ביתה של משפחת לוי בקיבוץ נירים טובל בתוך אי של שקט, טבע ויופי. רק הידיעה שהוא ממוקם כ־20 ק"מ מהגדר של חאן יונס מעיבה על הפסטורליה. תושבי הבית, מירב ועמית לוי, בני 39, לא גרים כאן שנים. להפך, הם הגיעו רק לפני שמונה חודשים, אחרי שעזבו את הבית הבטוח בגן יבנה עם חמשת ילדיהם - מאור (13), יאיר (10 וחצי), אוראל (6 וחצי), הדר (4) וטליה (2) - והכלב ליאו.
כשאנחנו נפגשים, בעיצומן של חגיגות פורים, ריחות מאפים ותבשילים עולים מהבית. "אנחנו עורכים הערב משתה פורים לחמש משפחות חדשות שנקלטות בקיבוץ", אומרת מירב.
היא עובדת בקיבוץ סעד הסמוך, כמזכירת מנהל הקהילה ויו"ר הקיבוץ. עמית משרת במשטרה, כמפקד צוות ביס"מ, ביחידת יואב. ממארס 2016 החלה היחידה לתגבר את הביטחון ביישובי עוטף עזה, בשל המתיחות שהתגברה, והחשיפה לאזור הגבירה את רצונם של בני הזוג לעבור לגור בו.
עד לפני כמה שנים הם עוד עבדו בלב תל אביב, במגדלי עזריאלי - הוא כברוקר בחברה לייעוץ השקעות, אחרי ששירת 11 שנים במשטרה, והיא כמזכירת מנכ"ל בחברה ציבורית. הבית הזמני שלהם, שבו שישה חדרים, הוא צירוף של שני בתי קיבוץ קטנים וישנים. המטבח הקטנטן והפעיל ניצב ממש בכניסה, ואחריו הסלון, כשהחדרים פזורים משני צדדיו - שניים מהם חדרי ממ"ד, המשמשים חדרי ילדים.
"זה הבית הכי גדול בקיבוץ, ואנחנו משלמים עליו 3,100 שקל בחודש", אומר עמית בחיוך. "כרגע אנחנו עדיין במעמד של תושבי חוץ, מועמדים בתהליך קליטה, אבל כשנתקבל נוכל להתחיל לבנות בית בשכונה שמוקצית לבנייה חדשה".
במקור הם מבת ים. אחרי שהתחתנו גרו בשכירות בתל אביב, אחר כך חיפשו מקום שיתאים יותר לגידול ילדים ועברו לראשון. מאוחר יותר חיפשו מקום קהילתי יותר ורכשו דירה בגן יבנה.
"גן יבנה היה יישוב מאוד קהילתי וחם, אבל לפני שנה וחצי נפתח בו קניון", אומרת מירב. "וזה כבר נתן תחושה של עיר. גם התחרות בין הילדים ביישוב סביב מותגים ואופניים חשמליים מאוד הפריעה לנו, לא רצינו לחנך כך את הילדים שלנו. חיפשנו מקום עם יותר ערכים ופחות חומריות. ידענו שאנחנו רוצים לעבור".
קיבוץ נירים ספג לא מעט מטחי רקטות ופצמ"רים בימים של מבצע צוק איתן, ואף שילם על כך מחיר כבד. ביום האחרון של המבצע, שעה לפני הפסקת האש, נהרגו זאביק עציון, רכז הביטחון של הקיבוץ, וסגנו, שחר מלמד, מנפילת פצמ"ר. גדי ירקוני - היום ראש המועצה האזורית אשכול - איבד באירוע את שתי רגליו.
ולמרות זאת, ולמרות המתיחות הביטחונית, טפטופי הרקטות מהרצועה וגם הידיעות על 15 מנהרות חמאס פעילות בשטח ישראל, עולה בהתמדה מספר המשפחות המבקשות להתגורר באזור. למעשה, רוב יישובי עוטף עזה נמצאים כרגע בתפוסה מלאה, והמבקשים לעבור אליהם מתבקשים להצטרף לרשימות ההמתנה הארוכות של כל יישוב.
עמית: "שנה אחרי 'צוק איתן' היינו בכנס של תנועת אור, שאחראית לפיתוח הנגב והגליל ועושה הסברה לעירוניים על ההתיישבות הקיבוצית. כבר אז נפתחנו לאפשרות לעבור לעוטף עזה. שנה לאחר מכן כבר הרגשנו יותר בשלים, כי הביטחון התייצב, וגם כי היחידה שלי התחילה לתגבר יישובים בעוטף, ומאוד התרשמתי מהאנשים וממערכת החינוך, שמבוססת על ערכים ואהבת המולדת.
"מינואר 2016 התחלנו לגשש בעניין בתים באזור, ונדהמנו לגלות שכל היישובים באזור נמצאים באובר בוקינג. היינו בטוחים שכולם מנסים לברוח משם, ושיקבלו אותנו בזרועות פתוחות. במקום זה הבנו שברבים מהקיבוצים יש רשימת המתנה ארוכה.
"כבר כשהחלטנו לעבור, העמדנו את הבית למכירה. במאי 2016 בחרנו סופית בקיבוץ נירים, ובתוך חודשיים עברנו. כיום אנחנו בקבוצת הנקלטים ונמצאים בתהליך של בנייה בקיבוץ כחברי קיבוץ לכל דבר".
למה דווקא נירים?
מירב: "כי מערכות החינוך באזור ברמה מאוד גבוהה והקהילתיות נפלאה. כשאישה בקיבוץ יולדת, נשים בקיבוץ מבשלות בהתנדבות למשפחה שלה במשך חודש ימים. בימי חמישי מתקיימת ארוחה קהילתית, שבה קבוצת הורים מבשלת לכל תושבי הקיבוץ, כ־400 איש. אפילו בייביסיטר כאן זול בהרבה מאשר בעיר, 20-15 שקל.
"כשהגענו לקיבוץ ופרקנו, באו אלינו אנשים עם ארגזים מיבולי הקיבוץ, מתנות שמייצרים פה - סבונים, רקמות ואפילו עוגות ללא גלוטן, שמתאימות לי ולשניים מהילדים, אנחנו חולים בצליאק. זו מחווה שלא ציפינו לה כלל.
"שבוע לאחר מכן, כשהגיעה משפחה חדשה, גם אני הצטרפתי לקבלת הפנים הזאת והכנתי עוגה, בלי שאף אחד ביקש. זה מאוד מחמם לב.
"מובן שהנושא הכלכלי הוא חלק מהשיקול. אפשר לקנות דירה במחיר שפוי, מיליון שקל לבית צמוד קרקע של חמישה חדרים. הטבות המס משמעותיות, וכשיורד פחות מס הכנסה, המשכורות גבוהות יותר. ארנונה עולה כאן שליש ממה ששילמנו בעבר. בסך הכל מדובר בפתרון קלאסי לשיפור איכות חיים לצד חיסכון בהוצאות".
יהיו שיאמרו שאזעקות צבע אדום לא משפרות את איכות החיים.
מירב: "האמת היא שבהתחלה הייתי מאוד אנטי. הייתי בטוחה שכל הזמן מסתובבים בקיבוץ חיילים. אבל כשבאנו לבקר, גילינו שהחיים פסטורליים, נורמליים, ובעקבות 'צוק איתן' הוחלט שברגע שיהיה חשש להסלמה, יפנו מייד את כולם מהקיבוץ. זה היה שווה לנו, בסופו של דבר. היום אפשר ללכת גם בשרונה ולהידקר, או להידרס בפיגוע. הסכנות נמצאות בכל מקום".
עמית: "אני חושב שהאנשים כאן מתורגלים ויודעים איך להתמודד בקלות רבה יותר. יש יותר מודעות ואחריות, בתי הספר ממוגנים, האנשים מודעים לסכנה, אבל בוחרים לא להתעסק בה כל היום. החיים במקום פסטורלי מספקים אלטרנטיבות מצוינות לעיר, כמו ליהנות מהנוף, מהחקלאות, מהקהילה, מהאנשים, לטייל ב'דרום אדום'.
"באחת השבתות האחרונות עשו באזור צעדה 'בשבילם' - לזכרם של ההרוגים".
איך הגיבו הילדים למעבר?
עמית: "הקטנים פחות מבינים את המשמעות. הגדולים התבאסו מהרעיון של עזיבת החברים והמסגרות המוכרות, אבל אחרי כמה ביקורים בקיבוץ הבינו שהמקום הזה הרבה יותר אידיאלי. יש כאן הרבה פעילויות חברתיות, משחקי ילדות בחוץ וחוגים. בימים הראשונים אחרי שהגענו, מאור היה משאיר את הטלפון בבית ויוצא החוצה לטייל ולשחק. גם היום זה עוד קורה".
הגדולים לא חוששים מאזעקות ומפצמ"רים?
מירב: "לא. הם לא חוו אזעקות עד היום, אבל הבינו בדיוק מה הכללים - לרוץ לממ"ד או להישכב על הקרקע ולשים ידיים על הראש. יכול להיות שכשהם יחוו אזעקה, הם ייבהלו. לשמחתנו, מאז שעברנו יש פה שקט, למרות שביישובים אחרים בעוטף כבר היו כמה אזעקות.
"הילדים לא לחוצים בכלל ממלחמה או מאזעקות. הם קוּלים לגמרי, כלומר ערוכים ויודעים מה לעשות, אבל לא לחוצים, כי גם אני וגם בעלי לא אנשים לחוצים".
עמית: "אנחנו מצד אחד דרוכים, אבל מצד שני מרגישים שיש על מי לסמוך, גם צבא וגם משטרה, שמפנה את יהבה לאזור הזה מבחינת כוחות מיומנים וטכנולוגיים. אנחנו מגבים את מערך הצבא, יש על מי לסמוך".
ה"טפטופים" שהיו לאחרונה ביישובי העוטף לא הדאיגו אתכם?
מירב: "היו חששות קטנים. לא מזמן הייתי עם הבנות בגינת שעשועים וקיבלתי הודעה שבקיבוץ סעד, שבו אני עובדת, ובכפר עזה, היתה התרעת צבע אדום. אז כן הייתי טיפה מוטרדת שזה יכול להגיע גם אלינו. רציתי שהילדים יהיו בקרבתי, אבל לא רצתי הביתה. אולי אני באופוריה.
"מעבר לזה, אני סומכת מאוד על הצבא וגם על המשטרה שתגבה. וכן, אני גם ערוכה לתזוזה במקרה של החמרה. מתקפלים ונוסעים, כמו לחו"ל.
"אנחנו מאוד מרוצים שעברנו ושלמים עם זה לגמרי. כל מה שחשבנו הוכיח את עצמו, ויותר מזה. גם אורח החיים השתנה לטובה. כשאנחנו חוזרים מהעבודה כבר אין מירוץ נגד הזמן, חיים הרבה יותר בשנטי. קניתי אופניים ואני רוכבת בקיבוץ עם הילדים. אין לחץ להסיע לחוגים ולחברים, יש הסעות של המועצה לבתי ספר וגם לחוגים".
עמית: "אני מאמין במדינה ובמקבלי ההחלטות, מאמין שהפקנו הרבה מ'צוק איתן', בכל הרמות, ומקווה מאוד שלא יקרה כלום, ושגם לא יהיו 'טפטופים'. הילדים מאוד נהנים, ולמרות המצב הביטחוני אנחנו נותנים להם חופש בלתי מוגבל.
"אנחנו מקווים שלא נגיע לזה שנצטרך לארוז ולעבור למקום מוגן יותר אם יהיה עוד מבצע, אבל אם זה יקרה - אני כמובן אשאר כאן עם היחידה שלי, שעובדת בלי הפסקה כדי להבטיח את הביטחון באזור. מה שחשוב לי במקרה כזה זה שאשתי והילדים יהיו מוגנים".
• • •
איך הפכו היישובים בעוטף לאטרקציה בקרב משפחות צעירות דווקא אחרי "צוק איתן"? הסיבה הראשונה, כפי שהעידו כל המשפחות וגורמים נוספים שעימם שוחחנו, היא הקהילתיות העוטפת, הערכים, מערכת החינוך והנוף הפסטורלי. השנייה היא כלכלית: קנייה או שכירה של דירה באזור זולה בהרבה מהמחירים האסטרונומיים במרכז הארץ, מה שהופך אותו לאפשרות מעולה למשפחות צעירות. נוסף על ההוצאות שיורדות, גם ההכנסות גבוהות יותר, בגלל הטבות המס - מה שמשאיר יותר כסף זמין.
אזור עוטף עזה כולל 58 יישובים, המשתרעים בטווח של עד 7 ק"מ מהגבול עם רצועת עזה. פרט לעיר אחת, שדרות, כל היישובים הם קיבוצים ומושבים, השייכים למועצות האזוריות חוף אשקלון, שער הנגב, שדות נגב ואשכול.
על פי נתוני המועצה האזורית שער הנגב, ב־11 יישובי המועצה נקלטו מאז מבצע צוק איתן כ־170 משפחות חדשות. כל היישובים מלאים היום עד אפס מקום, ואין קליטת חברים חדשים. הקפיצה הדמוגרפית הגדולה היתה בקיץ 2015, שנה לאחר המלחמה; בקיץ 2016 נקלטו רק משפחות ספורות.
רוב היישובים במועצה חנכו או יחנכו בקרוב גנים חדשים בשל ריבוי ילדים, ובקרוב תתחיל גם בנייתו של בית ספר תיכון אזורי חדש, כי בית הספר של המועצה, שבו לומדים 800 תלמידים, מלא.
במועצה האזורית אשכול, המונה 32 יישובים, עברו להתגורר מאז מבצע צוק איתן כ־80 משפחות חדשות, חלקן הגדול ב־11 יישובים הצמודים לגדר דוגמת נירים, כרם שלום, ניר עוז, כיסופים וחולית. בסך הכל גדלה אוכלוסיית המועצה ביותר מ־1,000 איש בשנתיים וחצי האחרונות, ומספר התושבים נמצא כיום בשיא של כל הזמנים - יותר מ־15 אלף.
במועצה אומרים שכמעט בכל היישובים יש רשימות המתנה, אבל אין בתים פנויים ואין בניות חדשות. רוב היישובים נמצאים בימים אלה בתהליכי פיתוח של תשתיות מול הרשויות, לשם הרחבה ותוספת בתים.
ליישובים שבתחום המועצה האזורית שדות נגב עברו בחודשיים הראשונים שאחרי "צוק איתן" 64 משפחות, ובסך הכל עלה מספר התושבים ביישובים אלה בכ־600 מאז המבצע.
ואל חמשת יישובי עוטף עזה שבתחום השיפוט של המועצה האזורית חוף אשקלון (כרמיה, זיקים, נתיב העשרה, גברעם ויד מרדכי) עברו מאז "צוק איתן" 85 משפחות ועוד כ־60 יחידים, חלקם בנים ובנות חוזרים, וחלקם נקלטים חדשים שהגיעו מכל רחבי הארץ. לקיבוץ זיקים יצטרפו החל מיוני הקרוב 53 משפחות, ונוסף על כך בכל היישובים יש רשימות המתנה.
• • •
אחת מ־85 המשפחות המאושרות היא משפחת גואטה. יניב (42) ובתיה (39) באו בדיוק ביום הראשון של מבצע צוק איתן, 7 ביולי 2014, לחפש דירה להשכרה דווקא בקיבוץ כרמיה, הסמוך לעזה.
"גרנו בדירה שכורה ברמת אביב במשך 15 שנה, במרחק הליכה מהקניון", מספר יניב. "זה לא שהופעל עלינו לחץ לפנות את הדירה בתל אביב, להפך. המחיר ששילמנו היה סביר מאוד ביחס לעיר. אבל מתחילת אותה שנה הבשילה בנו ההחלטה לעבור, לקראת שנת הלימודים הבאה. הרגשנו שמיצינו את העיר.
"הילדים היו אז בני 4 ושנתיים, ומאוד רצינו לעבור למקום שיש בו חיי קהילה, בלי כבישים סואנים ועם כל היתרונות של קיבוץ. החלטנו לחפש מקום ליד עיר הולדתי אשקלון, וליד הים. כשהגענו לכרמיה ממש התלהבתי, ידעתי שלכאן אני רוצה לעבור, ובתיה רצתה בזה כמוני".
כך יצא שדווקא בזמן שברחבי הקיבוץ נשמעו מדי יום אזעקות צבע אדום, חיפשו בני הזוג דירה להשכרה - והתאכזבו לגלות שאין.
"בתחילת אוגוסט צילצל אלינו האחראי מטעם הקיבוץ על הדירות להשכרה והודיע שהתפנתה דירה בקיבוץ, ושנוכל להיכנס כבר בספטמבר, בדיוק עם תחילת שנת הלימודים. הרגשנו שזכינו בפיס. לא ידענו אם המבצע ייגמר עד אז, אבל למרות זאת החלטנו לעבור. המבצע נגמר שבוע לפני סוף אוגוסט, אז בכלל יצא מצוין. אבל היינו עוברים בכל מקרה".
יניב ובתיה גואטה עם בנם אביעד בביתם שבקיבוץ כרמיה. "ההורים שלנו התחרפנו" // צילום: עופר חן
יניב הוא איש חינוך, מדריך בעמותת מצילה, הפועלת בבתי ספר ברחבי הארץ ומסייעת לנוער מתקשה, ובמקביל לומד הוראת מתמטיקה בסמינר הקיבוצים. כשגרו במרכז עבד כרכז נוער עם נוער עבריין בהוסטל בן גלים בהרצליה ובמעון מצפה ים בהרצליה, וניכרים בו הגעגועים לעבודה הזאת. בתיה היא עובדת סוציאלית ומסייעת לנערים ולנערות נפגעי עבירות מין במרכז החירום בבית לין באשקלון.
בזולה הצבעונית והמקסימה שבפתח ביתם מתרוצצים יחפים הילדים אביעד (6) וים (בת 4) והכלבה שאנטי. הבית מוקף גינה שבה עצי פרי, טרמפולינה גדולה, מספר נדנדות והגלשן הצהוב של אביעד, שכבר גולש בחוף אשקלון. בבית היפה והחמים ארבעה חדרים, וחדר הילדים ממוקם בממ"ד.
"כל חדרי הילדים בקיבוץ ממוקמים בממ"ד, זה חוסך לנו להעיר אותם אם יש 'צבע אדום' בלילה", מספרת בתיה בקלילות, ובאותה נשימה מוסיפה: "הבריכה נמצאת במרחק של שלוש דקות הליכה מהבית שלנו, אז בקיץ הרגשתי שעברנו לגור בכפר נופש".
על ההתעקשות לעבור דווקא ליישובי עוטף עזה, ועוד לכרמיה - שהיה מיעדי הפצמ"רים הבולטים - אומרת בתיה: "פלרטטנו הרבה זמן עם המחשבה לעבור לקיבוץ. אני נולדתי וגדלתי בקריית ים, אבל הייתי בגרעין של הנוער העובד, גרתי באשקלון והייתי קומונרית בקיבוצים אור הנר, ארז ודורות שבעוטף עזה. מבחינתי זה היה מקום מקסים, ותמיד רציתי לגדל את ילדיי בקיבוץ".
יניב: "כרמיה הוא קיבוץ מקסים עם משפחות נפלאות, והוא גם קרוב מאוד לחוף הים. הטבות המס, שהן גורם משיכה ליישובי העוטף, לא שיחקו אצלנו תפקיד, כי במשכורות שלנו כאנשי חינוך ועבודה סוציאלית אנחנו ממילא לא מגיעים לרף השכר שבו ההטבות משמעותיות".
ובכל זאת, לא שקלתם להמתין ולראות שהאזור שקט?
יניב: "לא, זה פשוט בער בנו. ידענו שהמדינה שלנו תמשיך לחוות מלחמות, אם לא עכשיו אז אחר כך. השיקול שלנו היה חינוכי וחברתי. ברגע שקיבלנו את ההחלטה, היינו סגורים עליה והיינו אופטימיים. ועובדה, לא טעינו. בסך הכל שקט פה, היו רק כמה טפטופים ואזעקות צבע אדום, אבל שורדים את זה".
בתיה: "ידענו שיהיה סוף למלחמה הזאת וראינו את זה בלונג ראן. רציתי להרגיש את הטבע ואת הילדים, לא נתנו משקל למלחמה, חיכינו שהיא תיגמר. מלחמות הן דבר זמני. שנינו מאוד רצינו ולא התלבטנו".
עברתם לאזור שהיה בפוסט־טראומה. הרגשתם את זה בקיבוץ?
יניב: "כן. הרבה משפחות עזבו את הקיבוץ בתקופת המלחמה, ואנחנו הגענו ממש אחרי הסערה. אבל לא הרגשנו אווירה של עצב או מתח. קבלת הפנים היתה מקסימה. צורפנו לקבוצת הווטסאפ הקהילתית, כל הזמן התעניינו בשלומנו ושאלו אם אנחנו צריכים משהו, הזמינו אותנו לכל האירועים".
בתיה: "אני הצטרפתי לצוות צח"י (צוות חירום יישובי; ס"ס) בקיבוץ, שבעת חירום אחראי להתקשר למשפחות בקיבוץ ולשאול לשלומן. כשעשו לנו הכשרה, נחשפתי לראשונה לחרדות של החברים מתקופת המלחמה. הבנתי שהרבה ילדים טופלו אחרי 'צוק איתן'".
וזה לא הרתיע אותך?
"לא".
איך הגיבו הילדים למעבר ולאזעקות שנשמעו אחרי שעברתם?
בתיה: "הפעם הראשונה שהיה כאן 'צבע אדום' היתה שלושה חודשים אחרי שעברנו. זה היה בעשר בערב, הייתי בחצר ודיברתי עם חברה בטלפון, ופתאום שמעתי בכריזה 'צבע אדום'. סגרתי את הטלפון ונכנסתי לממ"ד, יניב כבר היה שם וסגר את החלון. הילדים ישנו. אתה פשוט מתארגן לזה. גם יש קבוצת ווטסאפ של כל השכנים, אז מייד מבררים מה שלומם.
"בפעם השנייה שהיה 'צבע אדום' אביעד היה ער וחווה את זה, אבל הוא רק שאל מה זה ומה עושים. הוא לא נלחץ, כי גם אנחנו לא היינו בהיסטריה. פשוט נכנסנו לממ"ד".
יניב: "לילדים היה טיפה יותר קשה להסתגל למעבר, אבל לא בגלל המיקום, אלא בגלל עצם המעבר למקום אחר והפרידה מהחברים. ביום אחרי שאביעד שמע לראשונה 'צבע אדום', הוא ביקש לנעול נעלי ספורט לגן, כדי שאם תהיה אזעקה, הוא יוכל לרוץ מהר לגן - שהוא ממוגן. הוא לא אמר את זה בפחד או בבהלה, אלא כעובדה".
איך הגיבו החברים בתל אביב וההורים למעבר שלכם?
בתיה: "ההורים שלנו התחרפנו. המילים 'עוטף עזה' מאוד מרתיעות. גם החברים התל־אביבים שלנו היו בטוחים שהשתגענו. אבל מאז שעברנו, הבית הפך להיות מוקד עלייה לרגל. אנחנו היחידים בחבורה שגרים מחוץ למרכז, אז מאוד אוהבים לבוא אלינו".
אתם לא מתגעגעים לתל אביב?
בתיה: "לא, די מיצינו את תל אביב. בדרך כלל אנחנו יוצאים למסעדה או לסרט באשדוד, בשדרות ובאשקלון, ואני לא מרגישה שחסר לי כלום מהבחינה התרבותית או הקולינרית. גם לא בשופינג. לא חסרים כאן מקומות. אם אנחנו מתגעגעים לשדרות רוטשילד, אנחנו יוצאים לדייט בתל אביב".
ממרחק של שנתיים, אתם מרוצים מהמעבר?
בתיה: "מאושרים. זה אחד הדברים הכי טובים שעשינו בהתגלגלות של החיים שלנו. בימים הראשונים בקיבוץ, ים היתה בת כמעט שנתיים, והיא הלכה בקיבוץ וחיבקה וליטפה עצים. זה היה מחזה מרגש.
"הילדים מפתחים כאן עצמאות מגיל צעיר. אביעד לוקח את האופניים ורוכב לתחנת האוטובוס, להסעה שאוספת אותו לבית הספר ביד מרדכי. הם יכולים לקפוץ בחופשיות לשכנים, יש להם מרחב, יש להם אוויר וחופש. בעיר הכל יותר מוגבל, בגלל הכבישים הסואנים.
"יש גם ערך מוסף לחינוך הקיבוצי, ששם דגש על טבע ועל חברתיות. אני שמחה שאין כאן דגש על מותגים אצל הילדים, ומה שירגש אותם יהיה חוג סיירות ולינה בטבע, במקום עוד זוג נעלי אדידס".
לפי דו"ח מבקר המדינה האחרון, יכול להיות שיש מנהרות של חמאס שמגיעות לפה.
יניב: "אני מאמין בצבא שלנו, ואני חושב שמפיקים לקחים ודואגים שיהיה יותר טוב. ברור שאנחנו מעדיפים שהשקט יימשך, כי זה הרבה יותר נעים. כשיש 'צבע אדום' זה לא נעים, אתה לא משחק אותה גבר, אתה רץ מהר לממ"ד ונשאר שם עשר דקות כמו שצריך".
ואם תהיה שוב התלקחות?
יניב: "בתיה ואני חברים בצוות צח"י שיפעל בזמן חירום, אני בחינוך והיא בפן הסוציאלי. אנחנו אמורים להתפנות לקיבוץ שפיים, אבל יכול להיות שבתיה תהיה חייבת להישאר, ואז רק אני אעבור עם הילדים. אנחנו נעשה את מה שצריך ומה שנכון על פי ההמלצות של הצבא ושל הקיבוץ, ולא על פי הרצון שלנו, כי אין כמו בית.
"גם אם יקרה משהו, אני לא עוזב את המקום. כל כך נעים, טוב וכיף פה. מה גם שאומרים שבתרחיש של המלחמה הבאה, שום מקום בארץ לא יהיה מוגן".
בתיה: "למרות הדיבורים שהגיזרה מתחממת, אנחנו ממשיכים בשיגרה. לא מזמן היה 'צבע אדום' בבוקר, והילדים שהו בגן ובבית הספר, שהם ממוגנים, אז הם המשיכו בשיגרה ולא הרגישו את זה. יניב היה בקיבוץ, ואני הייתי בעבודה באשקלון.
"אני זוכרת שגם כשגרנו בתל אביב ב'צוק איתן' קרה שאזעקה תפסה אותי כשנסעתי לעבודה, אז עצרתי את הרכב והשתטחתי בצד. אני יודעת שהסבירות כאן גבוהה יותר, אבל המחשבה הזאת לא מנהלת אותי ביום־יום".
• • •
סמדר וצחי פילוסוף־נחום עברו לפני כחצי שנה עם ילדיהם בן (שנתיים) ושי־לי (תשעה חודשים) מרמת השרון למושב נתיב העשרה, הסמוך לכרמיה אך צמוד לגדר.
"ביום הראשון שלנו כאן הילדים לא נרדמו", מספרת סמדר. "החלטנו להרדים אותם בעזרת סיבוב באוטו במושב. בתוך שתי דקות מצאנו את עצמנו במחסום ארז, ורק אז נפל לי האסימון עד כמה אנחנו קרובים לגדר".
גם הם המתינו זמן רב עד שיתפנה עבורם בית בשכירות במושב, גם הם הרגישו שזכו בפיס כשסוף־סוף התפנה כזה. וגם אצלם אפשר למצוא את שמחת החיים וההתלהבות של הזוגות האחרים.
בבית החם והצנוע שלהם חצר גדולה, ובה מגלשה צהובה מעל בית גדול מפלסטיק, טרמפולינה גדולה ונדנדות. בן מסתובב יחף בגינה, ולידו החתול המשפחתי, כתם. גם בבתים הסמוכים, מוקפי הגינות, גרות משפחות עם ילדים, שהיום הם החברים הכי טובים של בן ושי־לי. "אני מרגישה כאן כאילו יצאנו עם חברים לנופש במתחם צימרים", סמדר צוחקת.
סמדר וצחי פילוסוף־נחום עם ילדיהם בן ושי־לי בביתם בנתיב העשרה. מרגישים כמו בנופש במתחם צימרים // צילום: עופר חן
צחי הוא סוכן ביטוח, שהמשרד שלו ממוקם בראשון לציון, אבל הוא נוסע בכל הארץ. סמדר היא מאמנת כושר ושחייה, שעובדת פעם בשבוע בקנטרי קלאב בתל אביב, מעבירה אימוני TRX במושב, ובקרוב תעבוד כמורה מחליפה לחינוך גופני בבית ספר באשקלון. שניהם לא נולדו באזור: הוא יליד אור יהודה, והיא מגיעה מכרמיאל שבצפון.
צחי: "לפני שנולדו הילדים גרנו בשכירות בדירת חדר וחצי בתל אביב. לקראת הלידה של בן עברנו לדירה מרווחת יותר ברמת השרון, גם היא בשכירות. לקראת ההריון השני, כשבן היה בן שמונה חודשים, הבנו שאנחנו חייבים לרכוש דירה ולהתקדם בחיים.
"קנינו דירה בכרמיאל והבנו שכדי לעמוד בתשלומי המשכנתא אנחנו חייבים לשנות משהו באורח החיים שלנו, כי לא נוכל לעמוד בהם. לכרמיאל לא חשבנו לעבור בגלל המרחק מהמרכז, גם לא לאזור אור יהודה, כי מאוד יקר שם. בעיקר רצינו לעבור למקום שיהיה ידידותי יותר לילדים, שבו הם יוכלו להסתובב בחופשיות ויהיו קרובים לטבע, בלי כבישים ומכוניות.
"לפני ארבע שנים, המשרד שעבדתי בו תיאם לי פגישות עם משפחות מהמושב, והתחלתי לבטח פה משפחות. אחת המבוטחות אמרה לי שהיא רוצה להכיר לי מישהי, שהיא חברה טובה של אחותה ענבל".
סמדר, ששירתה עם ענבל בצבא, הפכה לחברתה בלב ובנפש והרבתה להתארח בביתה שבמושב. כשענבל הכירה לה את צחי, האהבה ניצתה מייד.
הם נישאו כעבור שנה. במהלך "צוק איתן", כשעוד גרו בדירה הקטנה בתל אביב, אירחו בה את ענבל ואת שני ילדיה, שנאלצו להתרחק מנתיב העשרה בגלל ירי הפצמ"רים והרקטות.
"יש לנו אהבה מאוד גדולה למושב הזה, לאנשים ולקהילה", אומר צחי. "הכרנו אותו לפני שעברנו, אז היה מאוד הגיוני שנעבור אליו כדי לחסוך כסף ולגדל בו את הילדים. ברמת השרון גרנו בבניין עם 16 דיירים, אבל לא הרגשנו חום. לא היה חיבור גדול בין המשפחות. ידענו שפה זה כמו משפחה אחת גדולה".
• • •
סמדר דווקא התנגדה בתוקף לרעיון. "אמרתי שאין שום סיכוי שאעבור לשם, בעיקר בגלל המצב הביטחוני, אבל גם בגלל הניתוק מתל אביב. חששתי שיתחיל שוב אירוע, והילדים שלי יעברו טראומה, כמו הילדים של ענבל. אבל בסוף, דווקא ענבל שיכנעה אותי לעבור לשם. היא אמרה שכאן נהיה פחות לבד, שכולם כאן כמו משפחה".
איך בכל זאת התגברתם על הפחד?
צחי: "בראייה שלי זאת המדינה שלנו. אסור לי לתת למישהו להפחיד אותי, ואסור לי לפעול לפי פחדים. היתרונות כאן עולים משמעותית על החסרונות: חיי הקהילה, בית קרקע עם ארבעה חדרים מרווחים וגינה גדולה, ואפילו בריכה סמוכה של 20 מטר, ששייכת לבעלים של הבית, ואנחנו יכולים לשחות בה".
איך הרגשתם כשנשמעו לאחרונה אזעקות צבע אדום?
סמדר: "הן לא היו כאן, אלא בכרמיה וביד מרדכי. בניגוד למרכז, האזעקות כאן אינן אזוריות, אז לא שומעים כשיש אזעקה ביישוב סמוך. אבל מובן שהתחלנו להיות ערניים. הילדים עוד קטנים מכדי להבין או להיבהל מזה. הם לא יצאו מהגנים הממוגנים, ובבית, חדר הילדים הוא בממ"ד, כמו בכל הבתים ביישוב. בעיקר גיליתי להפתעתי שאני לא כזאת חרדתית".
צחי: "פצמ"רים לא שומעים חזק, אבל כשצה"ל מגיב זה ממש מעלינו, ואז שומעים טנקים, מטוסים ובומים. זה לא נעים, אבל אנחנו מרגישים מאוד בטוחים כששומרים עלינו".
חברים מהמרכז באים לבקר או נרתעים?
סמדר: "באים לבקר אותנו בכל שבת, הרבה יותר משבאו לרמת השרון. אחותי עדיין לא באה, כי יש לה ילדה בת 9 שפוחדת מאוד מאזעקות והם לא מוכנים לקחת סיכון שתהיה אזעקה בדיוק כשהם יתארחו אצלנו".
צחי: "היה לנו זוג חברים שהמשיך ישר בכביש במקום לפנות ימינה, והגיע למחסום ארז. הם אמרו שאם היו יודעים שזה כל כך קרוב לא היו באים, ונראה לי שהם לא יבואו שוב. אבל חוץ משני המקרים האלה, באים אלינו המון חברים ומשפחות בכל שבת, ונהנים מאוד".
צחי מודה שהדיבורים על 15 מנהרות פעילות מטרידות אותו. "אתה בטוח שיש אנשים שדואגים לביטחון שלך, ופתאום אתה מגלה שלא", הוא אומר. "אנחנו מדחיקים את המחשבה הזאת".
סמדר צוחקת. "לא, אני לא פוחדת שאיזה מחבל ייצא לי מתחת לאדמה. איכשהו אני לא פוחדת מהמנהרות, לא יודעת למה, אני יותר פוחדת שתהיה פה מלחמה. אני כנראה מרגישה הכי מוגנת בעולם, עם המודיעין שלנו ועם הצבא.
"כל יום אני מתפללת שלא אצטרך לארוז ולעבור עם הילדים. כולם כאן יודעים שאם קורה משהו, חלילה, אז אורזים הכל ועוברים לחודשיים. הוותיקים הם היחידים שנשארים, כי קשה להם לעזוב את הבית, אבל הצעירים עם הילדים עוזבים כולם, בלי יוצא מהכלל.
"לפני שעברנו אמרתי תמיד לצחי שאם תהיה שוב מלחמה, שתחייב אותנו לארוז ולעזוב לכמה חודשים, לא ארצה לחזור לגור כאן. עכשיו קשה לי לדמיין שאעזוב, וזה למרות שאני תל־אביבית הארדקור, ושהייתי בטוחה שלא אוכל לחיות בלי תל אביב. יש פה אוכלוסייה מהממת, זה מושב מאוד קהילתי, ויש לנו שפע של אירועים".
צחי: "אנחנו לא צריכים ללכת לשום מקום, כי המקום הזה הוא כפר נופש אחד גדול. יש לנו פרות ביד מרדכי, שמורת טבע בכרמיה, בריכה בקיץ, בעלי חיים במושב, ומסיבות ואירועים למבוגרים ולילדים. נערה שעושה בייביסיטר לוקחת 20 שקל לשעה, לעומת 40 שקל ברמת השרון.
"בן מרגיש את ההבדל גם בתוך הבית: ברמת השרון הוא לא היה יכול להרעיש בגלל השכנים, וכאן הוא יכול לגרור דברים ולעשות רעש. יש לו מרחבים, יש לו יותר חופש, ובעיקר יש לו עצמאות, כי אנחנו פחות מגבילים אותו".
סמדר: "אני ממליצה לכל זוג צעיר לעבור לכאן. הבעיה היחידה היא שאנחנו במאה אחוז תפוסה".
smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו