הצילום שהעיר את הדוב

במשך 37 שנים מצלם עמוס נחום, מקרוב וללא הגנה, כמעט את כל סוגי בעלי החיים הגדולים הקיימים בעולם, בדגש על אלה החיים במים. הוא צילם לוווייתנים קטלנים, כרישי עמלץ לבן, כלבי ים נמריים, לווייתנים כחולים, אנקונדות, דגי חרב, תניני יאור ועוד ועוד. תמונה אחת היתה חסרה לו, שעליה ועל ביצועה חלם שנים - לשחות עם דוב קוטב לבן ולצלם אותו מקרוב, מתוך המים. 

הפעם הראשונה שבה ניסה לבצע את הצילום הקשה הזה, לפני 12 שנים, כמעט עלתה לו בחייו. "היינו בקוטב הצפוני וזיהינו דוב קוטב, זכר גדול יחסית", הוא משחזר את רגעי הדרמה, "ירדתי למים עם איש צוות נוסף, אבל בלון הצלילה שלו ניתק מהמנשא, והיו צריכים להוציא אותו מהמים בחזרה לספינה. במקום היתה רוח חזקה והסירה התחילה לנוע ולהתרחק ממני, בזמן אני הייתי עדיין במים. לא יכולתי לנוע במהירות של הסירה, והיא פשוט התחילה לברוח לי. הדוב הלבן היה ממש לידי, ואני הייתי עם כל ציוד הצלילה עלי ועם מסיכת הצלילה והמצלמה ביד. ברגע שהדוב זיהה שנשארתי לבד, הפכתי למטרה עבורו והוא בא לבדוק מי זה היצור הזה שקפץ איתו למים...

דוב קוטב לוכד כלב ים בקוטב הצפוני // צילום: עמוס נחום

"לא ידעתי כמעט כלום, בדיעבד זו היתה החלטה יהירה מצידי להיכנס ככה עם הדוב למים, אבל באותו רגע החלטתי לרדת לעומק כי לא היתה לי ברירה אחרת. בזמן שצללתי נזכרתי שהמידע שהיה ידוע עד אז, שהיה מבוסס על ניסיון של שני אנשים בלבד שצללו עד אז עם דובי קוטב, הוא שהדובים האלה לא צוללים לעומק של יותר מעשרה מטרים, אבל כנראה הדוב ההוא לא שמע על זה, כי הוא התחיל לרדת לעומק ישר אחריי. אני יורד עוד יותר עמוק, והוא אחריי, ואני מפמפם למטה במהירות הכי גבוהה שאני יכול, והוא אחריי. רוקנתי את האוויר מהחליפה שלי, כדי שלא תציף אותי למעלה, והגעתי לעומק של 25 מטר בערך כשהלב דופק הכי חזק שהוא דפק בחיים. הדוב היה בערך שני מטרים מעלי, ואז הוא פתאום נעצר ואחרי זמן קצר עלה למעלה. אולי נגמר לו האוויר, אני לא באמת יודע כי לא דיברתי איתו... אחרי עשר דקות, שבהן הייתי בדופק מטורף, עליתי למעלה ומצאתי את הסירה. פחדתי נורא, אבל הודיתי לאלוהים שאני עדיין בחיים".

עמוס נחום בקוטב הצפוני // צילום: Susan friedman

מאז אותה טראומה חלם נחום לחזור לקוטב ולצלם את הדוב הלבן מתחת לפני המים - ומקרוב. כך נולד המסע לקנדה הארקטית, שהתבצע לפני כשנתיים ותועד על ידי הבמאים יונתן ניר ("לחתוך את הכאב", "אח שלי גיבור") ודני מנקין, יוצרי הסרט התיעודי המצליח "הדולפין". השניים יצרו סרט על חייו של נחום, שנקרא "עמוס - הצילום הבלתי אפשרי", הופק עבור שניים מערוצי הטלוויזיה הגדולים באירופה, "France Televisions" ו"NDR-ARD" וגרסתו הקולנועית נמצאת בימים אלה בעריכה.

"יונתן, שאותו אני מכיר כבר שנים ועבד איתי בפרויקטים אחרים שעשיתי, היה מי שזרק את הגפרור כשאמר לי 'בוא ניסע לקוטב לצלם את הדובים', אבל הדלק לנסיעה הזו כבר היה על העצים והאש שלי נדלקה במהירות", מספר נחום.

באוגוסט 2015 יצאו נחום, ניר ומנקין, ביחד עם צלם הטבע זוכה האמי האמריקני אדם ראביץ', מומחה בעל שם עולמי לצילום תת־ימי, למרחבים האינסופיים של קנדה הארקטית. המטרה - לצלול ולשחות עם דוב קוטב ולצלם אותו ממרחק של מטרים בודדים.

נחום (במרכז) עם יונתן ניר (משמאל) ודני מנקין בקנדה הארקטית

ההכנות למסע ארכו שנים והיו קשות וקפדניות. מזג האוויר באזור, שמגיע בחורף עד למינוס 60 מעלות, מאפשר בין שבועיים לשלושה בשנה שבהם אפשר לצלם, וגם הם תלויים בגורמים רבים. הלוגיסטיקה מסובכת, ועל ניר ומנקין, שגם מפיקים את הצילומים, להטיס למקום הצילומים גנרטור, קומפרסור, ציוד לצלילה למי קרח, שש מצלמות לאוויר, ליבשה ולמתחת למים, אמצעי תקשורת לווייניים ואוכל לעשרה ימים. הם יוצרים קשר עם חמישה אינואיטים, כך נקראים התושבים המקומיים, שילוו אותם במסע בשתי סירות, והכל כבר כמעט מוכן.

כריש שתיעד נחום במסעותיו

כמה ימים לפני מועד היציאה המקורי התברר כי הקרח הימי עדיין לא הפשיר ואי אפשר להפליג. קרחונים גדולים צפו בים, מה שהפך את הצילומים לבלתי אפשריים. המשימה נדחית בשבועיים, בתקווה שהקרח יימס, אבל אז מגיעות תמונות לוויין המראות שקרח ישן, שלא הפשיר כבר מאות שנים, מתחיל לנוע לאזור שאליו רצה הצוות להפליג. התוכנית משתנה שוב, והיעד החדש שנקבע הוא אזור חדש שאליו אפשר להגיע רק במטוס קטן שינחית את הצלמים ההרפתקנים בלב ארץ הדובים, אי שם מחוץ לגבולות הציוויליזציה.

פרטי התוכנית החדשה מאושרים - והצוות יוצא לדרך. מנתב"ג לסן פרנסיסקו, משם לשתי טיסות לוויניפג שבקנדה, ואז ארבע טיסות נוספות עד לעיירה קטנה בצפון מפרץ האדסון שבקנדה הארקטית. למחרת הנחיתה שם, עוד טיסה אחת במטוס קטן שנשכר במיוחד, היישר לליבה של ארץ דובי הקוטב.  

"שם, באמצע שומקום, חיכה לנו האינואיט ג'ו קאלוג'אק, צייד מקומי ותיק בעל ניסיון עשיר עם דובי הקוטב, שיהיה זה שיוביל אותנו למקום שבו נוכל לצלול איתם", מספר נחום, "הוא סיפר לנו שכשהיה ילד, המשפחה שלו אימצה גור של דוב קוטב, והוא גדל איתו עד גיל שנתיים. ג'ו הוביל אותנו בסירה שלו למפרץ קטן, שבו חיכו לנו שאר האינואיטים, כמעט כולם בני משפחה אחת. אחיו הצעיר של ג'ו, פטריק קאלוג'אק, ילדיו בילי וג'וניור קאלוג'אק, נכדו בן ה־12 ליאו קאלוג'אק והטבח מת'יו. אכלנו דגים שהאינואיטים צדו קודם לכן בים הקפוא ותלו לייבוש, ואז הלכנו לנוח. מחר מתחילים לחפש את הדובים".

לווייתן שתיעד במסעותיו

הימים הראשונים למסע בערבה הארקטית הקפואה לא מאירים פנים לצוות. רוחות במהירות של 60 קמ"ש וגשם טורדני מונעים מהם לצאת לים בסירות. "האינואיטים אומרים שהקוטב הוא מקום שבו אתה יכול לחוש את כל ארבע עונות השנה בתוך כמה שעות", מספר נחום, "וזה פחות או יותר מה שקרה גם לנו. בשלב מסוים ג'ו אמר לנו 'היתושים חזרו, וזה סימן שמזג האוויר לטובתנו. תתכוננו לצאת לים'. שעה לאחר מכן השמיים אכן מתבהרים, ואנחנו מפליגים בשתי הסירות לעומק הים, מחפשים דובים בטריטוריה שנקראת נונאווט, ששטחה גדול פי 90 משטח ישראל וחיים בה פחות מ־35 אלף בני אדם. בשלב מסוים ג'ו הרים את המשקפת, הסתכל לאופק לעבר נקודה לבנה בים ואמר בשפת האינואיטים, הנקראת אינוקטיטוט, מילה שכולנו הבנו את משמעותה - 'נאנוק'. דוב".

"התקרבנו לאותו דוב, שהתגלה כזכר גדול ובריא, והתחלנו להתארגן כדי לרדת למים לצלם אותו. הוא, מצידו, הביט בנו בסקרנות אבל לא התקרב לסירה. נכנסתי למים ביחד עם אדם, ושחינו במסלול השחייה של הדוב בתקווה להיפגש איתו, אבל הוא לא התקרב אלינו ואפילו הגיב באגרסיביות. החלטנו, ביחד עם ג'ו, שלא זה הדוב שנועדנו לצלם. עלינו בחזרה לסירה והמשכנו בחיפוש".

החוויה עם הזכר הגדול מובילה את הצוות למסקנה שעליהם לחפש דווקא נקבה עם גורים, שאולי תהיה ידידותית יותר. הזמן דוחק, וג'ו מודיע שבצידו השני של המפרץ שבו הם נמצאים כבר התחיל לרדת שלג, מה שאומר שהקיץ מתקרב לקיצו. "חשבנו שנקבה לא תיפרד מגוריה ולא תשחה לכיוון הצלמים, וכך יתאפשר לנו להתקרב אליה ולהנציח את הרגע", מסביר נחום, "יצאנו שוב לים, הפעם לאזור שבו מפזורים איים קטנים שעליהם חיות האימהות עם הגורים. כעבור זמן קצר הצביע ג'ו על שלוש נקודות, שנראו כמו קרחונים צפים והתבררו כאמא דובה ושני גורים. התקרבנו אליהם, כשאדם ואני לובשים את ציוד הצלילה ומתארגנים. כשנכנסנו למים, הדובים הגיבו ברוגע ואפילו בסקרנות. הגורים צללו אלינו פעם אחר פעם, בדקו מי הם היצורים המוזרים שהופיעו מתחתיהם פתאום, ואני צילמתי את התמונות שעליהן חלמתי שנים. צילמתי את האם שוחה עם הגורים ממרחק של מטר. זה היה חלום שהתגשם".

כריש לבן מחייך שתיעד נחום

את התחושות באותם רגעים, שהונצחו בסידרת תמונות מרגשות ועוצרות נשימה, קשה לנחום לתרגם למילים. במאי הסרט, יונתן ניר, מנסה לתאר את אותם רגעים. "אחרי ימים ארוכים במפרץ מבודד בלב ארץ הדובים, שעות בלתי נגמרות על סירה קטנה בלב ים במזג אוויר סוער, חששות, אכזבות, תסכולים וכישלונות, הגיע הרגע שלו ייחל עמוס במשך שנים רבות", הוא מספר, "עמדנו על הסירה והבטנו בעמוס ובאדם בהשתאות. הפחד והספק נעלמו, ונותרו רק סיפוק גדול ורצון להודות על הרגע הזה, וגם על הקשיים שהיו בדרך. בלעדיהם לא היינו מגיעים לכאן כמו שאנחנו, והרגע הזה לא היה נחרת עמוק כל כך בזיכרון.

"לראות אדם בן 65 מתגבר על הפחד הגדול ביותר שלו ומגשים חלום בן שנים רבות, זו חוויה עוצמתית. כשעמוס יצא מהמים, הוא חיבק את כל מי שהיה על הסירה והודה לו באופן אישי ובאריכות. זה היה רגע מעורר השראה, רגע מכונן בתהליך עשיית הסרט על עמוס, שיספר לא רק את סיפור המסע הזה, אלא גם את סיפור חייו המרתק של האיש שמאחוריו".

נחום בחברת כריש לבן. מצלם מקרוב - וללא הגנה // צילום: Jeb Corliss

 

"לא אמן - עוסק באמנות"

סיפור חייו של עמוס נחום, שרעמת שיערו ועיניו החודרות, המלאות בחיוּת ומאירות בזיק של קונדסות, אינן מעידות כהוא זה על 66 שנותיו, הוא אכן סיפור מרתק. "לא אקרא לעצמי אמן, אבל אני כן עוסק באמנות", הוא מעיד, "בצבא לימדו אותי לחשוב באופן עצמאי ולקחת יוזמה, וזה מה שאני עושה בחיים. לטעמי, יש את המסלול הקלאסי של כל ישראלי, שכולל לימודים באוניברסיטה, עבודה קבועה, הקמת משפחה וכולי, אבל אני בחרתי מסלול אחר, שמבוסס על המשפט של הרצל 'אם תרצו אין זו אגדה'".

הוא נולד ביפו ב־1950, לאב נגר ולאם עקרת בית שמוצאם מטריפולי שבלוב. "לא היו במשפחה שלנו אמנים, אבי היה נגר שבנה ארונות קיר ועד היום כשאני נתקל בנגרות, אני מקבל חררה", הוא צוחק, "עד גיל 6 גרנו ביפו, אחר כך ברמת גן ואז בכפר אז"ר. היו לנו בחצר סוסים וכלבים והייתי יוצא המון לוואדיות מחוץ לבית, מדליק מדורות בלילה. אהבתי טבע מילדות, אבל לא באופן מיוחד. למעשה, התאהבתי קודם בצילום. במשפחה שלי לילדים היה אסור לדבר, אז כנער התחלתי לצלם במצלמה פשוטה שאבא שלי הביא מלונדון והיתה המצלמה הראשונה שלי.

אריות צדים באפריקה, כלב ים נמרי טורף פינגווין באנטארקטיקה ודוב קוטב בקוטב הצפוני // צילומים: עמוס נחום

"ב־1968 התגייסתי לסיירת שקד, ואני בקשר אמיץ עם החברים משם עד היום. ביחידות האלה אתה חי ביחד, משתין ביחד ומקיז דם ביחד. עברנו ביחד את מלחמת יום כיפור, שבמהלכה הייתי מגויס למילואים עד אפריל 1974. אחרי המלחמה התחלתי להיות צלם עיתונות עבור סוכנות הידיעות אי.פי ועסקתי גם בצילום אופנה. אחרי שנה רציתי לעבור לעשות דברים אחרים, לא ראיתי את עתידי כצלם בארץ, זה שיעמם אותי. אני אדם של ריגושים וסכנות שאוהב אתגרים. הרצון לעשות דברים חדשים תמיד משך אותי, ככה זה עד היום. אני צריך לעשות רק מה שאני רוצה.

"החלטתי לנסוע לארה"ב כדי ללמוד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ניו יורק (NYU). מתוך 400 איש היו רק 30 שהתקבלו, אבל למרות שהתקבלתי, שכר הלימוד היה גבוה מדי ולא יכולתי לעמוד בו. גם האנגלית שלי היתה גרועה מאוד, ידעתי שתי מילים וחצי... כדי להתפרנס נהגתי בלילה במונית וביום לקחתי קורס צלילה כדי ללמוד אנגלית. למה צלילה? כי זה נושא שהיה קרוב לליבי וחשבתי שדרכו אוכל לקלוט את השפה יותר בקלות.

"המדריך ראה שאני יודע מה אני עושה, כי צללתי בארץ פעמים רבות, אז הוא אמר לי 'בוא הנה, אתה לא צריך קורס, אתה תהיה העוזר שלי'. עבדתי במועדון צלילה במנהטן, שעיקר הצלילות שלו היו בלונג איילנד ובטיולים למקומות מחוץ לארה"ב. ביולי 1980 יצאנו לטיול צלילה בקובה, זו היתה תקופה שבה היה אפשר לעשות את זה בצורה מאורגנת, כאשר החברה היתה רשומה כקנדית והכסף כביכול עבר לקנדה ולא לארה"ב. באותו טיול היה בחור ישראלי בשם רובי אביתר, איש השייטת שעבד אז בנביעות ובא לסיבוב מכירות בארה"ב. נהיינו חברים טובים והחלטנו להתחיל לעשות טיולי צלילות לישראל. הקבוצה הראשונה שהבאנו היתה של ארבעה אנשים, עשינו טיולי גמלים וג'יפים וירדנו לסיני לצלול בנואיבה, אז נביעות, בדהב, בראס מוחמד ובעוד מקומות.

"אחר כך התחלתי לעבוד עם קופל טורס, שהיתה אז חברת הטיולים הגדולה בארץ. היתה להם ספינת שעשועים שהיתה יוצאת לטיולי שקיעה לאי האלמוגים מול אילת. אמרתי להם, 'בואו נעשה מהספינה הזאת ספינת צוללים'. שיפצתי להם את הספינה, קנינו את הציוד המתאים, ומ־1980 עד 1988 הרצנו את טיולי הצלילה המדהימים ביותר בשנים ההן. את המטיילים אני הייתי מביא מארה"ב, והיינו לוקחים אותם גם לירושלים, וכמובן לצלילות באילת ובסיני. את הטיולים האלה הובלתי כמדריך ולחברה שלנו קראו 'ל'מאר', כלומר 'לים' בצרפתית. הטיולים היו מיועדים לחבר'ה צעירים, רצינו להראות לאמריקנים הצעירים את ישראל המתחדשת והצעירה, וכמה טוב אצלנו.

"על הספינה היתה לנו מעבדה לפיתוח שקופיות, ובטיולים ההם התחלתי לצלם מתחת למים ונפתח אצלי עולם חדש ואחר. לאחר מכן התחלנו להתפתח לאזורים חדשים בעולם, למשל לגלאפגוס, לאוסטרליה, לפפואה גינאה החדשה, לאיים המלדיביים ועוד. הייתי נוסע בהתחלה לבד, בודק שיש תשתית ושאפשר להביא מטיילים, ואז מביא קבוצות ומוביל טיולים". 

איך היה המפגש עם אזורים חדשים ולא מתוירים?

"תמיד מרגש. במלדיביים, למשל, הייתי בפעם הראשונה ב־1980, והכניסו אותי לכלא. באתי למלדיביים דרך דרום הודו, כמדריך תיירים עם מכתב ממשרד התיירות שם, וכשהייתי צריך לעבור את הגבול למלדיביים אמרו לי, אל תיסע, כי אתה ישראלי ולמדינה שלך אין יחסים בינלאומיים עם המלדיביים. את שדה התעופה שם בנו הסעודים, בתנאי שהם יבטלו את היחסים עם ישראל. בזמנו ישראל עזרה להם בנושאי חקלאות, אבל הם אכן ניתקו את היחסים.

"כשהגענו לשדה לקחו לי את הדרכון ואמרו, תחזור בעוד כמה ימים, נראה אם מותר לך להישאר כאן, אבל אני פשוט לא חזרתי. אחרי כמה ימים פתאום הגיעו למלון שבו היינו חיילים ולקחו אותי לתחנת המשטרה. ישבתי שם חצי יום, אף אחד לא דיבר איתי, ובסופו של דבר לקחו אותי לכלא. אני זוכר שפשוט הלכתי ברחוב ומאחוריי חיילים עם קלצ'ניקוב.

 

הדובים שצילם נחום במסע לקנדה הארקטית

"באותו לילה יצרתי בכלא מהומה, ביחד עם כמה גרמנים שהיו כלואים כמוני, וברחתי למועדון צלילה של מדריך שבדי שהכרתי. נתתי לו כמה מאות דולרים והוא אירגן לי דייג עם סירת מנוע קטנה שיבריח אותי להודו. הפלגנו במשך שבוע, אבל בדרך נגמר לו הדלק. במזל פגשנו ספינה הודית, שלקחה אותי למומביי. כיוון שלא היה לי דרכון, הם החביאו אותי בחדר המכונות. במומביי הגענו לקונסוליה הכלכלית הישראלית, אבל לא היה לי דרכון ולא יכולתי להזדהות. נתתי לנציג את המספר הצבאי שלי, והוא בדק ואמר 'וואו, אתה קצין ישראלי!' ומאותו רגע התייחסו אלי בכבוד מלכים. הביאו לי לימוזינה ואירגנו לי טיסה ממומביי ללונדון ומשם ישר לתל אביב. כשנחתתי בארץ חיכו לי כאן האסטרונאוט באז אולדרין, שהיה האדם השני על הירח. הוא היה אמור לצאת איתי למחרת לטיול לסיני.

"באותו טיול השתתפה גם ד"ר סילביה ארל, אחת הדמויות המובילות בעולם למאבק על שימור הסביבה והאוקיינוסים. נהגתי להביא לטיולים אנשים כאלה, כדי להוסיף עומק ועניין. אגב, אני מביא את ד"ר ארל לארץ שוב השנה, לכינוס בנושא הסביבה והשמירה על הכרישים באוקיינוס, שייקרא 'שתיקת הכרישים'".

 

"לספר סיפור בתמונות"

ב־1987, לאחר חטיפת המטוס של חברת TWA לביירות, נפגעה מאוד התיירות לישראל. "באותו זמן הייתי שוכר ספינה לשנה שלמה, ואז הייתי חופשי להחליט מה אני עושה איתה ולאן אני מפליג", מספר נחום, "היו שנים שעשינו רווחים גדולים, אבל זה גם היה סיכון גדול. חטיפת המטוס גרמה לביטולי טיולים ולהפסד כספי, ובדיוק באותה תקופה גם שכר הדירה של המשרד עלה מאוד והחלטתי למכור את החברה".

במשך השנים שבהן הוביל טיולים המשיך נחום לצלם ותמונותיו התפרסמו במגזינים כמו "טיים מגזין", "נשיונל ג'אוגרפיק" ועוד. במשך השנים זכו רבות מתמונותיו בפרסים נחשבים, כמו למשל בתחרות הצילום היוקרתית "The APA Awards 2012" בארה"ב, המתקיימת מטעם אתר "American Photographic Artists" ומשתתפים בה אלפי צלמים מכל רחבי העולם בקטגוריות שונות. ב־2015 קיבל פרס הוקרה מיוחד על פעילותו למען הסביבה הימית, שהוענק לו על ידי ארגון "Our World-Underwater". 

לווייתן ענק שתיעד נחום במסעותיו

"הייתי שולח חומרים למערכות, ולפעמים פירסמו ולפעמים לא", הוא מספר, "כשהגעתי לגיל 40 החלטתי לעשות עם עצמי חושבים. אמרתי לעצמי, אני בן 40, בלי אישה, בלי ילדים ובלי דאגות, כדאי שאתחיל לצלם יותר ברצינות ואהיה צלם אמיתי. 

"הלכתי לאי בקריביים, ישבתי שם שלושה שבועות וצילמתי את האי, את האנשים שבו, את הדגים מתחת למים, את האי מהאוויר ועוד. בזמנו התפתח צילום הזירוקס בצבע, ומהצילומים עשיתי חוברת של 12 תמונות בלבד, שמספרות את סיפורו של האי, ושלחתי אותה ל־15 מגזינים. כולם התלהבו והצילומים פורסמו בכמה מקומות במקביל".

למדת צילום בצורה מקצועית?

"אף פעם לא למדתי, רק מהתבוננות בתמונות ובציורים של אחרים, שמהם הבנתי איך להשתמש באור או איך לייצר קומפוזיציות. אמרתי לעצמי, פשוט לך לצלם - אם ייצא טוב זה יופי, ואם לא ייצא טוב תחזור ותתקן. מה שהכי חשוב לי זה לספר סיפור בתמונות. אם הסיפור טוב - יקנו אותו. אם לא – אני צריך להשתפר או לוותר. צלם הוא כמו זמר, פסל או ארכיטקט, הוא מביע את הרגשות שלו וחולק אותם עם אחרים, כדי שייהנו וילמדו משהו מעבודתו. צלם צריך להעשיר אנשים. הוא צריך סיפור עם עומק ותוכן".

כדי למצוא סיפור ייחודי משלו, החליט נחום להתמקד בצילום בעלי חיים גדולים בים. "זו נישה שלא היו בה הרבה צלמים באותה תקופה, והיה חשוב לי לספר את סיפורם של בעלי החיים האלה", הוא מספר, "כי אנשים פחדו מהם, והמפגשים שלי איתם היו חיוביים. מרבית הסיפורים שאנחנו שומעים, על כרישים, למשל, כוללים סכנה, פחד ומוות. אפילו המגזינים בזמנו לא העזו לשים תמונות של כרישים, והיו כאלה שהצעתי להם שלא היו כמותן לאף אחד. אני זוכר שישבתי עם עורך של מגזין צלילה בארה"ב, הראיתי לו תמונות של כרישים, והוא נבהל ואמר 'לא לא, אין כרישים במים...'

"התחלתי לעסוק בצילום בעלי חיים גדולים ובתיעוד ההתנהגות שלהם, והצלחתי למכור את התמונות, אבל לא במספיק כסף כדי לממן את ההוצאות שלי. אמרתי לעצמי, מה אעשה, וחשבתי שאני טוב בלהוציא טיולים ובצילום, אז כדאי לי לשלב בין השניים. כך התחלתי לארגן מסעות צילום ברחבי העולם, שהיו מבוססים על הקונספט של ה'נשיונל ג'אוגרפיק' או ה־BBC - טיולים בקבוצות קטנות ולתקופת זמן ארוכה, שבה אפשר לייצר היכרות טובה באמת עם בעלי החיים. בטיולים שלי אתה יכול לשבת עם הדוב או לצלול ליד הכריש, לשמוע את הנשימות שלו ולהתקרב אליו כמו שאף אחד בעולם לא מתקרב... אני מביא את האיכות, אבל המחירים שלי בהתאם".

הטיולים הללו תפסו היטב, והם חלק מרכזי מפרנסתו של נחום, המתגורר בין טיוליו הרבים בעולם בארה"ב, עד היום. "אני מוציא קבוצות קטנות של ארבעה או שלושה אנשים, לפעמים אפילו רק שניים", הוא מספר, "הטיולים לא מתאימים לכל אחד, כי הבעיה הגדולה של אנשים היא תנאי השטח. הטיולים שלי הם לא חמישה כוכבים ואפילו לא כוכב אחד. ברגע שיש כוכב אחד - בעלי החיים לא שם. לפחות לא ברמה שבה אני רוצה להתקרב אליהם".

דולפין שצילם נחום

בין המטיילים שיצאו עם נחום לשטח היו אנשים אמידים מאוד, וגם מפורסמים, ובהם טום קרוז ורוברט דה נירו. "היום, באיזשהו מקום, הפכתי להיות 'השגריר של החיות הגדולות'", הוא אומר, "טיילתי בכל העולם, הייתי באמזונס, באפריקה, בקוטב הצפוני ובקוטב הדרומי, באיי דרום אמריקה, ברוסיה, בסקנדינביה, איפה שאתה לא רוצה. בטיולים שלי רואים חיות כמו דובי קוטב, כרישים, לווייתנים כחולים, עמלצים לבנים, תניני יאור, דגי חרב, נחשי אנקונדה, ועוד ועוד.

"הרעיון שעומד בבסיס הטיולים שלי הוא שהם בנויים ממעקב מקרוב אחרי בעלי חיים הנמצאים בסכנת היכחדות. ההתייחדות איתם היא למטרות לימוד, וכמובן לחוויה ולהרפתקה. אני עוקב לא רק אחרי בעלי חיים מתחת למים, אלא גם, למשל, אחרי נמר השלגים והנמר הסיבירי. 

"אני רוצה ליצור מצב שבו אני יכול לצלם ולהעביר תחושות חדשות, שלא כוללות פחדים מבעלי החיים וחשש מאסונות. התחושות הללו כל כך חזקות היום, שלאדם לא אכפת, למשל, שאוכלוסייה שלמה של כרישים נכחדת מהעולם. המטרה שלי היא להעביר תחושות חיוביות מבעלי החיים האלה ולהוכיח שאם אנחנו משתמשים בעיניים שלנו ובמה שיש לנו בין האוזניים, אנחנו יכולים להגיע איתם לחוויה שונה לגמרי. בנוסף, אני רוצה להוכיח גם שאם היו אסונות בעבר, הם נגרמו על ידי חוסר תשומת לב או חוסר התחשבות שלנו, בני האדם, בבעלי החיים ובטבע שבתוכו אנחנו חיים. האתגר שלי הוא גם לחנך לדבר הזה".  

 

"לצלם בלי מגננות"

אחת משיטותיו של נחום להשגת האתגר היא ההתקרבות לבעלי החיים ללא הגנות, כפי שעשה עם דובי הקוטב ולמעשה עם כל בעלי החיים שצילם לאורך השנים. "חשוב לי לצלם כמה שיותר מקרוב, בלי מגננות ובלי עדשות מקרבות או על שלט רחוק", הוא מבהיר, "מובן שיש בי פחד, הפחד הוא דבר חשוב מאוד ואי אפשר להתעלם ממנו, הרי אם לא הייתי מפחד לא הייתי בן אדם. 

"השאלה היא, ממה אני מפחד כרגע? האם זה בגלל משהו ממשי, או שזה בגלל חוסר ניסיון וחוסר ידע? בגלל זה, כשאני חוקר מקום חדש, אני קודם כל מסתובב בו לבד או עם מישהו מקומי, כדי לראות מה אני יכול לעשות שם ומה לא. הוצאתי לשטח כבר כמה אלפי אנשים, אף פעם לא נפצע או נפגע אצלי אף אחד, כי כשאני מזהה סכנה אני נסוג, כי נסיגה היא לא מפלה אלא הזדמנות לחשוב מה לא עשיתי נכון. 

"אחרי מסע אחד או שניים, כשאני מבין את בעל החיים באותו מקום, לומד את דפוסי ההתנהגות ואת ההרגלים שלו ויודע איך להתייחס אליו, אני יכול להביא אנשים שיראו אותו מקרוב וייהנו מזה. אם יש איזשהו סוד במקצוע, זה הסוד - השקעה בזמן ובידע בשטח על בעל החיים, לצד ויסות נכון של התאריכים המתאימים ביותר שבהם הוא נמצא במצב הנגיש ביותר מבחינת אורח החיים כדי שנוכל להתקרב אליו וליצור איתו קשר אינטימי. הקשר הזה - זו הפיסגה".

אני מניח שהיה לך גם הרבה מזל, לפעמים.

"אין דבר כזה מזל. קח, למשל, תמונה שצילמתי באנטארקטיקה של כלב ים מנומר ענק פוער פה עצום כדי לטרוף פינגווין. אתה צריך להיות עם כלב הים המנומר בתאריכים מסוימים במהלך השנה, להיות לידו בזמן האכילה, לגלות סבלנות ברזל במשך יומיים־שלושה של מעקב, ואז עוד שש שעות מרגע שראית אותו נכנס למים כדי לצוד את הפינגווין ועד שהוא אכן טורף אותו. בסופו של דבר, היינו שם ברגע הנכון - שלקראתו התכוננו מראש.

"שום דבר לא קורה במקרה, אלא עבודת הכנה נכונה פוגשת הזדמנות, וכך הדברים קורים. אם לא תתכונן, שום דבר לא יקרה. בכל תמונה שעשיתי, אני יכול למתוח קו בין ההכנות לבין ההזדמנות, שלבסוף הציגה את עצמה. תמיד חשבתי ותיכננתי מה יכול לקרות, אבל כמעט תמיד אמא טבע נתנה לי פי עשרה ממה שדמיינתי".

אחרי 37 שנות צילום וסגירת המעגל עם דובי הקוטב, מה הפרויקט הבא?

"לאחרונה הוצאתי לדרך פרויקט שאני מתכנן לחמש השנים הקרובות ונקרא 'מורשת ענקי האוקיינוס' (ocean giant legacy), שמטרתו לתעד 35 מסוגי בעלי החיים הגדולים שעדיין קיימים בכדור הארץ, בעיקר באוקיינוסים אבל גם על פני היבשה, בטכנולוגיה הוויזואלית הכי טובה שקיימת". 

ואתה תצלם את כל זה?

"יהיה צוות של אנשים שיעסקו בצילום סטילס ווידאו בכל רחבי העולם. עלות הפרויקט היא בסביבות 50 מיליון דולר, ועכשיו אני בתהליך גיוס הכסף ומנסה לעניין בפרויקט הזה חברות גדולות מכל העולם. לאחר מכן נגייס דירקטוריון וצוותי עבודה, ובעתיד כל ההכנסות מהפרויקט ילכו לעמותה שתיתן מלגות לסטודנטים שרוצים לחקור וללמוד נושאים הקשורים לסביבה ולהגנה עליה ועל הטבע. נוסף על השמירה על בעלי החיים, מטרת הפרויקט הזה היא כמובן לתעד אותם עבור הדורות הבאים ובסופו של דבר ליצור בנק של ויזואליה של בעלי החיים האלה, שיהיה חופשי לשימוש מגיל הגן ועד מחקרים באוניברסיטה, וגם למכור תמונות סטילס וצילומי וידאו למגזינים ולטלוויזיה ולעודד אנשים לראות כמה שיותר חומרים של בעלי החיים האלה.

"מרבית המדיה מדברת על כך שאיחרנו את הרכבת הזו, אבל אני חושב שזה נעשה כדי לייצר תשומת לב על ידי כותרות שליליות ומפחידות, והמטרה שלי היא לומר בדיוק את ההפך. להראות לעולם שאפשר לשמור על בעלי החיים הללו ולשמר אותם. אף פעם לא מאוחר מדי". 

פרטים נוספים על עמוס נחום, עבודתו והפרויקטים הסביבתיים שהוא מוביל, באתר - www.biganimals.com

ליצירת קשר - info@biganimals.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו