יום שישי לפני שלושה שבועות היה המאושר ביותר עבור יגאל טוּנֶה, הכנר הראשי של הפילהרמונית הישראלית ומוסיקאי בעל שם עולמי. הפעם זו לא היתה עוד התמודדות מוצלחת עם סונטה מורכבת, או מופע סולו באולם קונצרטים בחו"ל, אלא משהו אחר לגמרי: יציאה ראשונה מהמרכז הרפואי השיקומי "רעות" כדי לבקר בביתו בתל אביב, שממנו נעדר עשרה חודשים.
לא רבים יודעים שהאמן המוכשר, המוכר לכל חובב מוסיקה קלאסית, לקה ב־28 במאי 2016 באירוע מוחי קשה. הוא סובל כיום משיתוק חלקי בגופו ומפגיעה קשה ביכולת הראייה, ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים. הרופאים העריכו כי לא ישרוד את השבץ או שיישאר לעד צמח, אבל יגאל נלחם. בחודשים האחרונים עבר שיקום מפרך, הכולל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, התמצאות במרחב, טיפולים אלטרנטיביים ותרגולים מיוחדים, שנועדו להחזיר למוחו את יכולת הפענוח של המראות מולו. במקום להיכנע לתסכול, הוא כובש בכל יום עוד פיסגה קטנה - מצליח לזהות חפצים שגרתיים, או צועד מעט בעזרת מקל הליכה.
"פעולות יומיומיות השייכות לחיי הקודמים מרגשות ומבעיתות אותי כאחת", הוא אומר ביכולת ביטוי עשירה, שלא נפגמה. "גם ההסכמה שלי לצאת מהחממה של 'רעות' ולשהות כמה שעות בבית דרשה ממני להתגבר על מחסום פסיכולוגי. ברגע שנכנסתי לרכב והתיישבתי על הכיסא לצד טלי, אשתי, הופיעו מולי מין הבזקים של המראות שהכרתי.
"במהלך הנסיעה זיהיתי את כביש איילון, את מגדלי עזריאלי, שלטי חוצות, רחובות ומבנים. כשהגענו הביתה חששתי להיכנס לדירה, כי לא הצלחתי לזכור איך היא נראית מבפנים. ברגע שהדלת נפתחה, הכרתי את הסלון, הדלפק והמטבח. לאדם הרגיל זה נשמע טיפשי וטריוויאלי, אבל כשאני מצליח לזהות צבע של חולצה, זה אושר גדול מבחינתי".
בפעם השנייה שיגאל יצא הביתה, בשבוע שעבר, הוא הצליח להפתיע את אשתו, כשזיהה את בניין ההסתדרות ואת השעון שמעל בית מפעל הפיס. הוא ישב עם חברים בבית קפה, נהנה מהשמש האביבית, ואף ביקר את אמו המבוגרת, יונה. על ההתרגשות הגדולה מעיב כרגע רק דבר אחד: הגעגועים שלו לנגינה. הוא דוחה בעקשנות כל ניסיון להשמיע לו נעימות, וכל צליל מזדמן או מוסיקת רקע מעלים דמעות בעיניו. אבל על החלום לאחוז בעתיד בכינור הוא לא מוכן לוותר.
"החלטתי שזה יקרה, גם אם לא מחר. אני מקבל שאלה החיים שלי היום. בימים האחרונים התחלתי לעשות לעצמי דמיון מודרך, אני משחזר בראש את הנגינה ואת התווים, כדי לתרגל את המוח.
"לפעמים עוברת בי המחשבה הנוראית שלא אזכה שוב לפרוט על כינור, אבל החלטתי לא לתת למחשבות השליליות להשתלט עלי. אני מאמין שבעתיד אצליח לארגן קונצרט התרמה ל'רעות', ובו אנגן גם אני".
• • •
יגאל טונה (64) לא סידר לעצמו ערך בוויקיפדיה, למרות קריירה מרשימה בת 30 שנה ככנר ראשי (קונצרטמייסטר) בפילהרמונית וכיד ימינו של המנצח זובין מהטה. בנוסף הוא מדריך בכיתות אמן בארץ ובחו"ל, ומשמש כבר כמעט 40 שנה הכנר הראשי של הרביעייה הישראלית, הרכב קאמרי שהוקם ב־1957, שבו מנגנת גם טלי. בשל היעדרותם של הזוג, הרביעייה הוותיקה לא פעילה כרגע.
את הקריירה הענפה הוא חייב לאביו, זיגמונד, ניצול שואה מפולין וכנר חובב, שהכיר לו את כלי הנגינה ודחק בו להתאמן במקום לשחק כדורגל עם ילדי השכונה בגבעתיים. "למרות שאני מנגן בכינור מגיל 7, זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. הקשר בינינו התבשל עם הזמן".
המנטורים של יגאל בילדותו היו פרופ' רמי שבלוב, אחד המורים המוערכים באקדמיה בתל אביב וברחבי העולם, ופרופ' פיוטר בונדרנקו, מהמורים הבולטים במוסקבה ומי שצירף אותו לכיתת אמן עם הנגן הנודע יהודי מנוחין. בסיום התיכון, ב־1970, הוא התגייס לעתודה צבאית ולמד באקדמיה למוסיקה על שם רובין.
לאחר שחרורו, כשבידיו תואר שני במוסיקה ותעודת אמן, ניגן יגאל בכמה תזמורות עירוניות. בגיל 25 התמקם ככנר ראשי בסינפונייטה של באר שבע, ושנתיים אחר כך הצטרף לתזמורת הקאמרית הישראלית. כעבור שנה נוספת עבר לתזמורת הסימפונית ירושלים, שבה ניגן במשך שש שנים. לפילהרמונית הגיע ב־1987, כשמאחוריו גם קריירה כסולן; במרוצת השנים הפך לוותיק מבין שלושת הכנרים הראשיים.
את טלי (51) הכיר בפילהרמונית, בסוף 1994. גם היא למדה כינור מגיל צעיר, והרזומה שלה כולל את הפילהרמונית של מינכן ולימודים בבית הספר לאמנויות הבמה ג'וליארד בניו יורק. יגאל היה אז פרוד ואב לילד, שהתרכז רק בתזמורת.
הוא מחייך כשהוא נזכר בשיחה הראשונה ביניהם, בנסיעה של התזמורת להופעות במזרח ב־1995. "כל הנגנים, כולל זובין מהטה, חטפו בהודו וירוס בקיבה, מה שהקשה עלינו את החזרות. טלי היתה הראשונה שחלתה. באחת הנסיעות באוטובוס שאלתי לשלומה מתוך נימוס ושוחחתי איתה על הנוף בחוץ. כשחזרנו לארץ הפכנו לידידים. בהתחלה היינו מדברים על מוסיקה, אבל אחר כך שפכתי בפניה את ליבי בכל דבר. אחרי כמה חודשים, החברות התפתחה לאהבה.
"אין הרבה זוגות כמונו. האהבה הגדולה מחזיקה אותנו יחד 24 שעות ביממה. אין בינינו מתחים או מריבות, ומעולם לא רצינו להתרחק זה מזו. אנחנו מייד מתגעגעים".
השניים התרגשו לקראת נסיעתה של הפילהרמונית לדרזדן בגרמניה ב־17 במאי 2016. לתזמורת נקבעו שני קונצרטים, ויגאל היה אמור לנגן קטעי סולו, בין השאר בסימפוניה השמינית של מאהלר. ביום השלישי של המסע, החל חומו לעלות.
"חשבנו שיש לו שפעת, והרופא שליווה את התזמורת נתן לו כדור להורדת החום", משחזרת טלי את האירועים, שרובם נמחקו מזיכרונו של בעלה. "למחרת הוא לא הצליח לקום מהמיטה במלון, והיו לו צמרמורות. הייתי בטוחה שהוא מפתח דלקת ריאות. מאחר שלא היתה לנו הפניה לבית חולים, הרופא נתן לו אנטיביוטיקה, אבל המצב רק הלך והידרדר. ביום החמישי החלטנו לחזור לארץ. יגאל היה כל כך חלש, שהיינו צריכים להוביל אותו למטוס בכיסא גלגלים.
"כשנחתנו ניגשנו מייד לקופת חולים. עשו לו בדיקות דם, נתנו לו תרופות, אבל מצבו לא השתפר. יומיים אחר כך הופיעו כתמים אדומים ונפיחויות על פרקי האצבעות. החליפו לו שוב את התרופות, אבל שום רופא לא איבחן שיש לו זיהום חשוד בדם".
ביום שישי, 27 במאי, החמיר מצבו, וטלי הזעיקה אמבולנס. לאחר טיפול קצר התייצב מצבו, והוחלט שאין טעם להבהילו למיון.
"בשבת התעוררתי מוקדם, כי היה לי חם בצורה קיצונית. יגאל רתח כמו תנור ולא הגיב. הזעקתי שוב אמבולנס, ושני הרופאים שהגיעו החליטו להעביר אותו לבית החולים איכילוב. הם שמו אותו על אלונקה וירדו במעלית. באמבולנס לא הבנתי למה מפעילים צופרים כשהרחובות ריקים. ראיתי שהרופאים רוכנים מעל יגאל ושואלים אותו שאלות טיפשיות כמו 'איך קוראים לך?' ו'איפה אתה גר?'. הנהגת גילתה לי שבמעלית הוא עבר אירוע מוחי".
יגאל הובהל למיון ועבר בדיקת סי.טי. בערב הודיעו הרופאים לטלי כי אותר דימום מפושט במוחו, כי הוא נמצא בסכנת חיים, וכי יש סיכוי סביר שלא יצליח לעבור את הלילה. "המצב שלו היה כל כך קשה, עד שהוחלט לא לבצע פעולה כירורגית לניקוז הדם, מחשש שהוא ימות על שולחן הניתוחים", קולה נסדק. "יגאל הורדם והונשם. אחרי שבוע וחצי בטיפול נמרץ הוא הועבר ליחידה לטיפול מוגבר במחלקה הפנימית.
"ראיתי אותו חסר הכרה ומחובר למיליון מכשירים, ולא האמנתי שחום גבוה יכול לשנות בבת אחת את החיים. התברר שעל הלב שלו התיישב חיידק שלא אובחן בזמן, והוא שגרם לשבץ. מדברי הרופאים הבנתי שהסיכוי שלו להישאר בחיים אפסי, ובמקרה הטוב הוא יישאר צמח. אחד מהם שאל אותי מה עמדתו של יגאל במקרים כאלה, ואם אני שוקלת לנתק אותו מהמכונות. הסתכלתי עליו המומה ולא הגבתי".
התכוננת באותו רגע לאפשרות הזאת?
"מה פתאום?" היא נזעקת. "חשבתי רק על ההבטחה שלנו שנישאר יחד לנצח נצחים. ישבתי יומם ולילה ליד המיטה שלו ביחידה לטיפול מוגבר, ליטפתי אותו, השמעתי לו דיסקים של הרביעייה וסיפרתי לו כמה אני אוהבת אותו. לא איבדתי תקווה".
ככנר הראשי בפילהרמונית. "החברים מהתזמורת אמרו לי שנשארתי אותו יגאל שהם מכירים. חשוב לי לשמוע את זה" // צילום: באדיבות הערוץ הראשון
ביוני 2016, לאחר כמעט חודשיים ששכב מחוסר הכרה, התחבטו הרופאים אם להעביר את יגאל לדיור מוגן, המטפל גם במונשמים כרוניים. טלי כעסה.
"לא הייתי מוכנה שהוא יסיים את חייו במקום שבו אין טיפול שיקומי", היא אומרת. "החלטתי לשנות בעצמי את ההחלטה. ישבתי ליד יגאל כל היום, נגעתי בכף ידו וביקשתי שיניח אותה על היד שלי. עשיתי את זה שוב ושוב ושוב. ואז פתאום הוא עשה את זה. כמעט התעלפתי. הרגשתי בסרט מדע בדיוני. חשבתי שמדובר ברפלקס, אבל למחרת הוא הגיב אלי שוב. סיפרתי לרופאים, אבל הם לא הצליחו להוציא ממנו שום תגובה. אחד מהם היה מאוד אמפטי כלפיי. הוא לקח אותי הצידה, הסביר שאין סיכוי לשיקום במצב הזה, ושאשקול אם אלה החיים שאני רוצה עבור בן זוגי. לא הצלחתי להפסיק לבכות.
"כמה ימים אחר כך שיניתי סגנון. אמרתי לו בקשיחות, 'יגאל, אתה שומע אותי? רוצים להעביר אותך למונשמים כרוניים, ואני רוצה שתלך לשיקום. אם הרופאים יבקשו שתרים יד או רגל, זה מה שתעשה. בפעם הראשונה, יגאל הרים אגודל, כאילו הבין אותי.
"יום אחר כך אירע הקסם. לא אשכח את היום ההוא. זה היה באמצע יוני, בשעות הבוקר המוקדמות. המתנתי מחוץ לחדר שלו עד שיסתיים ביקור הרופאים וכססתי ציפורניים. הם פתחו את הדלת, ואז אחד מהם אמר, 'ביקשנו מיגאל להרים יד, והוא עשה את זה'.
"התרגשתי עד דמעות. היה ברור לי שמהנקודה הזאת אנחנו רק משתפרים. והיה ברור לי שכוח רצון והתעקשות יכולים לחולל ניסים".
מהרגע שפקח את עיניו, התבררה חומרת מצבו של יגאל. מעבר לשיתוק המוחלט בפלג גופו השמאלי, הוא אובחן כסובל מעיוורון קורטיקלי - תופעה שבה אין למוח היכולת לעבד מידע חזותי, אף שהראייה תקינה. רמת הנזק תלויה בפגיעה המוחית, ובמקרים לא מעטים, היא הפיכה.
ב־12 ביולי הועבר יגאל ל"רעות", רמת תפקודו הוגדרה כנמוכה מאוד. הוא עבר אבחון ארוך, ואחריו נבנתה לו תוכנית טיפולים אישית, שנועדה לשפר את התנועתיות, היכולות הקוגניטיביות, הזיכרון והראייה שלו.
פרופ' רפי חרותי // צילום: גיל דור
מנהל חטיבת השיקום במרכז הרפואי, פרופ' רפי חרותי: "מהרגע שיגאל הגיע, עטף אותו צוות רב־מקצועי לתת מענה לכלל צרכיו - רופא שיקומי, קלינאית תקשורת, פיזיותרפיסט, פסיכולוג שיקומי ועובדת סוציאלית. כולם פועלים עם הצוות הסיעודי".
יש טיפול שמייחד את יגאל מעצם היותו כנר?
"הוא מקבל תרפיה בציור ובפיסול, אבל מסרב שנתייחס למוסיקה שלו, כי היא מציפה אצלו רגשות כואבים. 'ניצלנו' את הנכסים המיוחדים שלו, כמו הדמיון העשיר והיכולת לעבוד תחת לחץ ובעומס של גירויים, כדי לשלב בפיזיותרפיה גם טיפולי מוטוריקה וקוגניציה. לא כל המאושפזים יכולים לעמוד בזה.
"אחרי שמונה חודשים, יגאל הוא אדם אחר מזה שהגיע לכאן. היציאות הביתה מלמדות על המוכנות שלו לשלב הבא, אשפוז יום. הוא מצליח ללכת עם עזרה, הכאבים השתפרו בזכות רפואה משלימה כמו דיקור סיני וטווינה, ורק העיוורון מפריד בינו לבין המעבר לאשפוז יום.
"מאחר שהמוח הוא גמיש ויש לו אפשרות להתאושש, אנו מפעילים אצל יגאל אזורים בריאים, כדי לפצות על החלקים הרבים שנפגעו. המוטיבציה והגישה החיובית שלו תורמות להתקדמות יוצאת הדופן שלו".
כמה שנות שיקום עוד מחכות לו?
"כל החיים. עם הזמן, הוא יגלה שהיכולות שלו רק משתפרות. זו עבודה לטווח ארוך, אבל שכרה בצידה".
• • •
בוקר יום ראשון. יגאל פותח את היום בחצי שעה של שיחה אינטימית במסגרת טיפול בפסיכולוגיה בעזרת אמנות, משם הוא מועבר לחדר הריפוי בעיסוק. המטפלת, אירנה, מסייעת לו לעבור מכיסא הגלגלים למיטה ולשמור על יציבה בגב זקוף. עיניו מרצדות במהירות ומנסות להתמקד בדמותה של טלי, שלובשת סוודר ורוד בוהק. חיוך רחב עולה על פניו כשהוא מבחין בה. היא נושקת לו ברכות על מצחו.
שיגרת יומה של טלי השתנתה לחלוטין. במקום לעבוד, לנגן ולהופיע, היא שוהה ב"רעות" עד שעות הערב המאוחרות וסועדת את בעלה. לצידה נמצא אביה, גדעון, לשעבר נגן תופי דוּד בפילהרמונית, שפרש לפני כ־15 שנה. הוא מסייע לה בכל יום, במשך כמה שעות.
"יגאל, מה אתה רואה מולך?" שואלת אירנה. "את האישה היפה ביותר בעולם", הוא מפגין קסם אישי. לאחר כמה דקות חיוכו מתחלף בהבעת כאב, ואגלי זיעה קטנים מכסים את מצחו. המטפלת מתרגלת איתו את התנועה בידו השמאלית המשותקת. הוא פותח את האצבעות באיטיות ומכווץ שוב לאגרוף. פעולה קלה לאדם הבריא, אבל מיגאל היא סוחטת מאמץ עילאי.
למרות העייפות הקלה, הוא לא מוותר על חדר הפיזיותרפיה. המטפלים גלי וישי עוטפים את רגלו בסד קשיח מיוחד, שמאפשר לו לעמוד על שתי הרגליים ולצעוד בעזרת מקל. הוא מצליח ללכת מעט לבדו, ללא תמיכה, ואז חורץ את לשונו לעברה של טלי בשעשוע. כשאחד הפיזיותרפיסטים מציע בהיסח הדעת להשמיע שירים כדי להקל עליו לשמור על הקצב, פניו מתכרכמות.
יגאל, למה אתה מתנגד כל כך למוסיקה שמילאה את חייך יותר מ־50 שנה?
"זה עדיין כואב מדי. לפני שבוע עשיתי ניסיון קטן וביקשתי מטלי להשמיע לי את האריה של באך. לא הרגשתי רע, אבל כשהיא ביקשה להשמיע לי את זה שוב, סירבתי. בגלל זה גם הטלוויזיה בחדר מושתקת, אני מגביר את הווליום רק כשיש חדשות".
תסכים לצאת לקונצרט?
"לא בשלב הזה ולא בזמן הקרוב, למרות שלשם שינוי, אני לא פוסל זאת על הסף. כל יום הוא התקדמות בצעדים קטנים, צריך זמן להסתגלות. בינתיים אני לא מסוגל לשמוע יצירות בלי שזה יקרע לי את הלב ויזכיר לי את מה שאני לא יכול לעשות כבר כמעט שנה".
החברים מהפילהרמונית באים לבקר?
"לאורך תקופה ארוכה לא יכולתי להתמודד עם אנשים. הם לא תמיד מודעים לקשיים שלי. בחודש האחרון התכוננתי למפגשים עם חברים מבחינה נפשית, והנגנים וחברי ההנהלה באו לבקר אותי, טיפין טיפין. מאוד התרגשתי.
"רגע השיא היה כשאמרו לי שנשארתי אותו יגאל שהם מכירים. חשוב לי לשמוע את זה, כי למרות הפגיעה המוחית, לא השתניתי. פעם אחת אפילו התקשרו אלי הנגנים הבכירים מהפילהרמונית והתייעצו איתי בנוגע לתוצאות בחינה של נגן שביקש להצטרף לתזמורת. אין לי דרך לתאר את התחושה שמשאירים אותי בתמונה. אני מרגיש רלוונטי. אמנם עדיין משותק, אבל הידע והזיכרון פעילים במלוא העוצמה".
יגאל הפך גם למטופל הראשון של "רעות" שמתחתן במהלך אשפוזו. ב־16 בספטמבר 2016, חודשים לאחר שהחל את השיקום, הוא מיסד 22 שנות זוגיות עם טלי, בטקס מרגש שהתקיים על גג המרכז הרפואי. החתן לבש את הבגדים הכחולים של "רעות" וישב בכיסא גלגלים, הכלה באה בחולצה לבנה ובחצאית מנוקדת, וכשהרב הכריז על נישואיהם ושם בידיהם את הכתובה, שום עין בקהל לא נותרה יבשה. היה גם קייטרינג שהוזמן מראש, ואפילו מעט מוסיקת רקע.
חיכיתם כל כך הרבה שנים, למה לא להמתין עד לסיום השיקום?
טלי: "מההתחלה חופה לא היתה אישיו. אפילו חששנו קצת שמיסוד הקשר יהרוס את הרומנטיקה. רק אחרי האירוע המוחי של יגאל הרגשנו שחתונה תהיה חלק מההחלמה שלו. שנינו קיבלנו ממנה כוחות. זה טקס שמנציח את דרך החתחתים שעברנו ואת העובדה שהוא נשאר בחיים, בניגוד לכל התחזיות של הרופאים".
יגאל מתפרץ לשיחה בצחוק. "לא חשבתי שטלי תברח, למרות שהיום אני לא מציאה כל כך גדולה. אבל הייתי מבין אותה אילו החליטה לפרוש ולהמשיך בחייה. בתוך תוכי התפללתי שהיא תישאר".
איך הצעת לה נישואים?
"היינו לבד בחדר, ופשוט שאלתי אותה. זה היה רגע מאוד אישי ואינטימי עבורנו, ואחריו בכינו שנינו".
אחרי הביקור האחרון בביתו נראה כי חלה ביגאל תמורה נוספת. ביום שני בצהריים ביקש מטלי להוריד אותו לחצר ב"רעות", והתמסר לקרני השמש. הוא ניסה להתרכז באנשים שחלפו מולו במהירות, ועיניו שוב התרוצצו בניסיון נואש להתמקד בדמותם. לפתע הבחין שמולו נמצאת קפטריה.
"אני רואה את הדלת הלבנה", אמר בהתרגשות ומנה בקול שניים מסוגי החטיפים שהוצגו בחלון. טלי הוציאה מתיקה זוג משקפיים, והניחה אותם מולו. יגאל זיהה אותם, ואחר כך זיהה גם את משקה התפוחים שאחזה, את הספסל לידו ואת העציצים הגדולים. רק עם הסלולרי המלבני הוא התלבט.
אתה יכול להסביר את האימג' שהמוח מתרגם לך?
"קשה לתאר את ההבזקים, ולא מדובר בטשטוש. כאילו הכל מעורבב מולי, ואז פתאום אני קולט חפץ ויודע מהו. אני מבדיל בקלות בין חושך לאור, אבל עדיין מתקשה, בעיקר עם הצבעים".
העיוורון הוא החלק הקשה ביותר בשיקום?
"הראייה היא נושא כאוב, וזה המפתח להתקדמות שלי. לא אוכל ללכת בלי לראות, לא להתמצא במרחב ובטח שלא לנגן. כשהיא תשתפר, גם המוטוריקה תשתכלל. רק אז אוכל לחזור לחיות כרגיל".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו