התקיפה בסוריה: מעורבות שנחוצה לדמוקרטיה

קצפו של ולדימיר פוטין לא יצא רק, או בעיקר, על 59 טילי הטומהוק ששיגרה ארה"ב לעבר שדה התעופה הצבאי בסוריה, אלא על החשש הסביר כי "שחקן" עוין הצטרף לזירה ונוכח בה. מאוקראינה עד סוריה התנהג פוטין כ"שחקן" אלים יחיד, וכשניסה רג'פ טאיפ ארדואן לפעול על דעת עצמו - הסיג אותו הנשיא הרוסי בברוטליות לאחור. הוא הורגל שכל מהלך צבאי בסוריה נסגר בלעדית בציר רוסיה־איראן, וכוחות שביקשו לפעול נקודתית נגד בשאר אסד וחיזבאללה נדרשו לקבל את אישורו. גם ישראל.

נכון שהמערב לא עבר לסדר היום על תכתיביו של פוטין במהלך הלחימה באוקראינה. אנגלה מרקל הביאה את יחסיה עימו למשבר חריף (שחלף עבר לו) על רקע תוקפנותו בקרים, אבל התגובה בכל מדינות המערב לא כללה מעולם היערכות צבאית אלא מדינית וכלכלית בלבד. עתה, נוכח הסניגוריה הצינית שלו על השימוש בנשק כימי בידי אסד, נמנעה אירופה מלקבל אפילו את הצעת בריטניה להחריף את הסנקציות הכלכליות על פוטין. גם מרקל חתמה עימו על הסכם עכשווי לאספקת גז, ונאלמה דום.

דווקא הווטו שהטילה רוסיה במועצת הביטחון על ההצעה לחקור את התקיפה הכימית של אסד, מעיד כי נחוצה מעורבות אמריקנית שממנה חושש פוטין יותר מכל. אם יוסיף דונלד טראמפ להפעיל צבא נגד אסד תוך החמרת יחסיו עם רוסיה, יאבד הקרמלין את הניהוג הבלעדי של שדה הקרב. גם יתברר קבל עם ועולם כי אין בידי רוסיה למנוע זאת.

מעורבות זו נחוצה למערב הדמוקרטי. הבעיה היא שבמקביל נבטו בארה"ב גרעינים אנטישמיים, העושים שימוש בהחמרת היחסים בין מוסקבה לבין וושינגטון כדי להאשים את ישראל באחריות למשבר בין שתי מעצמות העל. "כשפורענות באה לעולם אין מרגיש בה תחילה אלא יעקב".

הימין הבדלני שתמך בטראמפ, ושאחד מראשיו האנטישמי סטיב בנון הורחק מחוגו, כבר מסמן את היהודים בפמליה של הנשיא כמי שמעמידים את האינטרס הישראלי לפני האמריקני. ברשתות החברתיות החלה להתפשט כתיבה אנטישמית. על חתנו היהודי נאמר כאילו הוא מגרש מבתיו דיירים "חומים" כדי להשכירם ל"יהודים עשירים". כה נדוש וכה מסוכן אם גם רק עוברי.

הנשיא טראמפ. העביר מסר // צילום: אי.פי.איי

לראשונה מאז נכנס לבית הלבן עומד טראמפ בפני מבחן כפול בו־זמני לא להירתע מפני לשונו התקיפה של פוטין, ולא להיכנע לבדלנים האנטישמים בארצו שהתמקמו במחנהו במערכת הבחירות. נחרדתי לראות בחדשות ערוץ 2 שלשום תצלום של המתדיינים עם טראמפ, ובהם ארבעה יהודים שהבדלנים האנטישמים הדביקו לחזם את דגל ישראל.

צריך רק לקוות שטראמפ יתמיד. פעילותו הצבאית בסוריה נחוצה לעולם הדמוקרטי כדי לבלום את הרשע של אסד, ואת רוסיה ואיראן שמאחוריו. לישראל יש עניין כפול אחר: לשמור על חופש הפעולה של צה"ל בשמי סוריה, שפוטין מנסה למזער, ולהוציא עצמה מן המחלוקת הפנים־אמריקנית, שעלולה להתפתח במרוצת השנים הקרובות למימדים אנטישמיים מדאיגים.

המינוי הוא הבעיה

שלשום הטרידה התקשורת את דונלד טראמפ מדוע טרם הגיב על דברי האיוולת של דוברו שון ספייסר, שהעמיד את בשאר אסד מעל לאדולף היטלר בסולם הרשע האנושי. גינויו אינו העניין. הרי הנשיא אינו דובר של דוברו. השאלה שצריך להציג לו היא כיצד מינה בור ועם הארץ ושוטה חסר תקנה לדובר החשוב ביותר באמריקה?

טראמפ לא חייב לסלק את ספייסר, אבל מעתה ואילך - אם דוברו יאמר, למשל, כי אייב לינקולן התגורר בבית הלבן לפני ג'ורג' וושינגטון - יישא הנשיא באחריות לביזיון. רצונו - כבודו.

רק שמתעוררת תמיהה מדאיגה כמה עוד מינויים בלתי ראויים ובלתי אחראיים ובלתי מבוקרים כאלה נעשו על ידי טראמפ, והם פזורים עתה בממשלו לחרפתה של אמריקה?

גוש עציון הוא ההוכחה

באופוזיציה חוששים כי הממשלה רוצה לנכס לימין הפוליטי בלבד את מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, ולפיכך לא תניח לכל שדרות העם ליטול חלק באירועי שנת היובל למהלך הצבאי שנפתח בסיסמה "סדין אדום". ראוי לעקוב בשבע עיניים. אך יוזמת נפתלי בנט ומירי רגב למרכז את האירוע בגוש עציון נראית לי נכונה. אדמותיו אינן כיבוש. הן היו בבעלות יהודית כדת וכדין עוד לפני החלטת האו"ם ב־1947 להקים שתי מדינות בארץ ישראל. חמישה יישובי הגוש ספגו אש ערבית ובדרך אליהם נהרגו־נרצחו הל"ה - 35 לוחמי הפלמ"ח בראשות דני מס ("הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה", לחיים גורי).

הגוש נפל יום לפני הקמת המדינה. הערבים טבחו בשבויים כפי שנורו היהודים בבאבי יאר בתחילת השואה, והותירו באחת עשרות יתומים (פרופ' עמיה ליבליך בספרה על ילדי גוש עציון).

חנן פורת ז"ל. בהיותו טירון בצה"ל ביקש להיעצר // צילום: ליאור מזרחי

בהיותו טירון בצה"ל ביקש חנן פורת להיעצר באחד המקומות שממנו נשקף הגוש, שהיה תחת שלטון ירדני במשך 19 שנים. פורת דיבר על היום שבו יחזרו הביתה, והיה ברור לשומעיו כי הוא משוכנע בכך כפי שאכן אירע במלחמת ששת הימים.

גוש עציון הוא חלק מההסכמה הלאומית הרחבה. בחירתו כמקום האירוע המרכזי מאחדת את הפטריוטים, ציונים מימין ומשמאל כאחד.

הפלמ"ח שוב ניצח

בשבוע שעבר התלוויתי לשתיים מנכדותיי נעמי ואביגיל לסיור במצודת הקסטל. כדאי לטפס עד לראש ההר כדי להבין מה אירע במלחמת השחרור בקרב לפריצת הדרך לירושלים.

במארס 1948, חודשיים לפני הקמת המדינה, הורה דוד בן־גוריון לרכז את שארית הכוח המתגונן בפני הכנופיות הערביות ולפתוח את טבעת החנק במבצע נחשון. הוא הבין כי המדינה היהודית אינה יכולה לקום כאשר 100 אלף יהודי הבירה הנצחית מובסים ונהרגים ונופלים בשבי. על המבצע פיקד יצחק רבין שעמד בראש חטיבת הראל של הפלמ"ח.

חלפו 69 שנים, ואנשי הפלמ"ח שנותרו בחיים נזעקו מחדש לקרב. הם התנגדו לקרוא למחלף באב אל־וואד - נשוא שירו האלמותי של חיים גורי - על שמו של רחבעם (גנדי) זאבי. לא רק בגלל מה שנתגלה עליו בתוכנית "עובדה" של ד"ר אילנה דיין על ידי עמרי אסנהיים אלא גם מפני שלא לחם שם. הם באו בזקניהם ובמקלותיהם ועם נכדיהם (והנינים) להפגין שבוע אחר שבוע עד שהממשלה נעתרה להעביר את שלט ההנצחה לגנדי למקום אחר. האתר ייקרא על שם מלווי השיירות, וזה נאות (למרות שיש גודש בהנצחת רבין עדיף לקרוא לאתר על שמו). לוחמי פלמ"ח־הראל שוב ניצחו, כהרגלם.

פרקליטות, לא סניגוריה

בעיסקת הטיעון שנעשתה עם באסל גטאס - מבריח הטלפונים הניידים למחבלים בכלא - סוכם כי יפרוש מהכנסת, ייאסר לשנתיים וישלם קנס. העיסקה נראתה לי סבירה. הפרקליטות כבר עשתה גרועות ממנה בזילות העונש; למשל עם יונה מצגר, ובאי הגשת כתב אישום תקין בעניינו של עו"ד נבות תל־צור הזכור משערוריית השיחות עם שולה זקן בעניינו של אהוד אולמרט. זה סיכום כה בעייתי שהתנועה לאיכות השלטון עתרה נגדו לבג"ץ, וממתינים להכרעת שופטיו.

לרבים נראתה העיסקה עם גטאס מן הזן הרע. השופט איתי ברסלר־גונן מבאר שבע נטל פסק זמן לשקול שמא העונש קל מדי. לבסוף נאנח והעלה את סכום הקנס ואישר את הסדר הטיעון.

באסל גטאס. עיסקת הטיעון בעניינו סבירה // צילום: יהודה פרץ

לאלה שתהו על קולת העונש נאמר מפי התביעה - כפי שפורסם בתקשורת - כי היה קושי להוכיח שגטאס התכוון לפגוע בביטחון המדינה. זה נימוק מקומם גם בעיני מי שסבור כי העונש סביר. מדוע צריך בכלל לחטט אם יש או אין כוונה לפגוע בביטחון המדינה? הרי העבירה בוצעה. הרי פגע בפועל בביטחון המדינה בהבריחו לכלא טלפון נייד לשימוש המחבלים. על הפרקליטות לזכור כי היא אינה הסניגוריה הציבורית.

אמינות מעל הכל

המוניטין שיצאו לאנשי פרקליטות ושוטרים החוקרים חשדות נגד פוליטיקאים ממלאים תפקיד מרכזי ביחס הציבור לגורל התיקים, בין אם הבשילו לכתב אישום, בין אם נסגרו. למשל, הצמצום התמוה של המסמך הכוזב שיצא מלשכת גבי אשכנזי לכתב אישום נגד בועז הרפז בלבד, לא היה עובר בשקט אלמלא קנה לו ניצב יואב סגלוביץ' שם טוב בחקירות קודמות כבתיק נגד אביגדור ליברמן, שנסגר בידי יהודה וינשטיין.

מבחינה זו הפקדת החקירות בענייניו של בנימין נתניהו בידי ליאת בן־ארי תעניק אמינות לעבודת הפרקליטות. ממערך החוקרים את נתניהו נפקד מקומו של אורי קורב עקב עניין אחר; ופרקליטת מחוז ירושלים נורית ליטמן טיפסה לתפקיד בכיר יותר לאחר שעסקה בקפידה ב"תיקי 1000 ו־2000" ונפרדה מהם, והיה מקום לתהות לאן יזרמו החקירות מכאן ולהבא.

בן־ארי נהנית מאמון רב. היא ניהלה את משפט הולילנד בתבונה ובהתמדה וללא משוא פנים, והפרקליטות טעתה כשלא הניחה לה לייצגה מול אהוד אולמרט גם בערעור בעליון. המונח יושרה צמוד לשמה המקצועי.

אין זאת אומרת שאנשים אלה חסינים מטעויות. סגלוביץ' החמיץ את פרשת אשכנזי־הרפז; בן־ארי הבחינה, כנראה, באיחור בעבירות הפליליות המיוחסות לח"כ בדימוס אמנון כהן; ובכלל מי אינו טועה? אך תוך מודעות לעובדות אלה ברור כי בן־ארי נשלחה לחזית הנכונה. יהיו או לא יהיו מחלוקות על ההמלצה שתגיש בסופו של דבר לד"ר אביחי מנדלבליט ולשי ניצן - על מניעיה לא יהיה כל ערעור.

דרוש דיון על השבט

מיליון וחצי ישראלים - 20 אחוזים מכלל האוכלוסייה - יצאו בפסח את הארץ לפוש בקצות תבל. העם שאחד מאבותיו ירד למצרים ואת שובו דרך המדבר חוגגים כבר כ־3,400 שנים, אחוז עדיין בתזזית הנדודים.

זה בעייתי. האם יכול מישהו לדמיין כ־60 מיליון אמריקנים נעים מארצם כאיש אחד בפסחא או בחג ההודיה? ודאי שלא. ייאמר מייד, איש הישר בעיניו יעשה. איני מעלה על הדעת לקבוע מכסות יציאה וכניסה. חופש התנועה הוא ה־א"ב של החירות, ערך עליון, ואין עליו סייגים. אבל התופעה מצריכה עיון.

בהשמיעי הערה מסתייגת זו נעניתי כי זו תגובת החילונים, שאין להם עניין ב"טקסט המטופש של שפוך חמתך" ובמנהגי ליל הסדר (להערכתי, ההגדה היא טקסט עתיק שדווקא מדריך את הדור הצעיר לספקנות ולהצגת שאלות. זה המסד לחיים דמוקרטיים).

הטוענים בשם החילוניות אינם מביאים בחשבון כי אפשר גם להתכנס בלי הגדה ולשיר לחנים עבריים או מן "המולדת השנייה" (רוסיה בימי הקומוניזם) ולאכול חמץ, ועדיין מתקיים המפגש המלכד של המשפחה. לא הדת נסדקת ביציאת הארץ ההמונית בפסח אלא האיחוד השבטי, וזה נזק שיעבור מדור דור, ויידרשו שינויים מהפכניים בנהגים ובתפיסות העולם כדי להחזיר ביום מן הימים את הגלגל לאחור. פתוח לדיון נוקב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו