אחרי שלוש שעות בקרקס מצאתי את עצמי תלויה. לא ליד, לא בערך, תלויה. לבושה מדי קרקס, מתנדנדת עם יד אחת על חבל, יד שנייה באוויר, ואקרובט אווירי שמעלה את הנדנדה שעליה אני יושבת עוד כמה מטרים למעלה, חיוך רחב וממזרי על פניו. "מספיק", אמרתי בקול רועד, מנסה להסתיר את הפאניקה כשתקרת ההאנגר מתקרבת אלי. מלמעלה נראו האנשים למטה - אקרובטים, אנשים טכניים וצלמת - קטנים ויציבים כל כך. "תורידו אותי", ביקשתי, וכשהבנתי שלא שומעים, הגברתי טיפה את הקול. "תורידו אותי!" - למה זה נשמע כמו יללה? - "תורידו אותי". ירדתי. אין כמו מגע כפות הרגליים עם הקרקע כדי להרגיש שייכת לחברת בני האדם. אמא, תנשמי. אני לא מצטרפת לקרקס. כל אחד רוצה כוחות על כמה שעות לפני כן הייתי מוכנה לחתום על כל הטפסים. ההצעה להצטרף ליום בקרקס באה בעיתוי מושלם: הילדה בגן, הבעל בעבודה, ההורים שלי בחו"ל - תיאורטית אני יכולה להכיר מאלף נמרים ולברוח איתו לכמה זמן שארצה, בתנאי שאהיה בבית עד ארבע. האישור לחדור להאנגר של קרקס Y ולהשתתף באימונים שלהם הגיע סמוך לפסטיבל הבינלאומי לקרקס, העומד להתקיים במודיעין בסוכות. קרקס Y יעלה שני מופעים של אקרובטיקה ותעופה אווירית לצד להקות קרקס מובילות מהארץ ומחו"ל, ובהן קבוצות מספרד, מאנגליה ומסין. הכניסה למתחם האימונים של הקרקס מזכירה דווקא חדר חזרות של להקות בלט. אנשים בבגדי גוף ובטייץ עורכים מתיחות, צוות טכני עובד על תאורה. בחדר ההלבשה, מול מגוון עצום של תחפושות - ספיידרמן, אנשי חלל, ליצנים, פיות - אני מתחילה להתלהב. הנגיעה בבדים מזכירה לי שפעם, מזמן, רציתי להיות סופרוומן. "זה נורמלי מאוד לרצות להיות סופרוומן", מרגיע אותי יניב סוויסה, אקרובט אווירי ומבעלי קרקס Y. "כל אחד רוצה כוחות על, לאתגר את היכולות האנושיות שלו. ללכת רק על הרצפה זה משעמם. בקרקס אפשר לרחף בגובה עשרה מטרים, לקפוץ באנג'י ולטפס על חבל - דברים שאף אחד לא עושה, וזאת דרך מדהימה לספק את הצורך להיות מיוחד ולהרגיש קצת כמו גיבור על". יניב (36), נשוי ואב לשניים מראשל"צ, ניסה ליישם את מה שהוא מדבר עליו כבר בגיל 9. לאחר צפייה ב"סופרמן" הוא עשה ניסוי רחיפה ראשוני, שכלל כריכת מפה לגופו וקפיצה מדירה בקומה השלישית. הוא טוען שעף את שני המטרים הראשונים, ובהמשך פגש שיח קוצני, שכנראה הציל את חייו. "אמא שלי טוענת שטיפסתי עוד לפני שהלכתי. מגיל תשעה חודשים היא זוכרת אותי מטפס על וילונות, מחפש את הגובה ואת האקשן. מתברר שתמיד נמשכתי לגבהים". זה המשיך עם טיול כיתתי במגדל שלום, הבניין הגבוה בארץ בעת ההיא. כשעלו הילדים לראש המגדל בן 34 הקומות, וכולם נצמדו לקירות, יניב דווקא חש תשוקה עזה לקפוץ. "אצל אדם נורמטיבי 20 מטר הם הגבול שבו הוא יחוש פחד. אני גם ב-70 מטר יכול לקפוץ. זה לא טבעי, וגם לא בריא. אגב, אני גם לא מפחד מאש". עיון קצר בתולדות משפחתו מבהיר את העניין. יניב הוא נצר למשפחת אנשי קרקס. סבו היה טרפזיסט בקרקס צועני נודד באירופה. ההורים, שנולדו במרוקו ועלו לישראל, לא דבקו במסורת, אבל יניב נדבק בחיידק. גם בנו הבכור בן ה-3, מלך ("זה לא כינוי, זה השם שלו"), מגלה נטיות קופצניות. "זה בגנים. אני רואה אותו ממשיך את דרכי בקרקס". שום גמדים לא יבואו "יש ילדים שמספרים שהם עפים בחלומות, גם אני זוכרת שהייתי עפה בחלומות שלי", אומרת קרן אלנקווה (32), אקרובטית אווירית ושותפתו של יניב בקרקס Y. "אם ילד חש תשוקה לעוף ויש בו משהו לא סטנדרטי, הוא כנראה עשוי מחומרים המתאימים לקרקס. מה שכן - הוא צריך להיות אמביציוזי ולא מפונק. אומרים ש'קרקס כואב', ואצל ילדים זאת התמודדות, מוכרחים לעבור את הכאב ולהתרגל אליו". אתם מפחידים אותי. "מי שקשה לו להתמודד עם כאב לא ישרוד בקרקס", מסבירה קרן בקול רגוע. "וצריך גם לדעת להתמודד עם פחד. להיות באוויר זה מפחיד. מצד שני זה בונה ביטחון. ילד שמצליח מרגיש שהוא יכול לעבור מכשולים בהצלחה". ומה בנוגע למבוגרים? למשל, כאלה שחוששים מלהיות גבוה באוויר ושונאים כאב- "למבוגרים יותר קשה מילדים. יש ילדים קופיפים שמתהפכים בקלילות כזאת, שזה טבעי להם. הגוף שלהם קל וקצר, וזה פשוט קורה מעצמו. אצל מבוגרים דרושה יותר השקעה". כשדמיינתי קרקס, ראיתי בעיני רוחי נמרים (ומאלף נחשק), חישוקי אש, גמדים ופיל. יניב וקרן רואים את הקרקס קצת יותר כמו כפר אולימפי: משמעת רוסית, דייקנות גרמנית, נחישות סינית והישגיות אמריקנית. "אנחנו לא מאמינים בגימיקים. פריק שואו, גמדים וחיות זה לא הקטע שלנו. אנחנו מאמינים בלאתגר את היכולות האנושיות", מסביר יניב בעיניים בורקות. את הקרקס הצועני, עם אנשי האש והג'אגלינג, הם מכנים "הזרוקים שחיים בקומונה". מהעבר השני ניצב הקרקס המאורגן, הספורטיבי, שעימו נמנים האקרובטים האוויריים. יניב: "יש לנו דידקטיות באימונים, אנחנו מקיימים שיגרת אימונים קבועה. עולים עם בגדים מסודרים, בגדי גוף וטייצים שנקרעים ונשרפים מהחום. סופגים פה הרבה כוויות". חום? כוויות? נשמע כיף. קרן: "אלה החיים שלנו. האנשים אצלנו מכורים לאימונים, אם עוברים כמה ימים בלי אימון הם מתחרפנים. ויש גם המון תחרות מאחורי הקלעים. כל הזמן משווים, בודקים מי טוב יותר, מי מחזיקה יותר זמן עמידת ידיים, למי יש שפגט גדול יותר. לא היינו מגיעים לאן שהגענו בלי להיות תחרותיים. זאת השקעה כל כך גדולה, שאתה חייב לרצות להיות יותר טוב מאחרים. אנחנו נהנים מההשקעה העצומה שלנו, אוהבים את המקצוע. זאת משרה מלאה פלוס, אנחנו עובדים כל הזמן, אבל החלום שלנו הוא לעסוק רק באמנות. את כל השאר אנחנו עושים כדי שנוכל להמשיך ולייצר אמנות". זה הטייץ האחרון שלי מהרגע שפשטתי את הג'ינס ועליתי על מדי הקרקס - בגד גוף, גרביונים, חצאית טוטו (כולם קטנים מדי, זה הכל ארוחות החג) - השתלטה עלי אווירת פורים. יניב אמר שהפכתי לבת 6. עוד קודם לכן התמהמהתי שעה ארוכה בחדר ההלבשה, מתלבטת אם אני מרגישה היום יותר נסיכה, מוכרת גפרורים, מלאכית או פיה. הקרקס הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: יש בו משהו חופשי, חסר גבולות, שונה מכל מקצוע שאי פעם התנסיתם בו. איזה כיף זה להמציא את עצמך מחדש בכל יום. לבסוף מצאתי את הלוק המושלם - שילוב בין נערת רוקנרול פוחזת לילדת פרחים נאיבית, ומאותו הרגע אני מקפצת לנדנדה הראשונה הנקרית בדרכי. אי אפשר שלא להרגיש שוב ילדה ברגע שמתחילים להתנדנד. הפאסון העיתונאי נמחק ברגע, ועכשיו מתחילה ההתעללות. כלומר, ההתעמלות. "תשימי את הרגל פה, גבוה, גבוה יותר", מבקש יניב את הבלתי אפשרי. אני מפעילה את התירוץ האולטימטיבי שלי לכושר ירוד: "אני אחרי לידה". כמעט שנתיים אחרי לידה, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. שרירי הבטן שלי מסרבים לשכוח. לפיכך, אני מודיעה בחגיגיות שאני לא יכולה למתוח, לפשק או להתעופף. "כמו כן אני סובלת מבעיות שיווי משקל קשות". יניב וקרן לא מתרשמים מכך שלמשקל שלי אין זיכרון לטווח ארוך ומעלים את הנדנדה לגובה. "תשחררי יד", צועק מישהו מלמטה. הי, אנשים קטנים, אני כבר לא שומעת אתכם. ואז, משום מקום, מגיח יניב. הוא נותן לי יד ואנחנו מסתחררים באוויר. בתור מי שמקפידה לרדת מקרוסלה אחרי סיבוב אחד, משכתי הרבה מעבר ליכולותיי. הוא לא היה צריך להגיד לי להסתכל לו בעיניים, כל אופציה אחרת היתה מובילה לשרשרת תגובות הכוללת הקאה. אחרי עשרה סיבובים בערך (לא ספרתי, התרכזתי בלנשום), זה נגמר. היה מחשמל, אבל רגע, למה הרצפה ממשיכה להסתובב- "הסחרחורת תעבור", מבטיח לי יניב. פלאשבק: ההנגאובר הראשון בגיל 16. החדר מסתובב, התקרה מסתובבת, אנשים הפוכים. אני מתיישבת על הרצפה. גם אקרובטים אוויריים זקוקים להפוגות. קרן מצטרפת אלי. ברור לכם שבחרתם מקצוע ילדותי מאוד. "הרגעים הכיפיים הם אלו שבהם אתה לא מנהל אלא צוחק, נהנה, נתקע על טרפז. הבסיס של המקצוע מעלה חיוך. לא בחרנו בג'וב הכי רציני, אלא במשהו שנשמע לסביבה כמו תחביב כיפי, אבל זאת עבודה. הניהול דורש מאיתנו גם בגרות ואחריות". יניב יורד מהשמיים ואומר ש"המקצוע שומר עלינו צעירים. אנחנו כל הזמן על במה, ומרגישים חיו-ת שלא קיימת במקומות אחרים. הבמה שומרת עלי צעיר בגוף ובנפש, זה עולם של הנאה, ואני תמיד זוכר שאם אני איהנה - כולם ייהנו. ואת צודקת, יש בזה משהו ילדותי. בכל פעם שאני ממלא טפסים ורושם בסעיף המקצוע 'מנהל קרקס' או 'אקרובט אווירי', ברור לי שזה מיוחד ויוצא דופן". "אני תמיד מתלבטת מה לכתוב בסעיף הזה", מודה קרן במבט חולמני. תכתבי עיתונאית. גם זה מקצוע אקזוטי. אגב, מה בעלך חושב על המקצוע- "הוא מאוד אוהב את זה. אם אופיע בגובה רב הוא יחשוש, אבל יש בו פן אמנותי, אז הוא נהנה לראות אותי מופיעה. מדי פעם, כשאני עם חבלות רציניות או כשאני עושה אקסטרים, הוא אומר לי בהומור, 'יאללה, תמצאי מקצוע אמיתי', אבל הוא יודע שזה לא יקרה. אנחנו הרבה שנים יחד, הוא התרגל". שניכם מצאתם בני זוג יציבים שלא שייכים לעולם הקרקס, אבל אפשר להרגיש פה את הסקס באוויר. בטוח יצאו מפה זוגות. "עדי שלנו החלה את דרכה כתלמידת אקרובטיקה אווירית. היא לקחה שיעורי אקרובטיקה אצל אחד המורים, התמידה מאוד בשיעורים, ובמקביל הם התחילו לצאת והתאהבו. היא הפכה להיות חלק מהקרקס, וכשהם נישאו החתונה שלהם היתה מלאה בהופעות. יש להם כבר ילד, ומדי פעם הם מביאים אותו לאימונים, תולים אותו על המכשירים. מבחינתנו, הוא העתיד של הקרקס". ניגודים נמשכים הם התחילו משתי קבוצות מתחרות. לקרן היתה קבוצה בשם "קרןFLY", וליניב היה עסק של ארבעה אנשים שנקרא קרקסY, "והוא כל הזמן גנב לי עבודות". היריבות הלכה וגברה, עד שב-2006 ליהק אותם חנוך רוזן למופע של ריטה - והם גילו זה את זה. קרן: "דמיינתי את יניב כמשהו אחר לגמרי ממה שהוא. היה בינינו חיבור, והחלטנו לאחד כוחות. איחדנו את הקבוצות. מאז עברנו יחד המון מכשולים, אני לא מאמינה שמשהו יכול להפריד בינינו". ראיתי מה אתם עושים שם למעלה, הוא גם שומר עלייך בחיים. "לסמוך עליו זה לדעת שהוא שומר על החיים שלי, במלוא מובן המילה. הקשר חזק יותר בגלל האינטנסיביות, ובגלל שאתה מפקיד את החיים שלך בידי הפרטנר. זה הרבה יותר מסתם שותפות". השילוב ביניהם מפגיש שני עולמות מנוגדים. הקרקס הוא מקום אידיאלי לנווט אליו כעס, יצירתיות, אנרגיות וגם קצת אלימות. יניב, ילד פנימיות שעבד למחייתו מגיל 12 בכל עבודה אפשרית שצ'ארלס בוקובסקי כתב עליה ב"כולבויניק", מצא בקרקס מקום מפלט לכל הדחפים. הקרקס איפשר לו לחוות אקשן מסוכן בצורה יצירתית ומאתגרת. קרן, ילידת נווה מונסון, בת למורה למחול, רקדה מגיל 4 והיתה במסלול המהיר לפרימה בלרינה. אחרי לימודים במגמת מחול בתלמה ילין החליטה לוותר על פנטזיית "אגם הברבורים" לטובת הגשמת החלום: לעוף באוויר. "הקרקס שיחרר אותי מהמגבלות של הבלט הקלאסי הנוקשה והמקובע", היא אומרת. "כאן השמיים הם לא הגבול, ומבחינתי, אקרובטיקה אווירית זה כמו לרקוד באוויר. אני מיישמת בקרקס הרבה ממה שלמדתי במחול". איך קיבלו בבית את המקצוע המוזר שבחרת- "אמא שלי קיבלה את זה טוב. לאבא שלי לקח יותר זמן. שמחתי כשהוא בא לראות אותי בפעם הראשונה, אבל הוא יצא מההופעה ואמר לי: 'לא נהניתי בכלל'. מרוב דאגה הוא לא הצליח ליהנות. הוא אף פעם לא אמר לי שזה לא כדאי לי, אלא שזה לא נראה לו בטוח. מאז חלפו שנים, הוא התרגל והבין שזו לא אפיזודה חולפת. היום הוא כבר נהנה, והוא גם מתגאה בי". השותפות ביניהם לקחה אותם לזכייה במקום הראשון בתוכנית הטלוויזיה "הדבר הגדול הבא" ב-2007. הם גרפו חצי מיליון שקלים, ומייד בתום התחרות השתתפו בפסטיבל "ניקולדין הליצן" ברוסיה, שם התמודדו בכבוד מול הקרקסים הטובים בעולם. "אחרי הפסטיבל קיבלנו עשרות הצעות עבודה, ובהן להצטרף לקרוז באיטליה, לקרקס בגרמניה ולקרקס ברוסיה. המשמעות של כל אחת מההצעות היתה לנטוש את הקבוצה שלנו, ואת זה לא רצינו. אבל הצלחנו לנסוע המון. היינו באוקראינה, בתאילנד, בגרמניה, בשווייץ, בצרפת, בבלגיה, באיטליה, בטורקיה, בגינאה המשוונית, בלאס וגאס". בחזרה לאימונים. "הפוינט שלך מצוין", מחמיאה לי קרן. אני בהיי. פלאשבק: אני בת 12, מודיעה לאמא שלי שאחרי שש שנות ריקוד אני פורשת. היא לא מתווכחת. הגיזרה הלכה, הפוינט נשאר. האדרנלין שלי משתולל. למרות הקשיים הפיזיים, אני מנסה לעמוד בציפיות ומשתדלת למלא אחר הבקשות של יניב. עכשיו, למשל, הוא מבקש ממני לעשות שפגט. בתוך כדור. לצד קרן. אני זוכרת שהוא והיא סוחבים איתם ניסיון מקצועי רחב היקף, שכולל לימודים במוסדות בארץ ובחו"ל (קרן בוגרת וינגייט, "סן פרנססיקו סירקוס סנטר" ו"סירקוס ספייס" בלונדון - ויניב הוא, בין היתר, מומחה לעבודה בגובה). אולם ברגע זה נדמה לי שהם טועים בי. ללהקת הקרקס מתקבלים אנשים בעלי רקע, כמו רקדנים ומתעמלים אמנותיים. המממ... איך אני משתלבת בעולם הזה? קל זה לא "את יכולה להניח את הרגל כאן-" מבקש יניב ומצביע על מדרגה מסתורית בתוך הכדור. אני ממש רוצה להגיד לו כן, אבל המוח אומר לי "לאאאאא". ברגע של פריצת גבולות אישית, אני מנסה. התוצאה היא שטף דם כואב. יניב, איש חם בכל המובנים, משתתף בכאבי. הוא מוותר לי מייד, מבין שאני מקרה אבוד. קרן ואני עושות עוד כמה תרגילים בתוך הכדור (היא עושה, אני מתבוננת), ואנחנו משתחלות החוצה. אקרובטיקה אווירית היא השם הכולל לכל הפעילות שאנשי הקרקס עושים באוויר. טרפז, דאבלים, חישוק וטישו - בד שמטפסים עליו. אני מנסה לטפס על הבד הוורוד, ומבינה שזה הרבה יותר קשה מכפי שחשבתי. גם החבל העבה המונח מולי קורץ לי. שני ניסיונות טיפוס נחושים במיוחד מסתיימים במפולת רגשית. אם אבות אבותיי היו קופים, הם לא הורישו לי מטען גנטי שיאפשר לי להתמודד עם אתגרי הקרקס. כפות הידיים שלי מתחילות לשרוף. "אחרי הופעות, אנשים אומרים לנו: 'אפשר גם-' או 'איזה כיף'", אומרת קרן, שקולטת אותי מתבוננת על כפות ידיי, "העבודה שלנו נראית כיפית מאוד וקלה". כפי שאני חווה על בשרי, עכשיו גם כפות הרגליים שלי זועקות מכאב - קל זה לא. על הכיף אפשר להתווכח. בעוד אני מונה את פציעותיי, יניב שב ומרחף לו באוויר. הנה הוא שוב למעלה, מתעופף בין שמיים לארץ, עושה את הבלתי ייאמן. רואים שהוא נהנה מכל שנייה. הגוף שלו מייצר חום ולהט גם כשהוא שב לרגע לרצפה. "המטרה שלנו היא לא 'בואו נהמם את הקהל' אלא 'בואו נרגש אותם'. אקרובטיקה אמורה לרגש. בכל פעם שמישהו אומר לי שהוא בכה במהלך המופע, אני מרגיש שעשיתי זאת", אומר יניב ומושך בידי לעוד ניסיון אחד, אחרון. אני נעמדת על מתקן עינויים כלשהו, מתרחקת שוב מהרצפה. יניב וקרן מרחפים באוויר, נתלים זה על זה ומרביצים ריקוד ספונטני. אלוהים, מאיפה יש להם כוח עכשיו- אני דורשת הפסקת מים, ומחליטה למרוח אותה למקסימום. יניב וקרן יורדים לקרקע. הם מבינים שאת האימון הם ישלימו רק אחרי שאני אלך. "אקרובטיקה אווירית הפכה לטרנד שגולש מחוץ לקרקס", אומר יניב. "אנשים כל הזמן מחפשים איך להמציא את הגלגל, ואנחנו איתם. למשל אנחנו מלמדים ילדי בר מצווה איך להיכנס לאולם במעוף, יש כלה שרוצה שהחתן יעופף מעליה, אמא רוצה שהילד יעוף מעל האורחים בתוך גונדולה. לפעמים אנחנו מעופפים באירועים בתוך שנדליר. כולם מחפשים 'מה הילד שלי יכול לעשות שעוד לא עשו לפניו-' וזה טרנד שהולך ומתפשט". לא באמת מעופפים אנשי הקרקס מתגלים כאנשי עסקים לא מעופפים בעליל. "בישראל הקרקס לא מוכר כאמנות", אומר יניב. "המטרה שלנו היא להיחשף בכמה שיותר תיאטראות, שיידעו שיש תחום אמנות כזה, ואז גם המוסדות יכירו בנו. החלום שלנו הוא שיגיעו להכרה שהקרקס הוא תחום שלא נופל מתיאטרון, ממוסיקה או ממחול. להפך, הוא משלב בין שלושתם. לצורך השוואה, ברוסיה יש הכרה של המדינה באקרובטים - אקרובטים מצטיינים זוכים למלגות ולתקצוב, ואחרי גיל 35 גם לפנסיה מהמדינה". טוב, זה באמת חלום. "חלום צנוע", ממשיך יניב, "אנחנו רוצים להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים, להשיג דריסת רגל בתחום התרבות, ושתהיה לנו קבוצה כמו 'סירק דה סוליי', שמשמשים עבורנו מודל לחיקוי. השאיפה היא אולם משלנו, בית משלנו, שנוכל להציג בו כל הזמן". ומה אתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים- "יש גם אקרובטים בני 40 ו-50", אומרת קרן. "למדנו ועבדנו אצל אקרובטים כאלה. "אבל הקבוצה שבנינו לא תלויה רק בנו. היא מאפשרת לנו ליצור, גם אם אנחנו לא מופיעים. במופע של 'אליסה - קרקס Y בארץ הפלאות' מופיעים אנשי קבוצה אחרים, אנחנו עבדנו מאחורי הקלעים בוויזואליה ובמערכות המעוף. אנחנו ממציאים כל הזמן עוד ועוד ביטויים יצירתיים". * * * שעה ארוכה אחרי תום האימונים, כפות הידיים וכפות הרגליים שלי עוד להטו. מחיר חיי הקרקס. רק שעתיים וחצי של עבודה פיזית, שיניב טען באוזניי שלא היתה אינטנסיבית מדי, ואני אומרת: תלוי עבור מי. עובדה, השרירים המתוחים שלי חשבו אחרת. בהמשך הערב גיליתי עוד סימנים כחולים. אחד על הרגל, סמוך לעקב, ואחד על הזרוע (איך הוא הגיע לשם בכלל-). "את בטוחה שהיית בקרקס-" שאל בעלי, מביט בחבורות. "לי זה נראה כמו מועדון סאדו". בפעם הבאה שאלך לקרקס, אקח איתי את הליצן.
