"היהודים יורים!"

זכריה'ש הוא מרד גטו ורשה שלי. ידעתי שיום אחד אתפנה אליו. הוא מצידו חיכה בסבלנות, מצטמצם לתמונת שחור־לבן עם שם ותווית: "הגיבור המשפחתי". בלי סיפורים העוברים במשפחה מדור לדור. סבי, משה אבני (ארטשטיין) ז"ל, אחיו של זכריה'ש, לא דיבר על "התקופה ההיא", ואנחנו, הילדים והנכדים, לא שאלנו. לאחרונה, לקראת המסע לפולין (שאליו ליוויתי את בתי, רוני), החלטתי שהגיע הזמן. לא שיערתי אז לאיזה מסע ארוך, מרתק ומרגש אסחף בעקבות החלטה זאת.

כשניגשתי לספרות בנושא מרד גטו ורשה הופתעתי לגלות כי זכריה'ש מוזכר בהרבה מאוד דו"חות ועדויות: במשפט, בפסקה או בכמה פסקאות. בעזרת שברי העדויות הללו הצלחתי להרכיב פסיפס (חלקי, אמנם), שממנו מצטיירת דמותו של בחור יוצא דופן, גם באישיותו וגם בגבורתו. גיליתי כי הגיבור המשפחתי שלנו הוא גיבור ישראל. אני מקווה כי סיפורו של זכריה'ש, שקטעים ממנו מובאים כאן, יצליח לשמר משהו מדמותו המיוחדת שראויה להיות מקור השראה לכולנו. 

 

היכרות

איך מתכוננים לפגישה ראשונה? מצטיידים מראש במידע בסיסי. אתה - זכריה ארטשטיין המכונה זְכַרְיָה'ש, תושב פרושקוב, יליד 27 במארס 1923, בן זקונים לוולף וזיסל, אח צעיר לישראל, אברהם, משה, צבי ושרה. אנחנו - אחייניך ואחייניותיך מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית.

נעים להכיר.

מביטים זה לזה בעיניים. בתמונות המעטות ששרדו אתה מישיר מבט (מספרים שהיו לך "עיניים יוקדות"). רואים שהיית בחור נאה, שפתיים מלאות ויפות, בדל חיוך בזוויות הפה ("חוש ההומור לא עזבך גם במצבים קשים"), בלורית אלביס פרסלי שצומחת בצורת לב מעל מצח גבוה (מי זה אלביס פרסלי, אתה שואל). פניך העגולות לא מסגירות את היותך "חולה ריאות". "לא הצטיינת בבריאות הגוף", זו הרוח שזיכתה אותך בתואר "נשמת הלחימה היהודית לקטעיה ופרקיה". הרוח, וכמובן הכריזמה המפורסמת שלך. חיים פרימר מספר על פגישתכם הראשונה: "היה בו בזכריה משהו מיוחד, הנחרת בך וכובש אותך".

גטו ורשה, לאחר המרד היהודי. בתמונה מימין: זכריה (זכריה'ש) ארטשטיין // צילום: אי.פי

נכבשנו.

מתחילים לשוחח.

איך לפנות אליך - "שוּלֶם עליכם, וואס מָאכְסְטוֹ?" או אולי "שלום, מה נשמע?"

ידעת עברית מהבית - הוריך "ציונים, שדאגו להקנות לילדיהם עוד מקטנותם את ידיעת הלשון העברית"; העדפת לדבר יידיש - זו היתה שפת הדיבור בתנועת הנוער "דרור" ("פרייהייט") שהיתה לך כבית שני. היית "מסור לתנועה בכל נימי ליבך" ("מורעל" קוראים לזה בימינו). לא פעם לקחת על עצמך מיני עבודות מזדמנות כגון סבלות, על מנת לממן את צורכי התנועה. משפחתך דלת אמצעים: אביך בעל מלאכה פשוט בתחום הצורפות, אמך עקרת בית. כל ילדי המשפחה מלבדך כבר עלו ארצה, בזה אחר זה, ברגע שבגרו ועמדו ברשות עצמם. גם אתה חלמת לעשות זאת כשתגדל. באחד הימים, כשמלאו לך 15, אברהם אחיך הגיע לביקור. טיילתם יחד בוורשה ביום שטוף שמש, הצטלמתם ליד מזרקה. מטרת ביקורו היתה לקחת אתכם עימו: אותך ואת הוריך. הוריך סירבו, הם חששו מהחיים הקשים בארץ ישראל.

שנה לאחר מכן פרצה המלחמה.

אנטק־יצחק צוקרמן

ב־1 בפברואר 1941 הגעת לגטו ורשה, שאליו גורשת עם הוריך (ושאר יהודי עירך). שיכנו אתכם באחד מבתי הפליטים בטוורדה/מילה, אבל אתה עברת מהר מאוד לקומונה הגדולה של "דרור" בדְזֶ'לְנָה 34. חלקת חדר עם שותפים וגרת בשכנות למנהיגי התנועה: צִבְיָה לוּבֵֶּטְקִין, יצחק "אָנְטֶק" צוקרמן ואחרים (לצביה קראתם "המאמע" של הבית). שם, בדְזֶ'לְנָה 34, בין "חובת העבודה" לערבי התרבות (באדיבות המשורר יצחק קצנלסון), "יצטברו כל הכוחות החיוניים הצעירים לקראת מעשים בימים שיבואו".

תמיד מקדים, מעז, מפתיע

חורף 1941-1940 היה קשה. בכל יום מתו בגטו מאות אנשים מרעב, מקור וממחלות. "רגיל היית לראות גוויות נטושות על המדרכה, אנשים מתים מכוסים בגיליונות נייר, ובשולי הגיליונות אבנים, שהרוח לא תעיפם". ועוד לא הזכרנו את "פחד התמיד מפני צל של גרמני, העלול להיכנס לגטו ולעשות כעולה על רוחו בכל יהודי שייתקל בו". כבר אז, עוד בטרם תדע על "הפתרון הסופי", "נשבעת לנקום ורצון הנקמה מילא את כל ישותך". היית "חם מזג", דיברת בהתלהבות ובפאתוס, בשפה מליצית ו"בסגנון מפלגתי". לא הפסקת לדבר על הנקמה. צביה ואנטק חשבו שאתה רק "עושה רוח"; לימים תוכיח להם שאתה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. 

ב־22 ביולי 1942 התחילה בגטו "האקציה הגדולה", כ־300 אלף יהודים הועמסו לרכבות. כביכול, ל"יישוב מחדש במזרח", אבל, כפי שכבר הבנתם, להשמדה בתאי הגזים בטרבלינקה. בשעה טובה "האסימון נפל", והנהגת תנועות הנוער הקימה את אי"ל - ארגון יהודי לוחם. זו היתה לחימה אבודה מראש, עם מוות כמעט ודאי, אבל כמו שניסחה זאת צביה: "מוות שיהיה בו גם משום נקמה וגם משום הצלת כבוד העם".

צביה לובטקין // צילומים: אתר לוחמי הגטאות

זו היתה ההזדמנות שחיכית לה. עם חבריך ל"דרור" הצטרפת לאי"ל. שתי משימות עיקריות עמדו לפניכם: האחת, לגייס את תמיכת הציבור בהבהירכם לו כי "גירוש זה טרבלינקה, וטרבלינקה משמע: מוות" (כתבתם כרוזים, הפצתם, הזהרתם וקרעתם אשליות). האחרת, להיערך להתנגדות מזוינת. הארסנל ההתחלתי שלכם: "מקלות, סכינים, כסיות ברזל, חומצת מלח וגופרית, נפט, בנזין, גפרורים ושני אקדחים בשביל הארגון הלוחם כולו". צביה זוקפת לזכותך: "הוא שהביא לנו, ללוחמים, את הרובה הראשון". שלטת בו היטב - "ירייתו של זכריה פוגעת תמיד". 

ההזדמנות הראשונה להשתמש בו הגיעה ב־18 בינואר 1943, בפרוץ "המרד הקטן". הגרמנים חידשו במפתיע את האקציות. ציד האדם התחיל ברחובות, שמהם "ניצוד ונחטף כל מי שלא הספיק למצוא לו מפלט". מכיוון שמרבית היהודים היו ספונים בבתים (כבר הבינו לאן נוסעות הרכבות), "אנוסים היו הגרמנים לחזר על הפתחים כדי לגלות את המתחבאים". החיפושים נערכו מבית לבית. אתה נמצאת אז בזמנהוף 58-56 עם לוחמי אי"ל בפיקודו של אנטק. כיכבת שם בסצנה ציורית שהונצחה בשירים, בספרים ובסרטים.

כך מתאר אותה אנטק: "לא אשכח את התמונה הזאת: זכריה ארטשטיין התיישב בחדר הראשון, נדמה לי שהיה בידו ספר של שלום־עליכם, הוא ישב וקרא כשפניו אל הדלת. והנה הם נכנסים, והוא יושב וקורא ספר. אפילו לא עלה בדעתם לקרוא לנו להרים את הידיים. לאחר שנכנסו לחדר שלנו, הוא ירה את הירייה הראשונה בגבם. ואז ירינו גם אנחנו". אפקט הראשוניות חוזר על עצמו אצלך: "הרובה הראשון", "הירייה הראשונה"... כלוחם, תמיד הקדמת, העזת, הפתעת. קצנלסון, שהיה עד לאירוע, הנציח את שמך בשירו "עִם חלוצים": 

"הַיְּהוּדִים יוֹרִים!" - קָרָא תָּמֵהַּ, מִי מֵהֶם, אָכֵן, יוֹרִים, אֵפוֹא! אַתָּה. זְכַרְיָה, וְגוּטְמַן, אֱלִיעֶזֶר - חֲלוּצִים־פֹּה, וְ"שׁוֹמְרִים" בְּנִיזְקָהּ. כֵּן, יְהוּדִים יוֹרִים! וְלֹא יָדַע זֹאת הַצּוֹרֵר...".

איגרת ברכה לשנה החדשה ששלח זכריה הילד לאחיו הבכור ישראל

למחרת שוב הפתעתם את הגרמנים, הפעם במילא 34. כך מספרת צביה: "והנה הם עולים במדרגות ונכנסים לדירתנו. לא השגיחו בנו. רק זכריה ארטשטיין עמד, יחידי, הרים ידיו כנכנע ויצא למסדרון. אז הגחנו מפינותינו והתקפנו את אלה שהיו בפנים הדירה. כדורים ניתכו על ראשי הגרמנים, הם נדהמו, ומיד חזרו על עקבם ונסו מנוסת בהלה. אולם בהגיעם למטה קידמם צרור יריות, כי זכריה הפך פניו והתקיפם מבחוץ".

טוביה בוז'יקובסקי ממשיך את הסיפור: "כתום הקרב נועדנו כולנו במקום שבחרנוהו קודם לכן כמוצא לנסיגה. נתעוררנו על כך, כי זכריה ארטשטיין נעדר. אין זאת אלא שנפל חלל במערכה. לאחר שעה קלה השגיחה השמירה שלנו בגרמני, חבוש כובע פלדה, קרב אלינו בדרך הגגות. כבר כיוונו אש אליו, אך מישהו הבחין בו, באותו 'גרמני', כי זכריה הוא. מתברר: אותה שעה שכולנו נזדרזנו להסתלק, פנה זכריה וירד לתוך החצר לפרוק את הנשק מהגרמני שנפל חלל או נפצע על ידינו". בזכות סיפורי גבורה מסוג זה שמך הלך לפניך בכל הגטו. 

חבשת כובע של חייל גרמני!? כנראה אהבת להשתעשע בכובעים... מספרים עליך שערב המרד נזקקת לכובע של שוטר יהודי על מנת לבצע עבודת בילוש חשובה כלשהי. מה עושים? "מבלי לחשוב פעמיים תופש ברחוב איזשהו שוטר יהודי ומנסה לחטוף את כובעו; הנ"ל מנסה להתנגד... בדיוק עובר שם רופא יהודי - גם לרופאים היה לבוש מיוחד - זכריה'ש חוטף את כובעו של הרופא, שם אותו על ראש השוטר, באומרו לו: 'ובכן, מעכשיו אתה רופא!', וממשיך הלאה לדרכו חבוש בכובעו של השוטר..."

סיפור קטן זה ממחיש את אופייך, שכן היית "תמיד עליז, שופע בדיחות, אדם שבשמחת החיים שלו ובהומור הנעים שלו גירש את המרה השחורה של חבריו הלוחמים וטיהר את האווירה. כך הוא היה בכל מצב, מעולם לא התייאש ותמיד מצא תחבולה כלשהי להוליך שולל את האויב".

יום הולדתך האחרון

טוב, צחקנו קצת, כמעט שכחנו מהאויב... האקציה והקרבות של ינואר נמשכו ארבעה ימים. רוח ההתנגדות הורגשה היטב באוויר, יהודים רבים מצאו לעצמם מקומות מסתור וסירבו לפקודה לעזוב את הבתים ("אָלָה יוּדֶן רָאוּס!" - "כל היהודים החוצה!"). הגרמנים הצליחו לשלוח לטרבלינקה "רק" 6,500 יהודים. המכסה שקבע הימלר (8,000) לא מולאה - ולא מעט בזכותכם. צביה ואנטק, שקודם לכן קצת פיקפקו בך ("לפעמים היה נדמה לנו, שאם הוא מרבה כה לדבר על נקמה, הרי לכלל מעשה לא יגיע") "אכלו כעת את הכובע" בפניך ("אך הוא דיבר וגם עשה"). בדו"ח שנשלח מהגטו ללונדון בצינורות המחתרת כותב אנטק על מרד ינואר: "בעיקר הצטיינו בגבורתם ובקור רוח זכריה ארטשטיין, בנימין ולד וחנוך גוטמן". בזכות הצטיינותך במרד הקטן מונית למפקד פלוגה. בזכות הכריזמה שלך "הצלחת לגייס לקבוצתך קרוב לשלושים לוחמים" (כולל לוחמות), רובם חברים ותיקים מ"דרור", ובהם גם בת ורשה אחת, היקרה במיוחד לליבך, "החברה שלך" צציליה (צילה פינקלשטיין).

בית ילדותו של זכריה, ברחוב תַּדֵיאוּשׁ קוֹשְׁצ'וּשְׁקוֹ, פרושקוב // עיבוד צילום על פי גוגל מפות

קבעתם מושבכם בנלבקי 33, שם חייתם יחד, 24/7, "על לחם בריבה ותה ממותק בסכרין". כל ימיכם ולילותיכם "היו קודש להכנת ההתגוננות". תוך כדי כך רקמתם אחוות לוחמים, יצרתם הוויי חברתי (במיוחד תרמו לו אברהם דרייאר, "בעל ההומור הידוע", טוביה בוז'יקובסקי ש"שחה בכל ספרות היידיש" וידע לספר סיפור, ומשה רובין, שהנעים את זמנכם בנגינה ב"מפוחית הפה החביבה עליו, שהלכה איתו תמיד אל אשר הלך"). למרות המצב הנואש לא שקעתם ברחמים עצמיים; הייתם ממוקדי מטרה: התאמנתם בשימוש בנשק ("על יבש" - לא לבזבז כדורים), ייצרתם תחמושת תוצרת בית (פצצות, בקבוקי מולוטוב ונורות ממולאות בחומצה), גיבשתם תורת לחימה ("מלחמה פרטיזנית תוך ניצול היתרון של הקומות הגבוהות") וחיכיתם לשעת הכושר. אנטק מעיד כי חייתם "מבחינה חברתית כמו משפחה דואגת: היו אלה חיים יפים".

בין המרד הקטן למרד הגדול הספקת גם "להחליף קידומת" - מלאו לך 20. האם אפשר לברך אותך במזל טוב? לא בטוח... זה יהיה יום ההולדת האחרון בחייך... האם שיערת זאת? האם בכלל שמת לב לתאריך? האם אתה וצציליה פירגנתם לעצמכם ערב רומנטי? בין לבין, לקחת על עצמך עוד כמה תפקידים פחות נעימים: הוצאת להורג יהודים מלשינים ששיתפו פעולה עם הנאצים (היססת לרגע לפני שירית בד"ר אלפרד נוסיק המרשים, בן ה־82, אולם ברגע שהוא איים שהגרמנים ינקמו את דמו, הבנת שזה מה שצריך לעשות), גבית כסף מיהודים עשירים לטובת המאמץ המלחמתי (לפעמים גם בהם נאלצת לירות, אבל מבלי להרוג!), היית "מפקד קבוצת העונשין" של אי"ל שניסתה להשליט חוק וסדר בכאוס של הגטו, נשמע שהיית עסוק למדי...

זכריה (מימין) עם אחיו ישראל בוורשה, 1938 // צילומים: ארכיון המשפחה

גם שאר יהודי הגטו (ה"אזרחים") לא התבטלו, וניצלו את ההפוגה באקציות כדי לבנות לעצמם מקומות מסתור לטווח ארוך - "בונקרים" כפי שקראתם להם. מתחת לבתים נחפרו מרתפים, חוברו לחשמל ולמים (לעיתים גם לקו טלפון) וצוידו בתרופות, במצרכי מזון יבש ובגז בישול. לכל בונקר נחפרו כמה כניסות שהוסוו בקפידה ("אם תתגלה אחת, והיתה השנייה למוצא"), וכל זאת נעשה מתוך אמונה ותקווה - רק להחזיק מעמד עד סוף המלחמה! 

"היריות הראשונות של המרד"

שעת הכושר הגיעה ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, בפרוץ "המרד הגדול". "מתנת החג" שתיכננו לכם הגרמנים - חיסולה הסופי והמוחלט של יהדות ורשה. הלו"ז להשלמת המשימה: שלושה ימים. כהרגלם, הם ניסו להערים עליכם ולהסוות את תוכניותיהם הזדוניות: "ניתנה הוראה לספק מצות... אם נותנים מצות משמע כי בפסח לא יקרה דבר... כך מהרהרים ודאי רבים". כמה טוב שהייתם על המשמר. לילה קודם זיהיתם סימנים מקדימים לחידוש האקציות. היה זה ליל שימורים לכל יהודי הגטו: האזרחים מיהרו לאסוף חפציהם ולהתחפר באחד מן הבונקרים, ואתם הלוחמים תפסתם עמדות קרב. אתה עוד הספקת להתייצב לתדרוך מ"פים אחרון במילא 29, "מרדכי אנילביץ' נשא נאום עידוד קצר", לחצתם ידיים והתפזרתם איש איש לעמדתו. הספקת באותו לילה גם לקלוט אליך לוחמת "טרייה" לפלוגה - הלוא היא צביה, שמספרת: "סקרנו בפעם האחרונה את כל קבוצות הקרב וכשהנץ השחר הגעתי לקבוצתו של זכריה ארטשטיין, שבה לחמתי במרד אפריל".

לפנות בוקר נכנסו הכוחות הגרמניים לגטו: בטורים רגליים, ברכבים משוריינים ובטנקים. לאורך רחוב נלבקי התקדם טור של חיילים גרמנים, צועדים בסך תוך שירת "אנחנו אוספים יהודים". ואז, בהגיעם לצומת נלבקי־גנשה - הפתעה לגרמנים - היהודים יורים! באירוע זה היה לך תפקיד בעל משמעות סמלית והיסטורית - כבר לא קשה לנחש - אתה זה שירית את הירייה הראשונה! כך כותב משה ארנס במחקרו העדכני: "היריות הראשונות נורו מעמדתו של ארטשטיין ברחוב נלבקי 33 כאשר הגרמנים עברו ליד בניין זה. היו אלה היריות הראשונות של המרד. בעקבותיהן נורו יריות של רובים ואקדחים, ורימוני יד ובקבוקי מולוטוב הושלכו מכל עבר". 

הגרמנים נסוגו, מותירים אחריהם נפגעים (מהצד שלהם, לשם שינוי). מרוב התרגשות ושמחה לא ידעתם את נפשכם, התחבקתם והתנשקתם. טוביה מעיד שהיית "כולך קורן". בשקט שהשתרר נזכרתם שמזמן לא אכלתם ("בימים הראשונים עוד היה דבר מה לאכול"). אחרי הארוחה, כמו תמיד, "משה הוציא מפוחית־פה, והתחיל לנגן. ניגן בטהובן, שוברט וצ'ייקובסקי". לחלקכם נעצמו העיניים אחרי "הלילה הלבן", בעוד האחרים, "השובבים, מנסים להוציא נשק מידיהם של הרדומים על מנת לגשש עד כמה הם ערים".

ההפוגה היתה קצרה (כשלוש שעות). הגרמנים חזרו - מתוגברים במפקד חדש ונמרץ: אס.אס. גרופנפיהרר יירגן שטרופ המנוסה בלחימה פרטיזנית - והקרבות נמשכו. הפעם הם נמשכו שבועות ארוכים. כבר ביום הראשון איבדתם את הבסיס בנלבקי 33 מפני שהגרמנים הטילו לתוכו בקבוקי תבערה והוא עלה באש. בלי מחסה, עם "גרמנים בכל צד", כמעט איבדתם תקווה - אברהם דראייר אפילו "השחיל" בין הבדיחות הקבועות שלו בקשה אחרונה: "שלא יפרידו בינו לבין (רחל רוזנצווייג) אהובתו אחרי המוות" - אבל עם רדת לילה מצאתם לעצמכם מקלט ארעי ובו הסבתם יחד על "כמה חבילות מצות" שטוביה הביא (את "שפוך חמתך על הגויים" לא ביקשתם, מן הסתם, כבר הבנתם שאת זה עליכם לעשות בעצמכם). הצלחתם ליצור קשר עם הפלוגות האחרות, לעדכן ולהתעדכן, הרגשתם "מלוכדים" ומוכנים לקראת ההמשך. וההמשך היה מפתיע... בעקבות ההתנגדות, ומחשש לחייהם, החליטו הגרמנים למשוך ידיהם מהתעמתות חזיתית מולכם ולתת לאש לעשות את העבודה במקומם. הם החלו לשרוף בשיטתיות את הגטו רחוב אחר רחוב, בניין אחר בניין (האש התפשטה גם לבונקרים שנחפרו במרץ רב ובתקווה גדולה). בעקבות השריפות המאסיביות - בהיעדר בתים להתבצר בהם וגגות לסגת דרכם - נאלצתם לשנות טקטיקה: במקום לבצע התקפות גדולות ומרוכזות התחלקתם לחוליות קטנות המבצעות התקפות קטנות אך בלתי פוסקות נגד החוליות של הגרמנים. המשכת להוביל את (שרידי) קבוצתך המלוכדת ו"לנהל את המערכה תוך דילוגים בגטו הבוער". צביה מספרת ש"הצטיינת כלוחם וכמפקד". לדבריה, "זכריה ארטשטיין הצטיין כאחד הלוחמים האמיצים ביותר בארגון הלוחם".

בכף הקלע של המצפון

הרבה סופרלטיבים הורעפו עליך, זכריה'ש. לא נהוג לומר את שבחו של אדם בפניו, אבל הנסיבות מאפשרות לנו לחרוג מהפרוטוקול. אז מה לא אמרו עליך? אמרו שניחנת באומץ לב, בקור רוח, בשיקול דעת, בתושייה, באינטליגנציה, בחוש הומור... כמה רחוק יכולת להגיע, אילו רק... 

אז למה, בעצם, נשארת שם בגטו?

רגע. לנשום עמוק. כאן תורנו לשתף אותך במה שכפי הנראה אינך יודע.

היה זה אור ליום 9 במאי - יום אחד אחרי חשיפת הבונקר במילא 18 ונפילתו של אנילביץ'. הבנתם עוד קודם שהמרד מיצה את עצמו והגיעה השעה לעזוב. הגטו חרב וכמעט ריק מיהודים. השורדים המועטים מסתתרים בבונקרים שנחשפים בזה אחר זה. והנה, קאז'יק (שמחה ראטהייזר), ממקום מחבואו שבצד הארי, מצליח לארגן עבורכם מבצע חילוץ. התוכנית היא להבריח אתכם מן הגטו, דרך תעלות הביוב, כשבצד הארי תחכה לכם משאית שתסיעכם ליער לומיאנקי. המחלצים היו אמורים לאסוף אתכם משני מקומות: הראשון, הבונקר בפראנצישקאנסה 22, שם הסתתרה צביה; השני, הבונקר בנלבקי 37, שם הסתתרת אתה עם קבוצתך. המחלצים הגיעו כמתוכנן ליעד הראשון, אך מעולם לא המשיכו לשני. מדוע זה קרה? אם לסכם במשפט אחד: "הזמן דחק כי קרב השחר, כלומר קרבה שעת שובם של הגרמנים לגטו". 

לא קל היה לוותר עליכם. צביה, שכל כך העריכה אותך, מספרת כי "הנפש נקלעה בכף הקלע של המצפון: מה לעשות? ההיגיון אמר באופן ודאי וחותך: צריך ללכת. אבל המצפון לא נתן דמי: איך נלך בלעדיהם? יש מן החברים האומרים: לא נזוז מכאן, לו רק אחד יישאר בגטו - נישאר כולנו עימו. רבים זרקו תרמיליהם ארצה: מוותרים על ההצלה. לבסוף יורדים בלב קשה ומעונה אל תעלת הביוב". 

יום ולילה תמימים המתינו הלוחמים בתעלות הביוב עד שקאזי'ק נתן את האישור לצאת. מתישהו, כשהשעון הראה כי שוב חושך בחוץ, מישהו השמיע בקול רם את המחשבה אשר לפתה את לב כולם: "הבה נחזור לגטו להביא את הנשארים!" שליחים "יצאו למטרה זו לגטו. הפליגו כברת דרך הגונה, אך אנוסים היו לחזור משום שלא היה אפשר לחצות את התעלות: הגרמנים פתחו את הסכרים והציפון". ניסיון חילוץ שני (ואחרון) פוספס אף הוא. איזה ביש מזל. לך. לכולנו. כמאמר המשוררת: "יכול היה לקרות, חייב היה לקרות, קרה מוקדם יותר, מאוחר יותר, קרוב יותר, רחוק יותר. קרה לא לך" (ויסלבה שימבורסקה).

ריח הלחם, ריח הגז

האם הבנת לאן נעלמו חבריך? מה שבטוח, זה לא ריפה את ידיך. הרי לא הישרדות אישית עמדה לנגד עיניך. מילותיך האחרונות לצביה (לאחר היוודע האסון במילא 18) נחרתו היטב בזיכרונה: "למה איפוא יש לחכות?! הבה נצא כולנו לקראת הגרמנים, בראש חוצות ולאור יום, נירה בהם וניפול כולנו בקרב ויקיץ הקץ". אלא שנכונו לך עוד כמה וכמה קרבות לפני שתיפול בקרב ויקיץ הקץ. היית מהאחרונים, מן "העקשנים שואפי הנקם", ש"בין המפולות ובניקבות נאחזים באבן ובאדמה ואינם נכנעים". על הקרב העז שניהלת עם פלוגתך ב־10 במאי (ממש בשעות שבהן חבריך חולצו דרך תעלות הביוב) כתב שטרופ בדו"ח היומי שלו: "התנגדות היהודים היתה כבראשונה" (הוא לתומו חשב כי עם נפילת בונקר הפיקוד במילא 18 יהיה לו קצת שקט...). 

המשכת להילחם גם אחרי 16 במאי, היום שבו שטרופ הכריז בגאווה כי "אין עוד רובע יהודי בוורשה". מתישהו בסוף מאי נלחמת על חייך באירוע שבו הגרמנים חשפו את מקום המסתור שלך - הבונקר בנלבקי 37. הבונקר נחשף בעקבות הלשנה של אחד מדייריו, יהודי מומר בשם שמואל זאוויאלוביץ', ש"נעלם מן הבונקר" כמה ימים קודם לכן (באותו זמן התחילה בגטו "מגיפה חדשה של מלשינים" שנשברו תחת אלימות או הבטחות שווא והובילו את הגרמנים לכל ה"יוּדֶנְבּוּנְקֶרים" המוכרים להם). בהנחיית אותו מלשין, וגם בעקבות הריח - ריחו של לחם טרי שנאפה בבונקר באותו לילה (שמעתם את הקריאות: "הכלבים אפו לחם!") - איתרו הגרמנים את פתח הבונקר והזרימו לתוכו גז (ריחו הטוב של הלחם התחלף באחת "בריח המתקתק והרע של הגז"). הגז הצליח להבריח החוצה את המסתתרים, שחלקם נורו במקום וחלקם (כמו יעקב אווינסאן ששרד לספר לנו זאת) נשלחו למחנות.

מה עבר עליך באותם רגעים? האם החלטת להישאר עם קבוצתך בבונקר עד להסתלקותם של הגרמנים? כיצד הצלחת לנשום עם הריאות החולות שלך? כל מה שידוע לנו בוודאות זה שבערך באותו זמן (סוף מאי) ובאותו מקום (אזור הביוב נלבקי־גנשה) מצאו אותך, עם עשרה מאנשיך, כשאתם "מעולפים מגז". מי שמצא אתכם שם הוא יורק (דוד פלונסקי) מאצ"י (ארגון צבאי יהודי), שמספר שלאחר שהתאוששתם נשארתם עם קבוצתו עד 25-20 ביוני, כשבין שתי הקבוצות שלכם נקשרים "קשרי אמון הדוקים" (כן, בצוק העיתים אי"ל ואצ"י, שני הקווים המקבילים, סוף־סוף נפגשו...). 

נדדת עם קבוצתך לבונקר בבוניפראטרסקה 13-11, שם חברת ללוחמים נוספים מאצ"י. מפקדם, רישארד ולבסקי, מעיד על קרב מיוני שבו שיתפתם שניכם פעולה ו"עשיתם מהגרמנים קציצות" ("קרעפל־פלייש" - מילוי לקרעפלך). זה היה בבוניפראטרסקה 13 (מעל הבונקר החדש שלכם). רחוב זה, הנמצא ממש בקצה הגטו, היה מהבודדים שטרם נשרפו. ידעתם שהגרמנים יגיעו לשם על מנת לסיים את העבודה; חיכיתם להם... "ולבסקי יודע לספר, כי כאשר נמצאו בקומה השלישית בבניין, הוקף הבית על ידי גרמנים.

אז נקט ארטשטיין אחד מתכסיסיו: הוא וחבריו ירדו מעל המרזב ותקפו את האויב בעורפם כשהם יורים בגרמנים מלמעלה". בקרב זה היו לכם נפגעים, אך גם לגרמנים. "וְאִם מֵת הַדְּרוֹר - תְּחִי הַנְּקָמָה!". לבסוף הגיע הרגע המר, שבו לא עזרו עוד כל התכסיסים שתמיד נמצאו לך בשפע. כך מספר יורק: "באחד הלילות יצא ארטשטיין עם לוחם אחר מקבוצת ולבסקי לפעולה קרבית ולא חזר. הוא נהרג, כנראה, בהתנגשות עם הגרמנים". 

המרד הגדול תם - לקח לגרמנים יותר זמן לדכא אותו מאשר לכבוש את כל פולין (כיבוש פולין ארך כשלושה שבועות). נטלת בו חלק מירייה ראשונה עד (כמעט) אחרונה, עד שנפלת, נשקך בידך. אין עדים לשעותיך האחרונות, אבל לשם כך יש לנו דמיון ואת מילותיה היפות של רחל אויירבך, שכנתך מנלבקי 37 (מפעילות הארכיון המחתרתי "עונג שבת"). נדמה כאילו שהיא כתבה את סצנת הסיום לסיפורך (או אולי, בעצם, שיר פרידה):

 

"אֵלֶּה הַיּוֹצְאִים עַתָּה בַּלַּיְלָה לְחַפֵּשׂ מָזוֹן, קָשָׁה עֲלֵיהֶם מִשְׁאוֹל הָאֵימָה.

אֵין רוֹאִים אִישׁ. אֵי־שָׁם פַּח שֶׁל גַּג מְהַלֵּךְ אֵימִים בְּקִרְקוּשׁוֹ.

כָּנָף שֶׁל חַלּוֹן נֶאֱנָח - מְנֻעְנָע בִּידֵי הָרוּחַ. בְּלַיְלָה אֲשֶׁר כָּזֶה יוֹצֵא זְכַרְיָה'ש בְּתַפְקִיד. הוּא הוֹלֵך לְחַפֵּשׂ דֶּרֶך בִּשְׁבִיל הַבַּחוּרִים שֶׁלּוֹ - יְצִיאָה מִן ַַהַגֶטוֹ. הוּא פּוֹנֶה אֶל רְחוֹב רָחוֹק בְּשֶׁטַח הַהֶפְקֵר. הוּא הוֹלֵך וְנֶעְלָם. נֶעְלָם בֵּין הַחוּרְבוֹת - מְפַקֵּד הַגֶטוֹ הָאַחֲרוֹן". 

 

אז לפני ששוב תיעלם לנו, זכריה'ש, בוא נסיים את הפגישה הראשונה שלנו בנימה אופטימית - כפי שנהגת אתה לעשות. קבל כמה עדכונים משמחים:

• ב־19 באפריל 1945 (יום השנה השני למרד גטו ורשה) הוענק לך אות הצטיינות שלאחר המוות על ידי "הפיקוד העליון של צבא פולין". צוינת כאחד מ"בעלי הזכויות הגדולות ביותר במלחמה בכובש הנאצי". 

• ב־8 במאי 1945 המלחמה הסתיימה רשמית.

• ב־14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל, זה היה בתל אביב, עיר מגוריהם של אחותך ואחיך. 

• ב־ 6 במארס 1952 יירגן שטרופ נידון למוות והוצא להורג בוורשה.

• ב־1953 הוקם בירושלים מוזיאון יד ושם. זוכר את השכנה רחל אויירבך שתיעדה אתכם באובססיביות? היא היתה ממקימיו. יש שם חדר המוקדש כולו למרד גטו ורשה; תמונתך מתנוססת שם בגאווה על הקיר - התמונה הראשונה מצד שמאל.

• ב־2011 ממשלת ישראל העניקה לך "תעודת הוקרה על גבורתך במרד גטו ורשה" (צודק, באמת טוב שנזכרו, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא...). ראובן ריבלין אמר בנאומו כי "עם הקמתה של מדינת ישראל, שאבו לוחמיה כוחות והשראה מלוחמי הסמטאות ותעלות הביוב, שהעזו למרוד בליבה של אימפריית הכיבוש הנאצית. לא רק העם היהודי עמד משתאה נוכח אלה שמרדו בחיה הנאצית בשיא כוחה, מרידתם הטילה פחד ומורא בקרב חיילי האס.אס - שהיססו לצעוד ברחובות ורשה".

• משלחות של צעירים בני גילך מכל רחבי הארץ פוסעות היום ברחובות ורשה להתחקות אחר מסלול הגבורה שלכם. 

ועם ישראל חי.

מקווים שהצלחנו להכניס גם בך קצת חיים, זכריה'ש.

(הקטעים במאמר זה לקוחים מחיבור מקיף יותר שטרם יצא לאור. הציטטות השזורות בטקסט לקוחות מתוך העדויות שמהן שוחזר הסיפור) 

הערה: זכריה ארטשטיין הוא גם דודו של עמוס רגב, עורך "ישראל היום"

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו