"הוא הסתכל על העולם בפליאה – גם כשאותו עולם היה נתון במלחמה", כתב מייקל קימלמן מה"ניו יורק טיימס" על הצלם שים דייויד סימור – עוד נחזור לשם הזה - במאמר מ-1996 שכותרתו "דימויים שנחקקו בלב ההיסטוריה".
ואכן, תמונותיו ופעילותו של הצלם היהודי, שנולד בוורשה ב-1911 תחת השם דויד שימין, הן אבן דרך חשובה בתולדות הצילום התיעודי והעיתונאי, מקצוע שהיה בין מייסדיו ואחד הראשונים שעסקו בו. בשבוע שעבר נפתחה בבית התפוצות - מוזיאון העם היהודי, תערוכה בשם "לוכד ההיסטוריה" (אוצר: אסף גלאי), רטרוספקטיביה מקיפה שתוצג במוזיאון עד סוף ינואר 2018.
הצלם שים (דיוויד סימור), 1950 לערך
חיים חדשים - בצבע
דויד שימין נולד בוורשה למשפחה יהודית משכילית שבבעלותה בית דפוס והוצאה לאור מרכזית בשם "צנטרל". המשפחה שמה לה למטרה לתרגם את הספרות העולמית היפה לאידיש, כדי שהמשכילים היהודים יוכלו לקרוא אותה והוציאה, למשל, תרגום ל"עלובי החיים". ב-1914, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, עזבה המשפחה את ורשה וחייתה כמה שנים במינסק ובאודסה. ב-1919 שבו לוורשה וב-1929 מסיים דויד הצעיר את לימודיו התיכוניים בגימנזיום אסקולה, בית הספר היהודי בעיר.
"אביו של דויד שלח אותו ללמוד כימיה בלייפציג שבגרמניה ואחר כך בסורבון בפאריס, כדי שיעזור לו לפתח את הדפסות הצבע שהיו אז בחיתוליהן", מספרת ד"ר אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של בית התפוצות. "הידע הזה שימש אותו לאחר מכן במשך כל שנות עבודתו כצלם, וכשהוא שב מלימודיו הוא עוזר לאביו לפתח את הדפסות הצבע בבית הדפוס המשפחתי - שהיה מהראשונים שהדפיסו שנים טובות צבעוניות לכבוד לראש השנה".
פבלו פיקאסו במעמד הצגתה לראשונה של הגרניקה, פאריס, 12.7.1937
את קריירת הצילום שלו התחיל שימין ב-1932 בפאריס, כשהוא חותם על תמונותיו בשם "שים", קיצור של שם משפחתו היהודי. בבירת צרפת צילם שים בעיקר את האינטלקטואלים ואנשי הפרולטריון, ועבד עם העיתונים השמאלניים, כמו למשל הרגארד. ב-1936 נסע ביחד עם חברו הטוב, הצלם רוברט קאפה, לצלם את מלחמת האזרחים בספרד. צילומיו מאותה מלחמה מקנים לו שם עולמי ומתפרסמים במגזינים כגון "לייף".
אישה מיניקה בשעת אסיפה בעניין רפורמת קרקעות בספרד, בדחוס, אקסטרמדורה, ספרד, אפריל-מאי 1936
"ב-1939 נסע שים למקסיקו, כדי לצלם את הפליטים הרפובליקנים שברחו מספרד" מספרת ד"ר שחם גובר, "בראשון לספטמבר 1939 הוא מוצא את עצמו מצלם פליטים במקסיקו, ואין לו לאן לחזור משום שפולין כבר כבושה. הוא מחליט לנסוע לארה"ב, מתחיל לעבוד שם ומקבל מעמד של פליט ולאחר מכן גם אזרחות. ב-1942 הוא מתגייס לצבא האמריקני, נוסע לאירופה, ומחשש שאם ייפול בשבי ייקלע לצרות בשל שמו היהודי, הוא משנה את שמו לדיוויד סימור ומאז הוא מוכר כשים (דיוויד סימור) וכך היה חותם על צילומיו. במלחמת העולם השנייה הוא היה צלם אוויר, שהצטרף לטייסת אמריקנית ועסק בצילום אוויר מודיעיני ובניתוח תצלומי אוויר. בסוף המלחמה הוא אף קיבל את עיטור כוכב הברונזה".
בסוף מלחמת העולם השנייה חזר שים לאירופה, יחד עם הצלמים רוברט קאפה ואנרי קרטייה ברסון, שהיו חבריו עוד משנות ה-30 בפאריס. ב-1947 מקימים השלושה את סוכנות "מגנום פוטוס" (magnum photos), מעין קואופרטיב של צלמים הקיים עד היום.
"זו היתה הפעם הראשונה שהצלמים קיבלו זכויות על התמונות שצילמו", ממשיכה ד"ר שחם גובר, "עד אז, זכויות היוצרים לא היו שלהם. מגנום פוטוס למעשה מאכלסת את צילומי הצלמים השייכים לסוכנות ומשמשת להם כארכיון וכמקום ששומר על זכויותיהם ומאשר פרסומי תמונות שלהם. צריך להבין שהאנשים הללו היו צלמים עצמאיים כשעוד לא היה מקצוע כזה צלם עיתונות, הם בעצם המציאו את זה. כיוון שלא היה מקצוע כזה, הם היו צריכים להיות רשומים במשרד של עו"ד או רואה חשבון, או במעבדה שפיתחה צילומים, כי המקצוע לא היה מקצוע מוכר והם לא יכלו נניח להוציא חשבוניות. אחרי הקמת הסוכנות חילקו ביניהם שלושת הצלמים הגדולים את העולם, ושים קיבל את אירופה. בין היתר, כי רצה להגיע למזרח היבשת ולחפש את הוריו ומשפחתו".
ילדה עם בובה תוצרת בית, וינה, אוסטריה, 1948
כשהיה שים במזרח אירופה, פנתה אליו סוכנות יוניצף והציעה לו את הפרויקט "הילדים של אירופה", שבו תיעד את הילדים שנותרו יתומים בתום המלחמה – והיו באירופה 13 מיליון כאלה, בהם גם ילדים יהודים רבים.
"יוניצף רצו את הפרויקט כמנוף לגיוס כספים", מסבירה ד"ר שחם גובר, "אבל צילום ילדים התאים לשים כמו כפפה ליד הוא מסתובב ומצלם תמונות מדהימות. היתה לו יכולת אנושית יוצאת מגדר הרגיל, ובתוך כל הרוע והזוועה הוא יודע תמיד לחלץ רגע של חסד. היתה לו עין אוהבת וחומלת, שרואה תמיד את היופי האנושי, גם בשעות הקשות ביותר".
תרזקה, שגדלה במחנה ריכוז, מציירת "בית", פולין, 1948
"האדם שמאחורי הכוכב"
כדי להתפרנס אחרי המלחמה, מצא שים את עצמו עוסק גם בצילום מסוג אחר לגמרי, של כוכבים הוליוודיים. "אחרי המלחמה, לאמריקנים די נשבר מלראות את אירופה הרוסה והביקוש לתמונות הללו פחת מאוד", מסבירה ד"ר שחם גובר, "כדי להתפרנס, ועוד כעצמאי, החל שים לצלם הפקות הוליוודיות שהצטלמו באירופה, בעיקר באיטליה, שבה צולמו אז הרבה סרטים אמריקניים בשל עלויות ההפקה הזולות יחסית. גם כשצילם כוכבים כמו סופיה לורן, אודרי הפבורן, ג'ואן קולינס, קירק דגאלס ועוד, הצליח שים לקלף מהם את מסיכת הכוכב ולהראות את האדם שמאחוריה".
השחקנית הבריטית ג'ואן קולינס, איטליה, 1954
"קשר מיוחד היה לו עם אינגריד ברגמן, שאותה צילם עם התאומות איזבלה ואיזוטה שנולדו לה ולבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני ועם בנה רוברטו", ממשיכה ד"ר שחם גובר, "ילדיה של ברגמן אהבו את שים אהבת נפש וכינו אותו 'דוד', והיא עצמה כתבה לו פעם בפתק 'אתה צלם נפלא ואני יצרנית תינוקות נהדרת'".
אינגריד ברגמן לצד איזבלה ואיזוטה, התאומות שלה ושל הבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני, איטליה, 1952
"דרך חיים של חמלה"
רוב משפחתו של שים נספתה בשואה, אולם הוא מצליח לאתר את אחותו הגדולה איילין (הלן), שעברה אחרי המלחמה להתגורר בניו יורק. היחסים בין השניים – שנותרו יתומים – מתהדקים במהרה ושני ילדיה של איילין, הלן שריד המתגוררת בארץ ואחיה הצעיר ממנה בעשר שנים בן שניידרמן המתגורר בארה"ב והגיע ארצה לפתיחת התערוכה, מספרים על "דוד דידק האהוב שלנו, שבא והלך ותמיד חיכינו שישוב. הוא בא עם צעצועים, ספרים וסיפורים, ישב איתנו עלהרצפה לבנות ערים וחוות, וכמובן שצילם אותנו גדלים – והתמונות הללו הן מתווה ילדותנו".
להלן, האחות המבוגרת, יש זכרונות רבים מהדוד האהוב. "על כל דבר שמישהו אמר, תמיד היתה לו בדיחה", היא נזכרת, "הוא היה אומר א-פרופו, ומספר משהו שמייד היה מצחיק את כולם עד דמעות. בגיל 16 נסעתי עם אמא לבקר אותו ברומא, וערב אחד יצאנו לארוחה עם חבר שלו, הצייר קרלו לוי. שים אמר לי 'גברות צעירות שותות ג'ין אנד טוניק', וזה מה שהזמנתי, אבל כשהמשקה הגיע היה לו בעיני טעם של סבון. אמרתי לו 'דוד דידק, זה לא מוצא חן בעיניי, והוא חייך ואמר 'עוד תתרגלי'".
האחים הלן שריד ובן שניידרמן בפתיחת התערוכה במוזיאון בית התפוצות // צילום: אביב חופי
בן, האח הצעיר, לקח על עצמו את מלאכת ההנצחה והשימור של מורשת דודו. "העבודות של שים היו תלויות תמיד בדירות שבהן גדלנו", נזכר בן, "והן התוו לי דרך חיים של חמלה ואמפתיה. אחרי שאמא נפטרה, ב-2004, לקחתי את מקומה במאמצים לשימור וקידום היצירה של שים ואז למדתי להעריך את עבודתו, שהוצגה כבר במוזיאונים רבים ברחבי העולם, אפילו עוד יותר.
"במסגרת המלאכה על שימור מורשתו של שים הגעתי להרבה אוצרות ארכיוניים נשכחים של תמונותיו, כמו למשל בעבודה על התערוכה הזו, כשהייתי עם האוצר אסף גלאי בסוכנות מגנום בניו יורק – ולפתע ניגש אלינו איש הארכיון של המקום ואמר 'יש לנו פה תמונות צבעוניות של שים מביקוריו בארץ ישראל בראשית שנות ה-50, אולי זה יעניין אתכם'. ניגשנו לראות ומצאנו אוצר – תמונות צבע של החיים במדינת ישראל הצעירה שלא ידענו על קיומן עד אז וחלק מהן מוצגות כעת בתערוכה".
מתעמלים בגן העצמאות בתל אביב, ישראל, 1952
רקדנית בלבוש תימני מסורתי, ישראל, 1951
הקשר בין שים למדינת ישראל הצעירה הוא קשר עמוק, שדרכו הגיע גם סופו הטראגי של הצלם. "אחרי שהוא מצלם את אירופה שאחרי המלחמה, שים מסתקרן לראות את מדינת היהודים הצעירה שזה עתה הוקמה ובשנת 1951 הוא מגיע לארץ לביקור ראשון מתוך כמה וכמה כאלה שיערוך בחמש השנים הבאות, מספרת ד"ר שחם גובר.
"הוא צילם בקיבוצים, צילם את אנשי העדה התימנית, צילם נשים מתעמלות בת"א, ועוד ועוד. היה לו חלום להקים כאן מעין מגזין צילום עיתונות ברמה גבוהה, כמו המגזינים שהיו בארה"ב, וללמד את הישראלים שצילום לא חייב להיות מלא פאתוס והרואי ודרמטי, אלא יכול להיות דבר הרבה יותר ארצי. הצילומים שלו נעדרים את הפאתוס המוכר לנו מהצילום הציוני של ראשית ההתיישבות וקום המדינה".
אישה צעירה עולה לעמדת שמירה, ישראל, 1952
"נהרג כשהוא בשיאו"
בשנת 1956 הגיע שים לתעד את מלחמת סיני עבור המגזין "ניוזוויק". "שים לא מצלם את המלחמה ואת החיילים, אלא מתעד כדרכו את האזרחים במלחמה", מסבירה שחם גובר, "זה תמיד היה הפוקוס שלו, כך במלחמת העולם השנייה וכך גם ב-56' בסיני, שם צילם, למשל, אישה בין ההריסות בפורט סעיד, שני אזרחים פצועים שוכבים על מזרן, ילדים משחקים ליד טנק ועוד.
ב-10 בנובמבר יצא יחד עם עמיתו, בצלם הצרפתי ז'אן רוי, לצלם חילופי שבויים שהתקיימו במרחק 80 ק"מ מפורט סעיד. בדרך לשם ירה עליהם צלף מצרי, רכבם של השניים התהפך לתעלה והם מצאו את מותם. שים מת בדמי ימיו, כצלם גדול כשהוא בשיאו. הוא ראה את עצמו כאקטיביסט חברתי וכאדם שתפקידו להראות לעולם איזה זוועות גורם המין האנושי לעצמו ולעורר, כפי שכתב, 'את אלה שנוח להם בכורסא'".
אישה בחורבות פורט סעיד לאחר הפצצה במבצע קדש, מצרים, 29.01.56
מותו של שים היה שבר גדול בעולם הצילום, וכמובן שגם בקרב בני משפחתו. "אני זוכרת שאמא שלי שמעה את החדשות ברדיו וזה שבר אותה לגמרי", נזכרת הלן, "מכתבי תנחומים הגיעו מכל העולם, מלאים בהשתפכויות רגש של אנשים שבהם הצליח לגעת בחייו ובתמונותיו. באותו ביקור ברומא, כשהייתי בת 16, לקח אותי שים לחנות שבה נהג לקנות את אפודות הקשמיר השחורות שאותן לבש תמיד.
"הוא קנה לי חולצת משי לבנה עם קפלים מלפנים ואמר 'כן, לטעמי זה הולם אותך מאוד'. אחר כך ישבנו ודיברנו על העתיד, ועל מה ארצה לעשות כשאגדל, והוא אמר לי 'כשתגמרי את הלימודים תבואי לרומא, ונתכנן את עתידך יחד'. הוא היה המגדלור שלי, וכשנהרג הרגשתי כאילו העתיד שלי מת איתו".
מעמד החזרת גופותיהם של שים ורוי תואר בעיתונות הצרפתית כ"טקס רב משתתפים", ועולם העיתונות התאבל על לכתו של אחד מצלמיו הגדוליו. "סיפורו של שים הוא סיפור קטן-גדול", מסכמת ד"ר שחם גובר, "סיפורו של אדם המייצג את ההיסטוריה הסוערת של מצחיתה הראשונה של המאה העשרים, שהציג ביצירתו את הטוב והרע של הקיום האנושי ועשה זאת בכישרון אמנותי מופלג ובנפש רגישה ואוהבת אדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו