דניאל הולך לצבא

קל להתמסר לאוויר הצלול ולנוף המרהיב הנשקף ממצפה מורן בבנימינה. שמש אביבית שוטפת את השדות, ושקשוק הרכבת למרגלות המצוק נמהל בציוץ ציפורים. על סלע המשקיף אל המרחבים הפסטורליים יושבים דניאל יובל, שאיבד לפני שבע שנים את כף רגלו בפיצוץ של מוקש ברמת הגולן, ואל"מ (מיל') פינקי זוארץ, ראש מועצת בנימינה־גבעת עדה, שאיבד אף הוא את כף רגלו לפני 13 שנים במהלך פעילות מבצעית ברצועה. שניהם מתעלמים מהנוף הממגנט. במקום זה הם בוחנים בעניין את פרוטזת המתכת של זוארץ כאילו היתה הדגם הסודי של האייפון הבא.

"מי עושה לך את הרגליים?" שואל פינקי, ונשמע לרגע כמי שמשתף את שומעיו בחוויה של מריטת שיער כואבת. "כמה עשית? ואיזה סוג?"

דניאל: "אני מחזיק בבית כמה רגליים ישנות, אבל משתמש רק באחת שמתאימה להליכה, לספורט ולמים. אני רץ איתה ומשחק כדורגל וכדורסל. לכן היא נשברת לי כל כמה חודשים". 

פינקי: "אתה זוכר שביקרתי אותך בבית החולים כמה ימים אחרי שנפצעת?" 

דניאל: "בטח. מאוד התרשמתי מהמדים ומהדרגות. דיברת על הצבא ועל התמיכה שקיבלת, אבל בתור ילד לא הבנתי מה אתה אומר. היום אני קולט את המשמעות". 

המפגש בין השניים, ביוזמת "שישבת", מתקיים לרגל גיוסו המתקרב של דניאל. במאי 2016 הוא הגיע ללשכת הגיוס לצו ראשון וביקש להתנדב לצה"ל, ובעוד כשבועיים יעבור ועדה רפואית, שתבחן את כשירותו. רוב חבריו לספסל הלימודים מתגייסים כבר באוגוסט, אבל הוא ימתין עד האביב הבא. בעוד חודשיים, מייד אחרי בחינת הבגרות האחרונה, יטוס לטיול באירופה עם שמונה מחבריו, ואחריו ייסע לאוסטרליה לניתוח חדשני, כדי לייצב את הפרוטזה על רגלו ולהקל עליו לצלוח את השירות הצבאי.

"מה מעניין אותך לעשות בצבא?" מתעניין פינקי, והנער יפה התואר משיב: "חשבתי על מודיעין, גלי צה"ל או דובר צה"ל. גם לשרת כחובש או פרמדיק נשמע לי מספק. אני יכול להתמודד עם פציעות ודם. אשמח לעזור לאחרים, בדיוק כמו שעזרו לי כשנפגעתי".

פינקי: "תפור עליך הנדסה קרבית". 

דניאל (צוחק): "ללכת להנדסה זה להתגרות בגורל. הספיק לי מפיצוצים".

פינקי: "חשוב שתהיה שלם עם עצמך. העובדה שאתה מתנדב אומרת הכל. אפשר לשרת בתפקידים חשובים ומאתגרים גם בלי להסתער על האויב בשדה הקרב. המבחן שלך יהיה הראש, לא הרגליים. אני מצדיע לך על ההחלטה הזו". 

•  •  •

דניאל יובל היה ילד פעלתן ונהג לרוץ עם אמו, טלי, באימוניה לקראת ריצות מרתון שבהן השתתפה. באפריל 2009, כחודשיים לאחר שחגג את יום הולדתו העשירי, השתתף בעצמו במירוץ האביב של רמת השרון, רץ ארבעה קילומטרים והגיע למקום השלישי.

בשבת, 6 בפברואר 2010, החליטו טלי וגיא לנצל את מזג האוויר הנוח ולנסוע לגולן כדי ליהנות מהשלג. עמית (היום בת 19), יואב (15), רונה (12) ואביגיל (10) התלהבו מהרעיון. דניאל בן ה־11 ביקש להישאר בבית וללכת לשחק עם חבריו. אבל האם התעקשה שכל הילדים יבואו.

דניאל זוכר את הנסיעה ההיא, את הפקקים ואת השיחה שניהל בדרך עם אביו. "הוא סיפר לי על מלחמת יום הכיפורים, על הקרבות ברמה, וגם הזכיר שנשארו מאז מוקשים באדמה. זה סיקרן אותי והפחיד אותי באותו זמן. התעניינתי אם המוקשים פעילים, ואבא אמר שהאזורים מגודרים ואין סכנה. מי האמין שהם ישנו לי את החיים". 

בגלל עומס המטיילים נחסמה הגישה לקיבוץ מרום גולן, והמשטרה הפנתה את הנהגים לכיוון הר אביטל. הילדים צהלו כשמשטחי הענק הלבנים נגלו מול עיניהם. טלי, רונה ואביגיל העדיפו לחזור לרכב במהירות בגלל הקור, ואילו גיא, דניאל, עמית ויואב התקדמו לעבר שיפולי ההר. האתר שקק חיים. עשרות הורים וילדים התרוצצו מסביב ובנו בובות שלג. טלי שלפה מצלמה והנציחה את הילדים עבור יום המשפחה, שחל כשבוע אחר כך. 

"כבר כשדרכתי על השלג הרגשתי שיקרה לי משהו רע", אומר דניאל. "הסתכלתי מסביב, חיפשתי גדרות או שלטים, אבל לא היה כלום. לידנו היתה קבוצה של אנשים, וצמוד אליהם בלט סלע עם גבישי קרח שניצנצו בשמש. המראה נראה לי קסום. עשיתי עם האחים שלי תחרות מי יגיע אליו ראשון, ואני ניצחתי. נתתי ביס לקרח ורצתי בחזרה. אבא ביקש שנלך לאוטו, אבל רציתי לגשת לסלע הנוצץ עוד פעם אחת".

דניאל שב על עקבותיו, נתן לידו להיצרב מהמגע עם הגבישים הקפואים, ופנה לאחור. רעש מקפיא דם הרעיד את המקום. דניאל הועף באוויר, וצנח לקרקע שמאחורי הסלע.

"הייתי בהלם. משום מה חשבתי שנשך אותי זאב. לא הרגשתי כאב, רק צפצופים חזקים באוזניים. ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי, ונחתתי בחזרה על השלג. רק אז התחיל לכאוב לי ברגליים. כאילו דפקו לי עליהן עם עשרות פטישים.

"אבא הרים אותי במהירות, והסתכלתי על הרגליים. המראה לא היה יפה. רגל ימין היתה תלויה באוויר כשהיא מרוסקת ומדממת. אבא השכיב אותי על הכביש, ועד שהאמבולנס הגיע הוא הספיק לעשות לי חוסם עורקים ברגל, וקיבע עם קרש את הרגל השנייה. התאפקתי לא לבכות והסתכלתי על עמית. היא נפגעה מרסיסים בפנים וברגליים. חשבתי לעצמי שאסור שיישארו לה צלקות, כי היא בת".

עם זוארץ. "אני לא מוותר על קרבי בגלל פחדנות, פשוט אין לי ברירה אחרת. השלמתי עם העובדה שלעולם לא אהיה לוחם" // צילום: אריק סולטן

דניאל הובהל במסוק לבית החולים רמב"ם. רק שם התבררה חומרת הפציעה: הרגל הימנית נקטעה עד מתחת לברך, וכך גם חלק מזרת יד ימין. נזק קשה נגרם לשוק הרגל השמאלית, ושריר התאומים האחורי נכרת. הוא הוכנס לניתוח בהול.

"כשהתעוררתי, התחננתי לאבא שלי שיחפש אחר הרגל שנותרה בשלג, כדי שיוכלו לחבר אותה בחזרה למקום. למחרת כבר הבנתי בדיוק מה קרה ואיך ייראו החיים שלי מעכשיו".

•  •  •

במקום לבכות על מצבו, הפך דניאל את סוגיית המוקשים למעין מפעל חיים קטן. הוא חבַר לקואליציה למען ישראל נקייה ממוקשים ודיבר בנחישות על הסכנות הטמונות בקרקע ברמת הגולן. חודש לאחר הפציעה הופיע בפני ועדת חוץ וביטחון, ומאוחר יותר מונה לשגריר של הארגון הבינלאומי Roots of Peace, הפועל לנטרול מוקשים באזורי מלחמה. בדצמבר 2010 נאם בבניין האו"ם בז'נבה. לאחר שסיים, עמדו על רגליהם 156 נציגים מכל רחבי העולם והריעו לו.

במארס 2011 אושר בכנסת החוק לפינוי שדות מוקשים, והוקמה רשות ייעודית לטיפול בנושא. כעבור שנה החל פינוי המוקשים מאזור ים המלח, ומאז בוצעו עבודות גם בערבה, ליד בית לחם, בעמק בית שאן, ביהודה ושומרון ובמקומות שונים בצפון. הפינוי טרם הסתיים; בגולן יש גם היום שטחים מגודרים עם שלטים המתריעים מפני הסכנה. 

דניאל הרגיש שהשיג את המטרה שהציב לעצמו וחזר לאנונימיות. לימודיו בבית הספר היסודי הפכו למורכבים, והוא נעדר תקופות ארוכות, בגלל הניתוחים הרבים וטיפולי הפיזיותרפיה. הפרוטזה הראשונה שלו הותאמה לרגלו כבר בשלב מוקדם.

"היא נראתה כמו רגל מתכת ביונית שצבועה בכחול, ואיפשרה לי לשחק כדורגל, לגלוש בים וגם להתאמן באיגרוף עם אלופת העולם לנשים, הגר פיינר. בכיתה ט' הצטרפתי לנבחרת רמת השרון לילדים בכדוריד, אבל במהלך האימונים נאלצתי לעבור ניתוח נוסף לתיקון מערכת העצבים ברגל הקטועה".

יש בך כעס?

"ממש לא. אני אדם חיובי, לא מאשים אף אחד במה שקרה לי. בשביל מה לי להתעצבן מדברים שאני לא יכול לשנות? אז נכון, הצבא לא גידר את השטח ליד הר אביטל, אבל זה לא יעזור לי עכשיו.

"חוץ מזה, בגלל המוקש התבגרתי. עברתי דברים שאף ילד בכיתה ה' לא חווה. היה מרתק להסתובב במקומות כמו וושינגטון וניו יורק, לדבר על החשיבות של פינוי מוקשים ולהיות חלק מארגון עולמי חשוב, שבו היתה פעילה בעבר גם הנסיכה דיאנה.

"ברור שאם היתה לי אפשרות לחזור לאחור לא הייתי רוצה להיפצע, אבל אני לא יושב כל היום ומתבאס בגלל זה. אני דניאל, ואין לי רגל".

חזרת פעם למקום שבו נפצעת? 

"לא, ולא בטוח שאני רוצה. אם בכל זאת אזדמן למקום, בטוח אזהה את הסלע שהגן עלי, אבל ליתר ביטחון אשאר כמה צעדים רחוק ממנו. הטראומה עדיין קיימת, אם כי לא כמו בעבר. לפני שנתיים הייתי ברמת הגולן במסגרת טיול שנתי של כיתה י' ועברנו ליד שדה מוקשים מגודר".

ופחדת?

"לא. אפילו ירדתי מההסעה ועמדתי ליד השלט כדי להצטלם".

יצא לך לראות שוב שלג? 

"כשהיינו בז'נבה, עשרה חודשים אחרי הפציעה, כל הרחובות היו לבנים, ושאלתי את אבא אם בטוח לצעוד שם. שלג התחבר אצלי אז למוקשים. היום כבר לא תהיה לי בעיה. אשמח אם אראה שלג בטיול עם החברים לאירופה".

•  •  •

הליכתו הבטוחה אינה מסגירה כל רמז לפציעה או לתותבת, גם כשהוא גומא במהירות את המדרגות המובילות לחדרו. זה חדר רגיל של נער מתבגר, עם טלוויזיה גדולה וקונסולת פלייסטיישן. על השולחן מונחים בערימה ספרי לימוד, חוברות ומחברות, ומולם ספה אפורה ועליה שלל כריות צבעוניות. רק הפרוטזות הישנות, המוטלות ליד ארון הבגדים, נראות חריגות.

דניאל יושב על הכיסא במכנסי טרנינג רחבים, החושפים פרוטזה דמוית רגל, השונה כל כך מתותבת המתכת הכחולה והנוצצת שבה התהדר בילדותו.

"קטיעה מתחת לברך, כמו שאני עברתי, היא קלילה ופשוטה יותר מכריתת רגל מעל לברך. זה מרגיש לי כמו נעל גבוהה. אני לא מתבייש בשום דבר, גם לא בתחבושת שאני שם על הרגל השנייה, שנועדה למנוע זיהומים וחשיפה לשמש.

"בהתחלה היה לי יותר קשה עם נעיצת העיניים בבית הספר, היו ילדים שאמרו לי שזה מגעיל, או שיש לי רגל של רובוט. עכשיו זה אחרת. אני הולך לים בקיץ ומסתובב עם מכנסיים קצרים.

"לפני שלושה חודשים נכנסתי לסופרמרקט, וילד קטן הצביע על הפרוטזה ושאל מה זה. הייתי במבוכה בשביל האמא שלו, כי ראיתי כמה לא נעים לה. חייכתי ולא אמרתי כלום. אם היא היתה מבקשת, הייתי מסביר לו בשמחה".

את הלימודים בתיכון רוטברג החל דניאל במגמת ביו־רפואה, אבל החלפות הפרוטזה הרבות והטיפולים שנאלץ לעבור ברגל השנייה מנעו ממנו להדביק את החומר. לאחר כמה חודשים ביקש לעבור לכיתה המדעית, והוסיף הרחבה של מקצועות הכלכלה והסוציולוגיה. היום הוא נמצא בעיצומן של בחינות הבגרות וכותב עבודת גמר על מעמדה של אירלנד באיחוד האירופי.

"בסוף כיתה י' ישבתי עם חברים וראיתי איך הם מתקשרים למיטב (לשכת הגיוס; ט"א) ומבררים מתי הם אמורים לקבל את הצו הראשון", הוא אומר בשקט. "הם התרגשו, דיברו על קורס טיס, סיירות וגיבושים, ואני שתקתי. הצבא היה בשבילי נושא כאוב. כילד היה לי חלום ללכת לקרבי, אבל ידעתי שזה לא בר ביצוע. לרגע לא האמנתי שצה"ל ירצה אותי בלי רגל, למרות שמבחינתי, הפרוטזה היא חלק מהגוף בדיוק כמו הראש או הידיים.

"עם הזמן הפסקתי לחשוב על שירות צבאי, כי לא רציתי להיות מתוסכל כל הזמן. השלמתי עם העובדה שאלך לעבוד או ללמוד, בזמן שהחברים שלי ישמרו על המדינה". 

עם אחותו רונה דקות לפני הפיצוץ. נהנים מהשלג

בינואר 2016, כשלמד בכיתה י"א, התבדו חששותיו. באמצע שיעור תנ"ך קיבל הודעת ווטסאפ מאמו, שבה צילום של מעטפה לבנה, שעליה נכתב באותיות שחורות: "צבא ההגנה לישראל - דואר רשמי". ליבו של דניאל החסיר פעימה.  

"ידעתי שעכשיו אני צריך להחליט מה לעשות. מצד אחד, מאוד רציתי. מצד שני, אני מודע למגבלות. היו לי גם המון שאלות. איך אני מעביר שלוש שנים בצה"ל? האם לעשות תפקיד לא מועיל רק כדי לסמן וי? האם כדאי לוותר, כדי לא להתאכזב? ואולי להתעקש לתרום בצורה משמעותית גם אם אין לי רגל?" 

כעבור ארבעה חודשים כבר נסע לבדו לצו הראשון בלשכת הגיוס. הוא עבר בדיקות גובה ומשקל, שנועדו לקבוע את הפרופיל הרפואי, אולם רק בסיומן חשף בפני הרופאה הצבאית את הפרוטזה.

"ניסיתי למשוך את הרגע הזה עד כמה שאפשר. לא פירטתי לה את נסיבות הפציעה ולא אמרתי את המילה 'מוקש'. למה שאחפור לה כשיש בתור כל כך הרבה בני נוער? במקום היא קבעה לי פרופיל 21 ואמרה שאני פטור משירות, אלא אם ארצה להתנדב". 

איך הרגשת?

"האמת שהגעתי מגובש ועם רצון למצות את מלוא הפוטנציאל, אבל באותו רגע הרגשתי קצת לא רצוי. שוב היו לי היסוסים. מהמרפאה הופניתי למשרד אחר, ושם שאלו אותי בצורה ישירה אם אני רוצה להתנדב או להשתחרר. עניתי מייד שחשוב לי לתרום בתפקיד משמעותי, גם כשהסתבר לי שמדובר בשירות של שנתיים. מי יודע, אולי אפילו אצא לקורס קצינים.

"לפני חצי שנה עשו לי את האבחון הפסיכוטכני, והסבירו לי שרק אחרי הוועדה הרפואית אוכל להגיד איפה אני רוצה לשרת. אני לא מכיר את המערכת, כך שהבחירות שלי נובעות משיחות עם הסביבה הקרובה, כמו עם אמא שלי, ששירתה במודיעין. הייתי שמח לדעת יותר, ואם מה שאעשה בצבא יוכל להפוך בעתיד גם למקצוע לחיים".

שקלת לבקש להתגייס לתפקיד קרבי או תומך לחימה?

"נראה לי ששיחקתי מספיק עם המוות. ראיתי אותו מול העיניים כילד, וזה לא היה מחזה מלבב. אני אוהב את המדינה ומאמין שהצבא והחיילים הם חלק עיקרי בשמירה עליה, אבל הם בפירוש לא היחידים. אנשי סייבר, מפעילים של כיפת ברזל או מדריכים של בני נוער תורמים לא פחות. גם להם יש חלק בבנייה של חברה ישראלית חזקה.

"אני לא מוותר על קרבי בגלל פחדנות או עצלות, פשוט אין לי ברירה אחרת. השלמתי עם העובדה שלעולם לא אהיה לוחם". 

וכשתראה את החברים שלך עם כנפי צניחה ורובה על הכתף?

"ארגיש מצוין. אני בטוח שאמצא את עצמי לבד במשך תקופה ארוכה, כי כמה מהחברים שלי מתגייסים כבר בקיץ, ואני כנראה רק במארס הבא. זה בסדר, אין לי בעיה לשחק פיפ"א בפלייסטיישן, לראות סרט טוב וללכת לישון". 

עדיין יש לך חלומות על הפציעה?

"מדי פעם חוזר אלי החלום הישן, שבו אני שוב בן 11 שמשחק בשלג, בדיוק במקום שבו היה הפיצוץ. רגע לפני שאני דורך על המוקש, הכל נעצר, כמו בסרט. מולי עומדת דמות לא ברורה, שמבקשת שאחליט אם אני אֶפָּצע או אחותי. בחרתי בעצמי. לא הייתי רוצה שמישהו מהאחים שלי ייפגע.

"לפני שלושה שבועות היה לי חלום אחר לגמרי. בגלל ההתעסקות עם הגיוס אני רואה המון סרטים על מלחמות. אחרי 'להציל את טוראי ראיין' חלמתי בלילה שאני עומד בשלג ליד הסלע, רק שהפעם בלי הפרוטזה. היתה שלווה באוויר, כמו השלמה עם המקום ועם הפציעה. עד היום לא היתה לזה התייחסות בחלומות, כאילו ההכרה ידעה שאין לי רגל, אבל המוח עדיין לא עיכל".

•  •  •

בניתוח הייחודי שיעבור דניאל באוסטרליה יושתל בגדם ברגלו בורג טיטניום, שיאפשר לו להבריג את הפרוטזה ישירות אל הרגל. כך, לא יזדקק יותר לגרבי הסיליקון, המתלבשים על האזור הקטוע מתחת לתותבת. 

"כשמזיעים במהלך ספורט, כששוחים בבריכה או בכלל באים במגע עם מים, לסיליקון יש נטייה להחליק מהרגל, ואז התותבת זזה מהמקום", הוא מסביר בקור רוח. "בגלל זה הפסקתי לגלוש בים, למרות שמדובר בתחביב שהיה הכי אהוב עלי. לפני שנתיים ניסיתי לעשות סקי מים עם חברים, וזה היה סיוט. הפרוטזה לא הצליחה להישאר יציבה. התעקשתי, והצלחתי רק אחרי מאתיים ניסיונות. 

"אז תמיד אפשר לומר שספורט אתגרי לקטועים הוא פריבילגיה, אבל זה לא הגיוני שגם לרוץ או לשחק כדורגל אני לא יכול בגלל ההזעה, אלא אם קר בחוץ".

את הניתוח האחרון עבר לפני שלוש שנים, אבל אין בו חששות. "אני מאמין ברפואה, ולא מתרגש מכאבים או מפיזיותרפיה. ירדימו אותי, ואחרי כמה שעות אתעורר עם חלק חדש בגוף. אמנם מדובר בניתוח חדש יחסית, אבל למה לא לנצל את ההתפתחות הטכנולוגית? רוב העומס של הגוף נופל היום על הרגל השנייה, וזה גורם לי לכאבים. הניתוח יאזן את המעמסה".

יש סיכונים בניתוח כזה? 

"אני יודע שמטופלים קיבלו זיהומים במהלך הניתוחים הניסיוניים בשבדיה. זו הסיבה שטסתי עם אבא לפני שבועיים למומחה בקליפורניה, כדי להתייעץ איתו. הוא אמר שבקהילה הרפואית מכנים את המנתח האוסטרלי 'קוסם', ומספרים שאחוזי הזיהום אצל המטופלים שלו אפסיים".

הקוסם האוסטרלי שעליו מדבר דניאל הוא פרופ' מונג'ד אל־מודראס, בן 45, יליד עיראק, שנחשב פורץ דרך בתחום חיבור התותבות, ואף קיבל מדליה מידיה של המלכה אליזבת, אחרי שהתאים פרוטזות לחיילים בריטים. הוא גם פעיל בכמה ארגונים לזכויות אדם, דוגמת אמנסטי, ומשמש דובר ושגריר של הצלב האדום.

לפני כחמישה חודשים הגיע אל־מודראס לישראל כאורח של בית החולים בילינסון. הוא נפגש עם קטועי גפיים, שבאו לשמוע על הניתוח שלו ולבדוק את מידת ההתאמה שלהם. 

עם הוריו טלי וגיא בבית החולים לאחר הפציעה. "קטיעה מתחת לברך, כמו שאני עברתי, היא פשוטה יותר מכריתת רגל מעל לברך" // צילום: הרצי שפירא

"דיברתי איתו. הוא היה מעורר השראה, חייכן, סבלני, ומאוד בטוח במה שהוא עושה. כשסיפרתי לו שהרגל שלי נקטעה מפיצוץ מוקש, הוא התעניין בפרטים ושאל אם זה מוקש ישראלי או סורי. אמרתי לו שזה מעולם לא עניין אותי ולא ביררתי. הוא אמר לי שאני מועמד מתאים לניתוח, וזה מאוד שימח אותי".

איזו פנטזיה היית רוצה להגשים עם הפרוטזה החדשה?

"לחזור לגלוש לפחות פעם בשבוע, ואולי להשתתף שוב במירוץ האביב של רמת השרון. ריצה של ארבעה קילומטרים היא לא קשה עבורי היום, בוודאי לא עם הרגל החדשה ובלי גרב הסיליקון.

"אבל הכי חשוב עכשיו זה הצבא. אין לי ספק שאחרי הניתוח אוכל לעשות כמעט כל תפקיד, אפילו פיזי, השמיים יהיו הגבול". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו