כלכלת בחירות, אבל איש לא רוצה בחירות

לפתע, ביום חול בין הערביים, קם משה כחלון ותיעתע בבנימין נתניהו כפי ששום שר אוצר לא עשה לשום ראש ממשלה מעולם. אין זה מפתיע. לכחלון היה ממי ללמוד את מלאכת התעתוע. זה מה שעשה לו נתניהו במשך חודשים רבים מאז יזם את הקמת תאגיד השידור וחזר בו, ושוב התחייב ושוב הפר, ולא שיתף את כחלון בזיגזג, והעמידו ככלי ריק. השבוע נראה היה כי התלמיד עלה על רבו. כל העולם יודע שנתניהו לא ידע.

כחלון הודיע על תוכנית "להיטיב עם העם", שמחירה 4 מיליארד שקלים. לצורך השוואה ראוי לזכור כמה דיונים מייגעים ושיחות על סף משבר ליוו את תביעת מערכת הביטחון להבטיח לה סכום דומה - והיא נענתה על תנאי.

בכל ממשל דמוקרטי תקין היה ראש הממשלה מפטר את שר האוצר, או פורש בעצמו, ואפילו מנסה לפזר את הכנסת לטובת בחירות מוקדמות. אבל בליכוד מתנגדים לבחירות־עכשיו, ונתניהו החושש לאבד את ראשות הממשלה לא רק בלע את העלבון - וזה בעיקר עלבון - אלא העמיד פנים כי ילמד את פרטי התוכנית במגמה חיובית. 

התמונה ברורה: נתניהו רצה לגרור את כחלון לבחירות על תאגיד השידור; ואילו שר האוצר העמיד אותו בפני דילמה קשה, שאם יצליח להקדים את הבחירות ייאלץ להסביר לבוחריו מדוע אינו תומך בהורדת מחיר הנייד והתשלום לצהרונים.

להערכתי, לא יהיו בחירות בקרוב. הליכוד ימוסס את הצעת כחלון. דוד ביטן כבר תבע להתנותה בהעלאת קצבאות הנכים. עוד פרק בכלכלת בחירות. בלי זה לא יהיה האחר, והדרך למלא את כיס הציבור ארוכה ורחוקה. אבל עצם המחלוקת על התוכנית תהיה עילה נוחה לאיים בהתמודדות בקלפי.

לא יגיעו לשם. נתניהו יספוג את המכה. הוא יחזור ויכבוש את המיקרופון והמצלמה משר האוצר. הקואליציה תוסיף להתקיים בעתיד הנראה לעין. היא תתאפיין בריב ובמדון מתמידים.

 

 זעקה שיש להקשיב לה

מי ייתן וירבו בישראל אזרחים כד"ר לאה גולדין ופרופ' שמחה גולדין. כשנודע שבנם הדר נהרג קבעו עם בני משפחת החייל אורון שאול (בהם לא פגשתי) כללים מגבילים, שלא יתבעו לשחרר מהכלא מחבלים כדי להחזיר את גופות בניהם, שבידי חמאס בעזה. זה צעד נדיר ואמיץ.

הימים נקפו ומרי ליבם של ההורים השכולים ביצבץ עד שהשבוע נשמע כזעקה קורעת לב בדיוני ועדת ביקורת המדינה של הכנסת על דו"ח יוסף שפירא בעניין מבצע צוק איתן. לאה דיברה בדם ליבה. על מי שהיה מסוגל להתפרץ לדבריה נאמר כבר מפי הרב אברהם יצחק הכהן קוק כי "יש אנשים עם לב של אבן", כפי שציטט יוסי גמזו.

לאה ושמחה גולדין. היא דיברה בדם ליבה // צילום: גדעון מרקוביץ

מה האטימות והתוקפנות המילולית וחוסר הסבלנות העובר על ח"כים כמו דוד ביטן ומיקי זוהר ? אפילו זעקת שכולים זרה להם? נופלת על אוזניים ערלות? דווקא בנימין נתניהו שמר מרחק מהם. גולדין העירה לו כי הפך אותם ל"אויב העם", והוא ספג את הפגיעה בהערה־לחישה כי "לא נכון", ובפועל דחה בלשון נקייה את טיעוניה באומרו כי יש שיקולים רחבים יותר. במילים אחרות, שלא תמיד הלחץ על חמאס בעניין גופות החיילים משרת היטב את האינטרס הישראלי. 

הממשלה אכן אינה חייבת לקבל את עמדת השכולים. הנהגה איתנה יכולה להתייצב במלוא קומתה ובנימוס להסביר להם מדוע אינה נוהגת ברוח תביעתם ומה שיקוליה ומהלכיה, ולהשאיר את הדברים בנקודת אי־ההסכמה בין הצדדים. אבל התבוננתי במחוקקים ביטן וזוהר, וידעתי כי יותר מכל הם מביישים את הישראלי המצוי.

   

 המלכוד הצרפתי

טרם גיבשתי דעה אם נכון להפנות עורף למארין לה פן. הרי ישראל ככל מדינות העולם מקיימת קשרים עם ממשלים ומפלגות עכורים לא פחות מכפי שהלאומנית הצרפתייה מציגה את עצמה מאז חזרה בתשובה וגירשה את אביה מכחיש השואה מן המפלגה שהקים. כך, לפחות, על פי עמדתה הפומבית כפי שבאה השבוע לביטוי בראיון עם שלום ירושלמי ב"מקור ראשון".

מיותר לומר כי אילו הייתי בעל זכות בחירה בצרפת לא הייתי מצביע מחרתיים ללה פן. יהודי? לא יהודי? אין הבדל. שאלתי את ציפי חוטובלי כיצד סוכמה עמדת ישראל והשיבה כי בהנהלת משרד החוץ הוגדר שאין לקיים קשר עם ארגונים בעלי גוון אנטישמי, ואם ישראל תנהג אחרת היא צפויה לקרע עם יהדות צרפת הסולדת מלה פן. מסקנה זו נמסרה גם לבנימין נתניהו. כל המערב מסתייג ממנה, ומדוע צריכה ישראל לקפוץ בראש? 

לה פן. מה יצביעו היהודים אם תעלה לסיבוב הבא מול מועמד השמאל הקיצוני מלנשון? // צילום: אי.אף.פי

גם השגריר בדימוס אבי פזנר בדעה כי אין לשנות עמדה זו עתה, אבל מה אם תעלה לסיבוב הבא ותמצא עצמה מתמודדת עם מועמד השמאל הקיצוני ז'אן לוק מלנשון? לא מכבר תהה המועמד הקיצוני של השמאל אם היה בכלל מקום להקים את ישראל.

אם זאת תהיה הברירה, סבור פזנר, כי אז עדיף ליהודי צרפת להצביע בסיבוב השני ללה פן. בנסיבות אלה היא תהיה הרע במיעוטו. נותר לקוות שהבחירה בסיבוב הבא תהיה נוחה יותר. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי". טרם גיבשתי דעה.

 

 לצמצם את הסעיף 

ברק רביד מ"הארץ" פירסם סקופ, שלא עורר את שימת הלב הראויה. גרמניה דרשה, שבהסכם למכירת צוללות לישראל ייקבע כי העיסקה תבוטל אם יתברר שהיתה נגועה במתן שוחד. בנימין נתניהו הסכים. איזו ברירה היתה לו? הרי אילו סירב היה הדבר מתפרש כראיה נסיבתית, שהוא יודע על קיומה של עבירה כזאת.

רק שזה צעד אנטי־ישראלי. אם מישהו אכן נתן או קיבל שוחד - יש לחוקרו ולהעמידו לדין בישראל או בגרמניה. אך ביצוע העבירה אינו משנה כהוא־זה את צרכיה הביטחוניים של ישראל. לעומת זאת די שייוודע כי בעל דרגה כלשהי בצה"ל או במועצה לביטחון לאומי נטל שוחד, ואולי במספנה הבונה את כלי השיט, ולגרמניה תהיה עילה (אחרי עידן אנגלה מרקל הידידותית) לא למסור לישראל את הצוללות.

המזער הנדרש הוא לצמצם את הסעיף, ולקבוע כי רק אם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל או מפקד חיל הים היו מעורבים בפעילות פלילית ניתן יהיה לבטל את העיסקה. הסכמה גורפת משחקת לידי גורמים עוינים לישראל ההולכים ומתרבים בגרמניה.     

   

 שיחה מאכזבת בברוקלין

בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים טילפן מנחם מנדל שניאורסון - הלוא הוא הרבי מלובביץ' - אל מקורבו ד"ר יוסי צ'חנובר במשרד הביטחון בתל אביב. ממקום מושבו בברוקלין ביקש מצ'חנובר לומר למשה דיין כי יש לכבוש את דמשק ולעשותה כ"עפר הארץ".

צ'חנובר סיפר לי פעם כי חשש שדיין יתבונן בו כבסהרורי ויסלקו מהחדר. בכל זאת התייצב לפניו והעביר את המסר מהרב שבאמריקה, ושר הביטחון האזין בקשב אך השיב כי אין לצה"ל אפשרות לעשות כן, וגם אין לו במה "להאכיל חמישה מיליון פיות של סורים". עד יומו האחרון סבר הרבי מלובביץ' כי ישראל שגתה.

כיצד הגיע הרב אשר מעולם לא ביקר בארץ הקודש למעמד שמעצבי מדיניות הביטחון הישראלית ניהלו עימו שיחות בנושאים רגישים? מדוע כולם עלו אליו לרגל, החל בנשיאים זלמן שז"ר וחיים הרצוג וכלה בראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק רבין ויצחק שמיר ושמעון פרס, ובתווך האלופים אריאל שרון ואהרן יריב? (רק גולדה מאיר סירבה לנסוע אליו בביקוריה בניו יורק).

הקשר הגורדי הזה הוא נושא ספרם של שלום ירושלמי, יוסי אליטוב ואריה ארליך, "ברגע האמת". כולו מוקדש לדיאלוג של הרב עם מקבלי ההחלטות בישראל. ספרם מצביע גם על סתירה פנימית בעמדתו אם כי מצא לה הסבר. 

"ברגע האמת" הודגש כי מצד אחד הירשה לעצמו להטיף למדיניות של טרנספר מרצון של הפלשתינים ודיבר על לב מנהיגי ישראל לא לוותר על גרגיר חול אחד בארץ ישראל, ומצד אחר הדיר את חסידיו מלהתנחל ביהודה ובשומרון, ואפילו לא בחברון, שבה היה לחסידות חב"ד רכוש. כיצד מתיישבת הסתירה, שתבע ליישב את כל הארץ, אבל על אנשי חב"ד הפזורים בעולם פקד לא לאכלס את עיר האבות?

את חג השבועות 1974 עשיתי בסיוע צ'חנובר בקהילתו. במוצאי החג הזמין אותי לשיחה קצרה. המוני חסידיו המתינו בבית הכנסת. השיחה לא היתה נעימה, תהיתי אם מי שאינו מגיע אפילו לביקור ראוי לנווט את יישוב הארץ ממשרדו ב"מדינת הזהב"?

היו בפיו תשובות מוכנות, מעט מכניות. אבל בצאתי עטו עלי החסידים כדי שאספר מה אמר הרב. היה מאכזב, ונמנעתי מלהתפלמס עימם. נחוץ לקרוא בעיון את "רגע האמת" כדי להבין את האנומליה, מנהיג כה כריזמטי עם סתירה כה גדולה. 

 

 אחיזת עיניים ושמה ברלין

בפינה הבינלאומית של "קול ישראל" סיפר שלשום דניאל דגן כי בבית ספר בברלין רדפו תלמיד יהודי במשך תקופה ארוכה וחבריו לכיתה היכוהו עד זוב דם. הם הסתערו לעברו בצרחות "חזיר יהודי", וכשעזב למוסד חינוכי אחר התמרמרו ההנהלה וההורים הגרמניים מדוע מכפישים את בית הספר. "חזיר יהודי" הוא מונח כללי, טענו, לא אנטישמי.

לאיטה החלה העיתונות הגרמנית להתעניין ברדיפת היהודים ברייך הרביעי. התופעה נפוצה בבתי ספר שונים מאז 2014, מצא ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג". ראש מועצת התלמידים התפטר בהסבירו שכיהודי נבצר ממנו לתפקד. היהודים שוב הולכים על בהונות הרגליים בפינות הרחוב, ומשתפים פעולה עם קשר השתיקה, העיקר לא להרגיז את השכנים - גרמנים כמוסלמים.

הם העבירו את הילדים לבתי ספר יהודיים, אבל יש עשרה כאלה במדינה, חמישה ברמת תיכון. לפיכך שולחים אותם ללמוד בחו"ל. אבל בארץ וב"הארץ" נמשך המסע כמה טוב בברלין, וגם כדאי לקנות דירה בשקלים המיובאים מישראל. 

 

 הבשורה שאומרת הכל

רג'פ טאיפ ארדואן השתוקק להרחיב את שלטון היחיד שלו בטורקיה. הוא החליט למחוק כליל את מורשת אטאטורק ולשנות את החוקה. אין צורך אפילו בראש ממשלה שהוא עושה דברו.

ארדואן. מאמציו צלחו רק במשורה // צילום: רויטרס

להגשמת יעדו המגלומני התקוטט עם אירופה. ניתק כמעט את יחסיו עם הולנד. שיגר את שריו לדבר על לב הפזורה הטורקית ברחבי היבשת. הורה למשטרה להסיר כרזות־רחוב כורדיות, שקראו להצביע "נגד" במשאל העם, שנועד להעניק לו סמכויות אנטי־דמוקרטיות מובהקות.

הוא הבטיח טורקיה רעננה. מאמציו צלחו אם כי במשורה. 51 אחוזים בלבד הצביעו בעד הדיקטטורה. ארדואן עלה אל מרפסת הנואמים. הגיע תור "השחר של יום חדש". רבבות תומכיו התכנסו ברחוב להאזין לו, ואז הגיעה הבשורה: הוא יחדש את עונש המוות בארצו. מה עוד נחוץ?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו