיה והנהנות ממשחקי האור-צל של נחל שילה והעננים שמעליו. לובאן, לעומתו, מאוכלס בכ-2,000 תושבים, ומראה סמטאותיו אופייני לכפר שלא משופע, בלשון המעטה, בתקציבי פיתוח ותשתית. בקצה הכפר מיתמר מסגד, וכל מה שמתחתיו הוא סוודר טלאים נדל"ני שאין לו יד מכוונת או תוכניות מתאר. בתצלום האוויר שבמשרדו של נעים הדבר ניכר בצורה מאלפת: בעוד רחובות בית אריה מאורגנים כחיילים במסדר, בתי לובאן מקובצים ברישול כבועת סבון שהתנפצה. ועוד הבדל: בית אריה עטוף בגדר אבטחה עשויה מתכת, בעוד לובאן פרוץ ומשולח - ללא כל צורך להגן על עצמו. גדר האבטחה שלכם מזכירה, למי ששכח, איפה אנחנו נמצאים. נעים: "החשדנות ההדדית תמיד קיימת, כי מה לעשות, יש ברקע את המתח הלאומי. אבל עם השנים אתה ממש רואה איך הם לומדים להרגיש נוח לצידנו ולהעריך אותנו. הצלחנו לבנות מערכת יחסים שמתבססת בעיקר על כבוד הדדי, בלי לדבר מילה אחת פוליטיקה. אם הייתי מתמודד בבחירות בכפר הייתי מקבל אחוז קולות גבוה יותר מזה שקיבלתי בבית אריה. אני אומר את זה בשיא הרצינות". בוא לא ניתמם, זה בעיקר החשש לאבד את הפרנסה. "המצב הכלכלי בלובאן השתפר לאין שיעור בשנים האחרונות, וזה מקרין על הכל. הם רואים מה קורה היום בסוריה ומפחדים מאוד ממה שמתרחש עם חמאס בעזה. הם לא טיפשים. הם מבינים שעם כל המגבלות, עם כל הרצון לזהות לאומית ועם כל הבעייתיות שהריבון הצבאי יוצר פה לפעמים - עדיין מצבם לצידנו טוב לאין שיעור מבמקומות אחרים". שמעתי שהפנטזיה של רבים בכפר היא לזכות בתעודת זהות כחולה. "נכון. פעם פשטה שמועה שהם עומדים לקבל תעודות זהות ישראליות, וכולם רצו להשיג במהירות תמונות פספורט. עד היום מי שמתחתן עם ערבייה ישראלית ומקבל תעודה כחולה נחשב בלובאן לבעל ההצלחה הגדולה ביותר". איסמעיל סאלם, קבלן בן 41 מלובאן, מדבר על החברות עם הישראלים בהתלהבות: "וואחיאת אללה, אני לא אשקר אם אגיד לך שבבית אריה יש כמה אנשים שקרובים אלי יותר מהמשפחה שלי". למה, בעצם- "זה לא קרה ביום אחד, זה הרבה שנים ככה. אני מרגיש שהם אוהבים אותי ודואגים לי, וגם אנחנו אוהבים אותם". נדיר למצוא באזור הזה אהבה. "אנחנו לא מסתכלים בכלל על ענייני פוליטיקה. לא מתעסקים עם 'הממשלה אמרה ככה' ו'הרשות עשתה ככה'. אנחנו אחים שצריכים לחיות יחד. היהודים לא עושים לנו דברים רעים ואנחנו לא עושים להם דברים רעים. כל אחד חי את חייו, בשקט. מה בנאדם מחפש? עבודה, להאכיל את הילדים ולהיות בפנאן בבית שלו". אבל עם יד על הלב, אתה לא מקנא בחיים הטובים של בית אריה- "אתה רוצה שאני אהיה הכי דוגרי בעולם? אז תפאדל, אני באמת מרגיש סוג ב'. בית אריה זה אלף אלף. אצלם יש בריכה, מגרש טניס, כדורגל, דשא. ומה אצלנו? כלום. אני כבר ילד גדול, אבל אני אומר לך שבכל פעם שאני עובר ליד המדשאה הגדולה בבית אריה - אני אומר לעצמי, 'יא רבי, איך הייתי רוצה דבר כזה גם אצלי'". בבקשה. אף אחד לא מונע מכם להצמיח לעצמכם מדשאה. (צוחק בבוז) "מאיפה נביא כסף? אצלכם יש מישהו שעומד למעלה ודואג להביא תקציבים. אצלנו אין. פה זה עובד אחרת". אז בואו למדשאה של בית אריה. "הלוואי שהיו מרשים לנו. אבל אחרי השעה חמש, כשנגמרת העבודה, מי ייתן לנו להיכנס לשם-" אולי פשוט תריצו את אבי נעים לראשות הכפר- (צוחק) "וואללה, עלא ראסי. שיבוא, נבחר אותו. אבל אז יהיו לנו צרות עם התושבים של בית אריה שיכעסו עלינו למה לקחנו אותו". אתה מצליח לבלבל אותי. מצד אחד ניכר שאתה מאוד מחבב את הישראלים, מצד אחר יש משהו מריר ביחס שלך לבית אריה. "אתה יודע מה ההבדל הכי גדול בין לובאן לבית אריה? שלכפר שלנו היהודים יכולים להיכנס חופשי, עם לב פתוח, בלי בדיקה. אבל אנחנו, הפלשתינים, לא יכולים להיכנס אליהם בלי לעבור קודם שומר ולהראות מסמכים. זה העניין". מנת פלאפל בכפר עולה רק שלושה שקלים, בקבוק ליטר וחצי מלא בזיתים מוחמצים תוצרת בית שווה 20 שקלים. גם הטחינה זולה במיוחד. חנות הפירות והירקות בצומת הכניסה מלאה בסחורה טרייה, שבמקומותינו היתה בוודאי נקראת "אורגנית". אין פלא, לפיכך, שתושבי בית אריה יורדים למלא את סליהם בתפוזים באלאדיים ובאבטיחים שיצאו ממקשות לא מהונדסות. "אני אוהבת לקנות פה, כי לפירות יש טעם אחר, אמיתי יותר, מאשר הפירות שמשווקים בישראל", מסבירה פנינה, תושבת בית אריה. לשאלה אם השיטוט באזור לא כרוך אצלה בחשש, היא עונה בנחירת בוז. "חשש ממה? המוכרים כאן מכירים אותי מצוין. היימן, הבעלים, מכין לי מראש את הסחורה שאני אוהבת". נעים: "תמיד כשיש להם בעיה רפואית דחופה, בתאונות דרכים ואפילו בקטטות בכפר, הם מגיעים אלינו, ואנחנו תמיד מטפלים בהם. אחיינו של המוכתר נדרס לפני כמה שנים ונפצע אנוש. אני, במו ידיי, עשיתי לו החייאה, הנשמה מפה לפה לילד בן 4. לצערי, הוא לא שרד. פעם היתה שריפה בכפר, בערב שבת. חזרתי בדיוק מבית הכנסת ופתאום התקשרו אלי בצעקות שבר: 'תבוא! הבית נשרף! יש אש גדולה! הילדים בפנים!'. אירגנתי מייד קבוצה מהיישוב וירדנו עם מטפים. לשמחתנו, הספקנו לחלץ את כל הילדים בשלום. כשתושבי הכפר רואים מעשים כאלה, הם מבינים עד כמה חשוב לשמור על מערכת יחסים טובה". אגב, מה יקרה כשתוקם גדר ההפרדה ותחצוץ ביניכם- "אני תמיד אומר שגדרות מוקמות על ידי בני אדם ומפורקות על ידי בני אדם. בכל הדיונים בעניין הדגשתי שאני מעוניין לשמור על הזיקה ועל הקשר עם לובאן, כדי שתושביו יוכלו להמשיך לעבוד אצלנו. בסופו של דבר אני מאמין שהיחסים הטובים יישמרו, רק שבשונה מהמצב היום - בעידן הגדר נצטרך לעבור מחסום כדי להגיע לכפר". לא תמיד היתה הדרך סוגה בשושנים, ועד לפני שנים ספורות עוד נרשמו תקריות נעימות פחות מכיוון הכפר. ב-2006, למשל, יודו אבנים על כלי רכב ישראליים שנעו בכביש הסמוך ללובאן, אך לדברי נעים, לא היה מדובר בתושבים מהכפר אלא ב"חבר'ה שבאו מרחוק לעשות בלאגן". אנשי לובאן, על כל פנים, הפעילו מיוזמתם סבב שמירות על הציר ולכדו את מיידי האבנים. נעים מבהיר ש"הם נתנו למסכנים להבין שלא מומלץ להם לחזור על המעשה". לפני כשנה נגנבה מכונית של תושבת בית אריה כשעצרה לקנות ירקות בכניסה ללובאן. על הישראלים עברו במקרה הזה כמה רגעי חרדה אמיתית, שכן במושב האחורי של הרכב ישבה בתה של אותה תושבת. למרבה המזל, הבחין הגנב בנערה המבועתת, עצר בחריקה, הורה לה לרדת - ורק אז המשיך בדהרה. גם כאן התברר שהגנב הגיע מכפר פלשתיני מרוחק, אבל הפעם היתה תגובתו של נעים לתקרית סלחנית הרבה פחות. "התקשרתי לאחד מנכבדי הכפר, שאני מכיר ומעריך כבר שנים, ושאלתי אותו איך דבר כזה קרה מתחת לאף שלהם בכניסה לכפר. הוא נשבע לי שאין להם שום נגיעה לגניבה. עניתי לו: 'אתם אחראים להחזיר את הרכב עד סוף היום, לא מעניין אותי איך תעשו את זה. אנחנו באים אליכם בביטחון ובכבוד, ולא ייתכן שנחטוף מקרה כזה'. אני לא יודע איך ומה, אבל הם הפעילו את המודיעין שלהם במהירות, והרכב חזר אלינו בלי שריטה. כל הסיפור לקח פחות משלוש שעות - זמן שבו בדרך כלל רכבים גנובים כבר מפורקים לחתיכות". בכפר בוודאי מבינים שמקרים כאלה רק מזיקים להם בסופו של דבר. "בדיוק. שמע, הם כבר הפנימו בשנים האחרונות שעדיף לזנוח את הפוליטיקה ואת האלימות, ופשוט לחיות בשקט עם פרנסה טובה ועתיד לילדים. זה ממש שינוי דיסקט. היום אתה רואה שרמת החיים שלהם השתפרה מאוד, כי כשיש שקט יש קונים ויש עבודה משותפת, וכולם יוצאים נשכרים". הרשות הפלשתינית לא רואה בעין יפה את מרקם היחסים שבין לובאן לבית אריה. מבחינתה, מדובר באיום על ההגמוניה שלה באזור ויש להתנכל לכך בכל דרך. ביום שאחרי משחק הכדורגל נלקחו המשתתפים הפלשתינים לחקירה במנגנוני הביטחון של הרשות, שהוגדרה על ידי אחדים מהם "ברוטלית". הם נדרשו להסביר מה עשו באירוע "היהודי" והאשימו אותם בשיתוף פעולה, לכאורה, עם הישראלים. אחד הפועלים שפגשנו בבית אריה, שבן משפחתו הוא חבר במועצת לובאן, הסביר שאנשי הכפר נאלצים "ללכת על ביצים" ולהתחשב בכל הרגישויות מסביב, וזו לא תמיד משימה קלה. הוא ביקש באופן מפורש שלא אזכיר את שמו, שכן יש סכנה ש"יעשו צרות לי ולקרוב המשפחה שלי, שהוא אדם ידוע ומכובד בכפר". גם מהצד הישראלי צצות מדי פעם בפעם תזכורות למידת השבריריות הגדולה של הדו-קיום. לפני שלוש שנים הגיעו אנשי המינהל האזרחי לבצע חפירה ארכיאולוגית ב"חירבת עלי", אתר הממוקם מצפון ללובאן. העבודות התבצעו בליווי אבטחה צבאית, ולדברי נעים גרמו לרתיחה על סף פיצוץ אלים. "קיבלתי טלפון בהול מהפלשתינים: 'אבי, תגיע, יש בלאגן'. כשהגעתי ראיתי את קצין מטה ארכיאולוגיה של המינהל עם פלוגה במעלה הרכס, ומולם, במדרון, קבוצה של תושבי הכפר. פתאום אני שומע את הקצין אומר: 'תפזר אותם', ואז מתחילים לירות כדורי פלסטיק. צעקתי בעברית: 'תפסיקו לירות!' ועליתי דרך קבוצת הפלשתינים. השתררה דממה. אמרתי לקצין: 'במקום להביא איתך פועלים מחברון ולגרום לתושבי לובאן לחשוש שאתה בא לשדוד את האתר, קח פועלים מהכפר עצמו. כך הם גם יתפרנסו מהעסק וגם יבינו שהמטרה שלך היא שיקום, ובא לציון גואל. וזה באמת מה שעשו. היום יש במכולת של המוכתר תמונה של האתר המשוקם עם ברכה והקדשה". ראש המועצה נעים הוא דמות ציורית לכל הדעות, וניכר שתושבי הכפר הפלשתינים רוחשים לו חיבה אמיתית. לבתו הבכירה, יובל בת 18, הדביקו אנשי לובאן עם לידתה את שם החיבה "בידאיה" (התחלה). אמנם אפשר לייחס זאת ליראה פשוטה - שהרי נעים מופקד על פרנסתם ביישוב - אבל יש שם בהחלט משהו נוסף, חברי, מהלב. נעים מהלך בסמטאות לובאן כבן בית, ובכל מקום מחבקים אותו ופונים להזמינו לקפה. אבו זוהיר, בן 76, "פנסיונר" של תחום הבנייה (נכדו עמאר: "עד לפני כמה שנים הוא עוד עבד"), מבחין בנעים ומתעקש להזמינו לשתות. במחווה מופגנת הוא פותח את שער חצרו לרווחה, לאפשר לנעים להיכנס עם הרכב עד לפתח הבית ממש. על קיר הסלון של אבו זוהיר מתנוסס תבליט של ירושלים, והקשיש החייכן מספר, בערבית, על הקטטה האחרונה שפרצה בכפר עקב מבטים לא מהוגנים ששלח בחור באחת מבנות הכפר החסודות (נעים: "שים לב שהם משתפים אותי בכל דבר"). אחר כך הוא מפגין את לחיצת הצבת האימתנית של ידו ומסכם שנעים הוא "רג'ל קוואייס" (בחור טוב). אבי, שמעתי שאתה בקי בערבית בניב הפלשתיני של החקלאים הכפריים. זה נדיר לישראלי. "עבדתי 16 שנים בשב"כ. למדתי את השפה מעבודה מבצעית בשטח, משמיעה. בגלל זה יש לי ממשק בלתי אמצעי. אנחנו מדברים בגובה העיניים, בלי התנשאות ועם הרבה הבנה". הבעיה טמונה בגלגלים הדורסים של המערכת הגדולה. תמיד עלולה לבוא החלטה של המינהל הצבאי שתחריב את כל מה שהשגתם בעמל רב בשטח. "למערכת אכן יש את הכללים שלה, ולא תמיד יש לה רגישות מספקת למה שקורה בשטח. לא מזמן הם עצרו אחים מהכפר והחרימו להם את ציוד המוסך שהם מפעילים. נאלצתי להתערב כדי להרגיע את הרוחות. לא מזמן היה פיצוץ של צינור מים בכפר, ונגרמה נזילה גדולה שאיש לא טיפל בה. כתבתי בעצמי את הפנייה לחברת מקורות, והם באו ותיקנו". בחתונה של בנו של הקבלן מאזן סלאמה השתתף גם שחקן הקולנוע והטלוויזיה דן תורג'מן, בן 54, שמתגורר בבית אריה כשלוש שנים וחצי. לדברי תורג'מן, הוא נשבה במערכת היחסים המרתקת כשהתוודע אישית לקבלן הפלשתיני שבנה את ביתו ביישוב. "היום הוא בן בית אצלי. אני מאמין שכשחיים בשלום זה לצד זה, וכשתלויים זה בזה מבחינת פרנסה וביטחון, כל הסיסמאות הפוליטיות הגדולות מאבדות משמעות. כאן כולנו חוזרים למעמד של בני אדם. אני קורא לזה 'פוליטיקה של בקלאווה', העוגיות המתוקות שמנצחות את כל המחסומים". אגב, הם יודעים שאתה סטאר בישראל? ההוא מ"לגעת באושר"- (צוחק) "אולי סיפרו להם, אבל לא מאמין שהם רואים טלנובלות שלנו. גם ככה החיים שלהם, בינינו, הם טלנובלה אחת גדולה".
שכנים, סיפור אהבה
הקשר המיוחד שבין היישוב בית אריה לכפר הפלשתיני לובאן לא מסתכם בקניות בשוק המקומי • בין התושבים נרקמות חברויות, נערכות סעודות משותפות, חוגגים יחד בשמחות ולהבדיל - מנחמים במקרי אבל • אבי נעים, ראש מועצת בית אריה: "הצלחנו לבנות קשר שמתבסס בעיקר על כבוד הדדי, בלי לדבר מילה אחת פוליטיקה"
, עודכן
