אחרי חודש אוגוסט, שהיה עמוס בפעילויות משפחתיות בארץ ובחו"ל, חשבתי שלפחות את התחום הזה מיצינו, ואפשר קצת לנוח על זרי הדפנה. מתברר שלמשפחה יש זיכרון מאוד קצר, ולשלושה ימים רצופים של חג יש אפקט שלילי על רמת העצבים של הבנות ושל אמא שלהן. כמו תמיד, ההחלטה התגלגלה למגרש שלי, ועכשיו הייתי צריך להכריע מה עושים ואיפה. מכיוון שתקציבית כבר מזמן עברנו את הקו האדום, החלטתי על חופשה חסכונית. חופשה ישראלית כמו פעם, כשהיינו ילדים, צנועה ופשוטה, שאינה תלויה בטיסות ובתי מלון, שתעשה שמח בלב בלי להעציב בכיס. בק טו בייסיק, כמו שאומר הסלוגן של "פוקס". חשבתי, למה שלא ניסע למקום שבו בילינו את החופשות הקסומות ביותר בילדותנו - לכנרת, עם אוהל- את הרעיון מכרנו גם למשפחת כספי, שיש להם ילדים בגילים הנכונים. הילדים שלנו ישחקו יחד, יוציאו את העצבים אחד על השני ויירדו לנו מהגב. משפחת כספי לא התלהבה. "אנחנו לא אנשים של טבע. אני חייבת את הסדין הלבן שלי והמזגן", טירחנה לי גברת כספי. "אנחנו נזמין לנו חדר במלון בטבריה, נישן שם, אבל את הימים נבלה יחד". פשרה נחותה, אבל זה המצב. התנחמתי שלפחות הבנות המפונקות שלי יכירו קצת טבע, ישכשכו רגליים בכנרת, ילמדו איך להבעיר אש, יבנו אוהל, יתפעלו גזייה, ובסוף היום יישנו בשק שינה על שפת המים, כשרוח נעימה מלטפת את פניהן. אלה דברים שחשוב לדעת וכיף לזכור ולספר כשאתה מבוגר ונודניק. בתכנון המקורי דובר על יציאה מוקדמת. קימה ב-06:00, ארוחת בוקר עד 07:00, כניסה לאוטו ב-08:00, שעתיים וחצי נסיעה, וב-11:00 גג אנחנו מחפשים לנו את פיסת החוף הכיפית שלנו על שפת הכנרת. צהריים כבר נאכל באוהל. בפועל, לוח הזמנים קרס לגמרי. הבנות קמו רק ב-08:30, וגם זה אחרי איומים קשים. לאכול סיימנו ב-09:30, ומהבית יצאנו ב-12:00. כמו בנסיעה לארוחות חג או יציאה בזמן לבית ספר, גם כאן נוכחתי לדעת שקשה לזרז את מי שלא ממש מעוניין לבוא. נכון שאת הטיול הזה אתה עושה בשבילן, כדי שייהנו ויהיה להן כיף, אבל זה עדיין לא אומר שהן רוצות לבוא. הרי לא מדובר על נסיעה לדיסנילנד, ואפילו לא לקניון רמת אביב. למזלי, הנסיעה עברה בנעימים. קמתי במצב רוח מרומם ואנרגיה טובה, ועד צומת גולני הצלחתי להעביר קצת מהם גם לבנות. אחרי ארוחת שיפודים באחת המסעדות על הכביש, בקלאווה וקפה על חשבון הבית וחשבון שהגיע עם צלחת סוכריות (למה לא מביאים עם החשבון עוד שיפוד-), נתקפתי עייפות ורציתי לישון. בנסיעה איטית ומאמץ רב הצלחנו להגיע ב-16:30 לשפת הכנרת. שם התברר שהרעיון הרומנטי עלה בראשיהן של עוד כמה משפחות. אחרי שיטוט עיקש מצאנו לנו חלקת נדל"ן מוצלת בשורה השלישית מהמים הקסומים. אחרי שפרקתי את האוטו לבדי (יען כי הבנות היו חייבות לקרוא סמסים), התפניתי להקמת האוהל. עניין של עשר דקות, זה מה שכתבו בהוראות. השמש שקעה לה בניחותא, ועם רדת החשיכה נאלצנו להדליק את פנסי המכונית כדי שאוכל לראות היכן להשחיל את המוטות ולתקוע את היתדות. מכיוון שאיני מומחה גדול בענייני מחנאות, חזרתי על התהליך שלוש פעמים, ורק בפעם הרביעית, כשאשתי התערבה והסבירה שלא סביר שהחלון נפתח לאדמה ושכדאי שהריצ'רץ' יופיע בחזית כדי שנוכל גם להיכנס, הושלמה המלאכה. בינתיים נהיה לי די חם ונאלצתי להיאבק ביתושים גדולים ממין לא מוכר, כנראה עולים חדשים שרק הקיץ הגיעו ארצה. הבנות היו עצבניות, רעבות ועקוצות, וביקשו "על האש", אבל לא מצאנו את המנגל. הודעתי לכולם שגנבו לנו אותו, אבל אשתי נזכרה שבכלל שכחתי אותו במחסן. "מזל שהבאתי גזייה", אמרתי לה, "נאכל חביתות. חוץ מזה, אכלנו בשר בצהריים, כמה אפשר-" הגז במכל הספיק בדיוק לחביתה וחצי. מעניין, חשבתי שיש שם יותר. "מזל שהבאנו טונה ושימורי תירס!" ניסיתי להרגיע, והלכתי לחפש את הפותחן. כשהיינו ילדים אכלנו רק סנדוויצ'ים, הירהרתי, מה זה הפינוק הזה? קצת תנאי שדה ונשברים? כן, נשברים! במיוחד אחרי שהתברר ששכחתי להביא גם פותחן, פנס, קרש חיתוך, מלח וכוסות. שבור ומיואש הלכתי לאוהל הסמוך וביקשתי ממשפחת מחמיד מנצרת לחמם אצלם מים לתה. הם הסכימו בשמחה וגם כיבדו אותנו בקבבים ובמעמולים. ממש רגע של נחת. בלילה הילדה היתה צריכה שירותים. מאחר שבשירותים הציבוריים היה חושך, ניסיתי לשכנע אותה לעשות בטבע. כשזה לא עבד ניסיתי לדבר על ליבה שתתאפק, אבל היא אמרה ששלושה ימים יהיה לה קשה. בבוקר צילצלתי למשפחת כספי והודעתי שאנחנו בדרך לביקור אצלם בשירותים. בתוך שבע דקות היינו כולנו במלון בטבריה, כשהחבר'ה מנצרת שומרים לנו על האוהל עד שנחזור. להפתעתנו, פגשנו את משפחת כספי בלובי, ארוזה ומוכנה לעזיבה. "הילדים משגעים אותנו", התנצל האבא. "הם משתוללים בחדר, מתעסקים עם המיני בר, עשו בלאגן בחדר אוכל. אנחנו לא נהנים בכלל. הפראי אדם האלה צריכים מרחבים". "למה שלא תצטרפו אלינו לחוף-" שאלתי, אבל גברת כספי אמרה שאין להם אוהל. "אין שום בעיה", אמרה אשתי בהחלטיות, "סעו לחוף, קחו את האוהל שלנו. אנחנו ניקח את החדר שלכם, וניפגש בהמשך". איזו הברקה! מה אני אגיד לכם, אלה הרגעים שבהם אני מתאהב באישה הזו מחדש. היינו יומיים מפנקים במלון בטבריה, ואת משפחת כספי לא פגשנו בכלל. רצינו מאוד, אבל מה לעשות, לא הסתייע. לכל מי ששאל אותי איך היה הקמפינג בכנרת עניתי שהיה סבבה ואני ממליץ. כיף אמיתי, ממש כמו פעם. קצת חם ויתושים, אבל חוויה.
