הפרק השני בסידרה "ירוסלם" התרכז במאבקם של יהודי אתיופיה להכרת ממסד הרבנות במסורתם הדתית, תוך מאמץ לספק רקע רחב לאי ההכרה במורשתם. מאחורי הדברים שנאמרו על ידי העולים מאתיופיה, עומד בעצם מאבק על הכרה בהם כיהודים־ישראלים והיותם חלק לגיטימי מהפסיפס הישראלי.
הסרט הציג את חלומם של יהודי אתיופיה לעלות לארץ ואת המשברים שעברו עליהם כאשר הגיעו לכאן ונתקלו במחסומים - מהצבע ועד אי ההכרה ביהדותם. בחלקו היה זה כתב אישום נגד הבלעדיות שנתנה המדינה לרבנות על הקביעה של מיהו יהודי, מהי הדרך לבטא את היהדות וההשפעה של מעמדה של הרבנות על מצבם של יהודי אתיופיה, שמרגישים פגועים אחרי ששמרו על זהותם היהודית לאורך שנים רבות בתנאים קשים מאוד.
הסרט הציג טענה שלפיה שורשיה של אי ההכרה הממסדית הישראלית ביהדותם של עולי אתיופיה נובעת מברית הפריפריות שהקים בן־גוריון. בתנאים שבהם התקיימה המדינה הצעירה והחלשה, המוקפת באויבים שרצו לחסלה, אי אפשר היה אז להרגיז את שליט אתיופיה, היילה סלאסי, שהיה בעל ברית נדיר בסביבה והתנגד לעליית יהודי אתיופיה מחשש שעוד קבוצות במדינה יחפשו דרך החוצה. נראה נוח מאוד להפיל את התיק על בן־גוריון, שכבר מזמן מתקשה לענות לטענות על אשמתו בחולי המדינה. די מוזר שלא הלכו עוד קצת אחורה, אל המאה ה־16, וסיפרו לנו על אשמתו של ר' יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך". למה לעצור בבן־גוריון?
הסרט חזר אל מאבקם של עולי אתיופיה נגד הדרישה ל"גיור לחומרא" כדי להכיר ביהדותם. מי שמכיר את הנושא יודע כי הפעם מדובר במקרה שבו הרבנות ניסתה דווקא לעזור לעולים מאתיופיה להפוך לחלק מהחברה היהודית־ישראלית, מבלי שאנשיה יכלו להציג את הסיבה האמיתית לכך: בלי להיכנס לפלפולים הלכתיים, ללא ה"גיור לחומרא" אי אפשר היה להשיא על פי ההלכה את עולי אתיופיה לשאר היהודים. מצד שני, נראה היה שמאוחר יותר מצאו ברבנות גם פתרונות אחרים, שחסכו מהעולים את ההשפלה.
לפי התיאורים שנשמעו מפי עולי אתיופיה, בתחום אחד לפחות ההשתלבות שלהם בישראליות היא מלאה - גם אצלם העידו כמה מהדוברים שהפוליטיקה השתלטה על חיי הדת. ההקשר התברר כאשר הקייסים היו מוכנים להגיע לפשרות עם הממסד הרבני, הרבה יותר מאשר מנהיגי המחאה הצעירים יותר. גם כאשר הקייסים הגיעו לסיכומים בתחומים הללו, היו מנהיגים אחרים שטירפדו אותם. לפי הדוברים מקרב עולי אתיופיה, מסיבות של פוליטיקה פנימית. צריך לקוות שבהמשך ההשתלבות במנטליות הישראלית תהיה מוצלחת בעוד תחומים.
כמה מהדוברים של עולי אתיופיה נשמעו מרשימים. חלק ניכר מהם לא מוכרים לרוב הישראלים. הפאשלה היא שלנו. מהבחינה הזו, ערוץ 1, שבימים אלה לא נראה שיש לו עתיד בטוח, מילא את התפקיד המובהק של שידור ציבורי והאיר נושא חשוב, אם כי כדרכו של הערוץ - בדרך שניסתה לספק רקע נרחב אבל בצורה מקרטעת. חבל, הנושא היה ראוי לטיפול רהוט יותר. עדיין, הטיפול בנושא החשוב מכפר על הפגמים. ולכן, מנקודת המבט הזו, אולי אפשר היה לחסוך את כל משבר התאגיד ובסך הכל לשים על הכניסות למתחמי רשות השידור שלטים שעליהם כתוב, "תאגיד השידור הציבורי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו