שחיקת האליטות: מביהמ"ש העליון ועד לאמנות

הדמוקרטיה היא המתנה הטובה שיכול להעניק כדור הארץ, העירה ההיסטוריונית אורית רוזין העוסקת באוניברסיטת תל אביב בחקר שנות ה־50 וה־60. ימני או שמאלי קורא מאמר בבוקר, מקלל את כותבו ויוצא לעבודה. במחקריה מצאה כי ישראל עמלה בפרך להקנות מסגרת דמוקרטית לאומה שהתכנסה בארץ מתרבויות זרות וסותרות ומשונות. מכלל המדינות שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה ישראל והודו הן הדמוקרטיות היחידות. ישראל אפילו יותר מהודו.

ניהלנו שיחת אקראי לאחר שקראתי את מאמרה המחקרי על היחסים המורכבים שהתקיימו בין דוד בן־גוריון לבין עורך "הארץ" גרשום שוקן. ברגע של פולמוס עם מנחם בגין פלט בן־גוריון כי מה היא בסך הכל דעת עיתון? אדם שוכר פועלים והם מדפיסים את דעתו. אבל בשנים שלאחר מכן עמד על היות "הארץ" עיתון הגון ומכובד. "בסופו של דבר בן־גוריון היה דמוקרט". שוקן מצא אותו מעיין בכתבי הפילוסוף היווני דיוגנס בבואו להציג בפניו טיוטת מאמר הקורא לצאת למלחמת ששת הימים. בהרצאה שנשא לכבודו תיאר אותו לא רק כאלכסנדר מוקדון אלא גם כדיוגנס, לוחם ואינטלקטואל.

רק שעכשיו, העירה רוזין, הדמוקרטיה מצויה במגננה. בעצם כל האליטה. בית המשפט העליון והאקדמיה והתקשורת והאמנות. תהיתי אם לנוכח הצעות החוק של מירי רגב ואיילת שקד ודוד אמסלם ויואב קיש חוקרים ויוצרים יוכלו לעבוד בארץ. הדגשתי כי אין מקום להשוואה וכי במרחק אלף מילין, כשהשלטון הגרמני גירש את היהודים מהפקולטה היוקרתית למתמטיקה ולפיזיקה באוניברסיטת גטינגן שאל השר הממונה חוקר ארי אם הדבר פגע במוניטין של המחלקה. לא פגע במוניטין, השיב לו המדען, מפני שמאז גורשו היהודים פשוט אין מחלקה.

ההיסטוריה מלמדת כי לא זה העיקר, סבורה מחברת "חובת האהבה הקשה", שעוסק במעבר מהמחויבות הישראלית לערכי הכלל לאנוכיות. עיקר הבעיה הוא שאנשים באליטה חשים במחנק הרוחני ההולך וסוגר על חופש היצירה והמחקר שלהם, ובלי לעורר מהומות מחפשים מקום עבודה בחו"ל ומסתלקים מכאן, וזה כאבה כציונית מובהקת.

מדובר בשחיקת האליטות. נשאי הפופוליזם אינם מבינים כי חברה נסוגה אחור בהיעדר אליטה, אבל יריביה שוחקים אותם ולעולם אינם מרפים אלא אם הודפים אותם.

כבר היו דברים מעולם. רבי עקיבא, שבחייו נמנה עם הנבערים ועם האליטות גם יחד, סיפר כי בנעוריו קיווה לפגוע בתלמידי חכמים בנשיכת חמור. תיקנו אותו: נשיכת כלב. לא, התעקש, האיבה היתה גדולה. כלב רק נוגס בבשר, ואילו חמור נושך שובר גם את העצמות. האם התופעה חוזרת מקץ 1,885 שנים?

מירי רגב. אחת לשבוע היא צריכה להקריב יוצר "סמולני" לעולה // צילום: קוקו

בנימין נתניהו צמח באליטות. כל מה שמתרחש סביב שולחן הממשלה נרשם על שמו. גם אם פורמלית ההתנכלות יצאה בחתימת מישהו אחר. בכל ספרי ההיסטוריה שקרא הגיעו החוקרים למסקנה אחת, שהיוזמות אשר משתקות את בית המשפט העליון ומגמדות את היועץ המשפטי ומאיימות על חופש היצירה ופוגעות בכיסן של עמותות פוליטיות יריבות מקנות לממשל רווחה קצרת זמן, אך מטילות על האומה צל ארוך וממושך. איילת שקד ומירי רגב ויריב לוין ודוד ביטן ויואב קיש ודוד אמסלם הם רק שחקני משנה במערכה המכרעת על דמות האומה וקדמת החברה. גם בהישארו פסיבי, נתניהו הוא הכוכב הראשי.

עוד כותרת, ומהר

מירי רגב רוצה שידביקו לשמה את תוארם של אנדריי ז'דאנוב הסובייטי או ג'ו מקארתי האמריקני, שרדפו את חירות היצירה וחופש הביטוי? משהו מקלונם כבר מכתים את שמה.

עכשיו היא דורשת לדעת כיצד ניתנו מלגות לסרטים ישראליים, שתעשייתם מתאפיינת בפריחה אמנותית וכלכלית חסרת תקדים. צעדיה הם "נשיכת חמור" (לעיל) תוך שבירת העצמות. למי? לתעשייה שייצרה את "מעבר להרים ולגבעות" ואת "לב שקט מאוד"? שחשפה את המצוקה הבין־דורית במגזר הערבי ("סופת חול" ו"לא מפה, לא משם") והנשים החרדיות ("ישמח חתני")?

בבולמוס הפופוליסטי הכל נתפס כ"שמאל", או "סמול", בלשונם של פורעי הלשון. "מעבר להרים ולגבעות"? האם "סמולני"? לא מובן מאליו. בסופו של יום, הצעיר הפלשתיני מעדיף את הטרור על פני אהבה החוצה גבול בין עמים; וב"לב שקט מאוד" אין ניצחון ברור של החילוניות על ההתנכלות החרדית, אבל האהבה שוב כושלת בחיבור בין מוסיקאית יהודייה לבין נזיר יפה תואר.

אך גם אם מניחים שסרטים תיעודיים כמו "מגידו" הקפיצו את הפיוז של רגב, עליה לדעת כי הצופה רשאי להתבונן בחיי אסירים ביטחוניים בכלא. אולי כדי לאשרר את הנעשה ואולי כדי להחמיר עימם ואולי גם להקל. זו זכות הציבור לדעת. באופן המובהק ביותר.

רגב אפילו לא צפתה בסידרה. אין לה סבלנות. היא צריכה כותרת. מהר. עוד כותרת. בקצב גובר.

מתי היא רשאית להתערב? אם יש בידיה עדויות שתסריטים נפסלו מפני שהיו בעלי אופי ימני למרות שהם ראויים מבחינה מקצועית. כבר היו דברים מעולם. פעם הודתה אחת הבכירות בסרטי התיעוד כי לא תקבל תסריט ממתנחלת, זה חמור, זה ז'דאנובי. היו ימים שבהם סירבו תיאטראות בישראל להעלות מחזה יחיד מאת משה שמיר שפנה ימינה, ו"הוא הלך בשדות" ו"פרקי אליק" ו"מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש" לא עמדו לו. אך לא שמעתי שהתופעה חזרה בשנים האחרונות. היא גם לא מעניינת את רגב. אחת לשבוע היא צריכה להקריב יוצר סמולני לעולה.

מאחורי ההר

טרם היה כדבר הזה: ח"כ הליכוד יהודה גליק עתר לבג"ץ נגד בנימין נתניהו המונע ממנו ומעמיתיו את הכניסה להר הבית. האיש שכמעט נרצח בידי טרוריסט פלשתיני הוא אדם הפועל מחוץ לקופסה. הראיה היא שפנה דווקא לח"כים הערבים להצטרף לעתירתו. הרי נתניהו סוגר את ההר גם בפניהם. אך הרשימה המשותפת לא ניחנה במקוריות ובהומור, ולא נענתה לו.

ראש הממשלה ניסה להקדים רפואה למכה, תיקון עולם לבג"ץ, והודיע כי ישקול לפתוח את ההר בעוד שלושה חודשים. במילים אחרות, הוא לא החליט, ונהג נכון. פתיחת השער לח"כים עתה תוסיף שמן למדורה לקראת מפגשו של דונלד טראמפ עם אבו מאזן. בכלל ראוי להקפיא כל צעד ביהודה ובשומרון, וכן בירושלים, עד לגיבוש הבנות עם הממשל האמריקני, והדברים יגעים.

בפועל ספק אם בג"ץ ישאיר את שער המוגרבים נעול. מייד לאחר ועידת קמפ דיוויד ב־2000 עלה אריאל שרון להר הבית לבקר את ממשלתו של אהוד ברק. גינו אותו, אבל גם ד"ר יוסי ביילין - שכיהן כשר המשפטים - הסביר כי אין דרך חוקית לסכל את הסיור המיותר. כך גם עלולה להיות התוצאה כעת.

יהודה גליק. רה"מ נהג נכון כשלא החליט בעניין עתירתו לפתוח את הר הבית // צילום: נעם ריבקין פנטון

רק שהר הבית הוא מוקד התסיסה האלימה בין יהודים לבין ערבים לאורך כל המאה ה־20. זה האתר אשר מעניק לסכסוך הלאומי עם הפלשתינים גוון דתי. במלחמת ששת הימים חשדו מנחם בגין ויגאל אלון כי משה דיין אינו שש לכובשו. הוא נשמע מעיר "בשביל מה לנו הוותיקן הזה?" שותפו לדעה היה מנהיג המפד"ל חיים משה שפירא, כה שונה מיורשו נפתלי בנט.

ההר טומן בחובו את שרידי שני בתי המקדש היהודיים. יאסר ערפאת עז־המצח כפר בכך, אבל הערבים מעולם לא הסכימו לחפור את ההר במשלחת משותפת. הם יודעים למה. עיר דוד הסמוכה היא ראיה נסיבתית לראשוניות היהודית בעיר. אך גם הערבים לדורותיהם קנו בה אחיזה, שהפכה לזכות.

אולי נחוצה בהקשר זה חשיבה מדינית נועזת. אולי יציג טראמפ לאבו מאזן הצעה לכונן משלחת ארכיאולוגית יהודית־ערבית (ממדינות שונות) לחקר ההר הקדוש במגמה להפקידו לניהול בינלאומי בלי לקבוע איזו ריבונות תחול עליו. בבחינת "לא עליך המלאכה לגמור". אבל להתחיל את המסע להסדר מדיני דווקא מהנקודה הכואבת ביותר בסכסוך הממושך.

החלטה טובה ומסר רע

בדחותו את בקשת החנינה של אהוד אולמרט הגן ראובן ריבלין על נורמה הראויה למדינת חוק. הוא עשה כן ללא סחבת, במילים בהירות, ללא נימת גמגום.

אין זה דבר של מה בכך. לאולמרט גדודים של אנשי עסקים ופרקליטים וסתם חנפנים החפצים ביקרו, שמצאו דרכים להביא את עמדתם בפני הנשיא. בין אלה בלטה איילת שקד, שהתעלמה מן ההמלצה של הצוות המקצועי במשרד המשפטים העוסק בחנינות. למרות עמדת המקצוענים - שאושררה בהחלטת ריבלין - היא ביקשה לחנון אסיר, שגזרי הדין הקלו עימו כבר עם הרשעתו בקבלת שוחד ובמירמה ובהפרת אמונים ובשיבוש הליכי משפט. הנשיא העמיד גם אותה במקומה.

אך בהמשך התרכך. הודיע כי אם יופחת מאסרו של אולמרט בשליש מהתקופה שנגזרה עליו, הוא יפטור אותו מן החובות החלות עליו בחודשי החופשה־על־תנאי. איני בא לערער על כך (ובוודאי לא על קיצור ימיו בכלא ככל אסיר שהתנהגותו טובה). גם לא על ההטבות שהנשיא יעניק לו, אך לא לאחרים (למשל לשכנו לתא, המשוחרר הטרי אביגדור קלנר). לפיכך ניתן לדון בסוגיה העקרונית במנותק מאולמרט ובלי לפגוע במה שהובטח לו.

ביסוד הדברים מתקיימת תפיסה שגויה, מפלה מזה ומעדיפה מזה. הוויתור על חובות האסיר המשתחרר מוקדם חייב להינתן - אם בכלל - למי שמצוי בצד השני של הקשת החברתית. אם חסר בית או עני מרוד נכלאו מפני שהכניסו ידם לקופה הציבורית, ניתן לשקול מתן ויתורים מסוימים החלים על שאר האסירים; שיוכל לשוב הביתה ולחפש עבודה שממילא הכנסתה דלה, ולא ייאלץ להקדיש מזמנו בתוכנית לשיקום האסיר. אבל אסיר עשיר? עם גב כלכלי וחברתי שהופך אותו לידוען חרף עבירותיו הפליליות החמורות? אין הצדקה.

איש ציבור בכיר שפשע צריך להיענש ככל אדם או יותר. אפילו אם דבקים במגמה השוויונית על פי הכלל העברי ש"דל לא תהדר בריבו" צריך עונשם להיות זהה. אבל להעניק יתרון לאסיר מיוחס שהיה צריך לשמש מופת לציבור? לאיש שממילא עולם העסקים עוצם את עיניו מראות מה חטאיו ומה פשעו? זה מסר רע.

בואו נייבא כדורגל

צביקה מ"הקאנטרי קלאב" מרבה בשיגור מסרונים בנושאי ספורט, תמיד למען מכבי תל אביב. אך השבוע שיגר רעיון מזן אחר: אומרים שכדורגל הוא משחק נפלא, כתב בסרקזם לאחר תבוסת נבחרת ישראל לספרד, אז מדוע שלא ייבאו אותו לארץ? זה יותר מהומור. יש במסרון רעיון נכון.

אלישע לוי. ייתכן שאין מאמן ישראלי היכול להצליח במשימה // צילום: אלן שיבר

לא המאמן הנוכחי אלישע לוי אשם בכישלון. גם אם מעד נגד ספרד אין הוא כישלון מוחלט. ייתכן שאין מאמן ישראלי היכול להצליח במשימה הלאומית. חלק מהכדורגלנים הישראלים מפונקים או פורקי עול. מאמן מקומי אינו מקנה להם משמעת.

במכבי תל אביב הבינו זאת מאז הגיע ג'ורדי קרויף לנהלה. לעיתים ייבא מאמנים מעולים, לעיתים גרועים, אבל תמיד מחו"ל. מה שנכון במכבי נכון כנראה גם בנבחרת הלאומית. כדאי לנסות, כמו פעם.