כמו בכמה מספריו הקודמים, גם ברומן החמישי של אגור שיף, "אלמוניות", יש איזה זיק פרובוקטיבי בסיטואציה הבסיסית: סופר אלמוני בשם ארם פריש, שמעטים מכירים את שמו, נקלע למדבר יחד עם הסופר המפורסם והמעוטר ביותר בישראל, יואל און, ואשתו תרזה. יואל און - ידען, מתנשא ואגוצנטרי - הוא מאלה ששמם מתנוסס בראש עצומות הסופרים נגד הכיבוש, בעוד ארם פריש, אף על פי שגם הוא שמאלני למהדרין, מעולם לא התבקש לחתום על אחת מהן.
השניים לא נפגשו מעולם, וכנראה לא היו נפגשים, אלמלא הושלכו יחד למדבר עקב השתלשלות מקרים קיצונית: הם נחטפים, בכוונה תחילה או בטעות, מבית מלון במרוקו בעת אירוע ספרותי, וכעת הם מוחזקים אי שם בסהרה בידי כנופיית חוטפים קצת תימהונית. השלושה מבלים את ימיהם בחולות, מנותקים ומיואשים. נחמתו של פריש היא שעכשיו נעשה סוף־סוף מפורסם והגיע לכותרות - תהילה מפוקפקת אמנם, אבל "פרסום זה פרסום". אלא שהוא נחרד לגלות שהחוטפים מבקשים כופר רק עבור און ואשתו. ומה איתו? עבורו הם לא מבקשים דבר.
כריכת הספר
הרעיון לזמן יחד סופר סופרסטאר וסופר אלמוני למדבר צחיח מזכיר לכאורה את היגיון הליהוק של תוכניות ריאליטי, כמו הצבה של עמוס עוז ואגור שיף בחדר מבודד. שיף שותל הרבה מאוד מהביוגרפיה שלו בדמותו של ארם פריש (כפי שיש הרבה מהדמות התקשורתית של עמוס עוז ביואל און). היה אפשר לצפות שהרומן ייהפך למין "הישרדות" בין סופרים, ויחשוף את היצרים המבעבעים מתחת לפני השטח של הזירה הספרותית, אבל שיף אינו מתעניין במיוחד באופציה הזאת. החיים יחד בשבי לא מערערים את ההיררכיה של המעמדות הספרותיים, וגם שם הסופרים נשארים פחות או יותר מי שהיו קודם לכן, ומפגינים זה כלפי זה אותו בוז ג'נטלמני מאופק.
שיף לא כותב מתוך כעס או תסכול. הוא מפלרטט עם העוינות, הכעס, הטינה והחשבונות האישיים, רק כל עוד הם משעשעים אותו. ארם פריש מעוצב כאיש משכיל וחביב המודע היטב לחולשותיו, ורוחו הנינוחה שורה על הספר כולו. כתיבתו של שיף אינטליגנטית וביקורתית במידה, אבל גם כשהוא עוסק בחומרים טעונים, כואבים, הוא נזהר - לפעמים נזהר מדי - שלא להעיק.
יותר מאשר בביקורת יחסי הכוח בספרות המקומית, שיף מתעניין בסיפור סיפורים, במובן הראשוני של המילה. בשבי, ללא עט, מעסיקים עצמם שלושת החטופים בכל מיני סוגי כתיבה וירטואליים: ארם פריש כותב בראשו מכתבים לאשתו, בעוד יואל און, שמתקשה "להחזיק את השלפוחית היצירתית שלו", כדברי אשתו, מכתיב לה - לזיכרונה הפנומנלי, ובתוך כך גם לאוזנו של פריש ששוכב סמוך להם, מעבר למחיצת מגבת שפרושה בינו לבינם - רומן חדש. לרומן, שעוקב אחר קורותיו של ילד יתום בעל מימדי גוף עצומים וכמעט "לא יהודיים" באחת העיירות הנידחות במזרח אירופה לפני יותר ממאה שנה, קורא יואל און "אלמוניות", ולגיבורו הראשי הוא קורא "אברם פריש" (אך מכחיש כל קשר לסופר האלמוני ארם פריש ששוכב ומאזין מאחורי המחיצה).
ה"רומן" הזה - למעשה רצף של מעשיות עתירות דמיון - שבוראים יחד שלושת החטופים בזמן שהם מחכים להצלה, מובא לסירוגין עם הסיפור הראשי, ואט־אט משתלט עליו. אם בתחילה הוא שייך ליואל און, שמספר אותו לאשתו בגוף ראשון, במהרה הוא הופך להיות נחלתם של כל השלושה, והם מספרים אותו בתורות, כבעליו המשותפים. הם משוחחים זה עם זה באמצעות הסיפורים, "עורכים" זה את זה ומסגירים משהו על תשוקותיהם ומחשבותיהם. כך הופך ה"רומן בתוך רומן", שמתרחש רחוק מאוד בזמן ובמרחב, למין צ'יזבט ארוך שתפניותיו המופרכות ומעשיותיו המוגזמות חושפות את עולמו הפנימי של כל אחד ממספריו, והוא נתון לטלטלות עזות כמו חפץ שמונח על עגלה ונזרק מצד לצד בהתאם לתוואי הדרך.
שיף מפתח את סיפורו של הילד הענק אברם פריש לכדי עלילות מרהיבות בכושר המצאה מעורר התפעלות, ועם זה, ריבוי הפרטים והתפניות עלול לייגע. מה שמקנה לספר עומק הוא המבנה הארכיטקטוני של סיפור בתוך סיפור, המאפשר לטקסט לנוע בקלילות בין שתי קומות המתכתבות זו עם זו ולומר יותר ממה שנאמר במילים.
אפשר לשים לב, למשל, כיצד המבנה הזה מגלה את ליבו הפועם של הספר ביחסים עם האב - אב דומיננטי שהיה מושא הערצתו של הילד ארם פריש, וכמו הילד גדול המימדים אברם פריש, הרגיש שכולם סביבו גמדים, כולל הסופר הגדול יואל און (אביו של פריש פגש את און בעבר ותיעב אותו). קטעי זיכרונות כאלה ואחרים על האב מרמזים שמאחורי החזות הקלילה והנונשלנטית של הספר, ומאחורי ה"בריחה" לשפע מופרז של עלילות, אפשר לקרוא אותו כהתכתבות אינטימית עם אב שחי עם "כעס כרוני", כלשונו על עולם הספרות - בדיוק הכעס שבנו נמנע ממנו בכתיבתו הנונשלנטית הנעימה, אב שהיה בעיני פריש "ענק" אלמוני, "ענק שאיש לא הבחין בו. מלבד ילד שמנמן, קשוב, שלוב ידיים, ישוב על שרפרף לרגליו".
אגור שיף מגדיר את ספרו "אוטו־רומן", אבל האישי נחשף כאן בעיקר בדרכים עקלקלות, דרך מבנה סבוך של השתקפויות. סיפורו של הילד הענק והיתום, שמיטלטל בין בתים, ושני המחנות - היהודים והנוצרים - נלחמים עליו ומוקיעים אותו, יכול להיקרא כסיפור על עוצמתו של הלא־שייך, שמצליח בסופו של דבר דווקא כשהוא חוגג את שונותו. לא בכדי השלושה מספרים את הסיפור הזה לסירוגין: לא ניתן לספר את הסיפור הזה רק בקולו של האלמוני, כפי שלא ניתן לספרו רק בקולו של הגבר.
הסיטואציה הבסיסית בפתיחה, שמנגידה בין "עמוס עוז" ו"אגור שיף", הולכת ומתפרקת ככל שהסיפור מתקדם. בסופו של הרומן ברור (וזו כנראה גם התשובה לאב הכועס): מי שכתב את הספר הזה - בדיוק כמו את סיפורו של אברם פריש ברומן הפנימי - הן כל הדמויות יחד. ¬
אלמוֹניוּת / אגור שיף; עם עובד, 386 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו