איטליה למתפנק

שיחת הטלפון שקיבלתי נשמעה חשודה מאוד. הקול מעברו השני של הקו הציע לי לנסוע לאיטליה כדי לנהוג במכוניות יוקרה כמו למבורגיני ופרארי במסלולי מירוצים, לאכול במסעדות גורמה ולבקר במפעלים לייצור פרמזן וחומץ בלסמי.

לא התבלבלתי לרגע ועניתי, ״צביקה, מספיק לעבוד עלי, אני מזהה את הקול שלך״. רק אחרי שהבחורה בצד השני נשבעה שקוראים לה קרן, שמתי לב שהקול שלה באמת לא מזכיר שום צביקה שאני מכיר.

למרות שהשילוב של מכוניות יוקרה ואוכל משובח לא מפתה סגפן צנום שכמוני, הבנתי שמישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת, וכך לא נותרה לי ברירה אלא להתגייס ולהקריב את גופי למען הפרמזן.

המארח שלי היה יאיר די קסטרו, שמעבר לזה שהשם שלו נשמע כמו בן אצולה, יש בינינו שלושה דברים משותפים: שם פרטי זהה, אובדן שיער זהה ודרכון איטלקי. משפחתו של די קסטרו מושרשת זה דורות בעיר רומא, ושלי בפירנצה. לכם זה אולי נשמע כמו שתי ערים באיטליה שאין ביניהן הרבה הבדל, אבל בשביל האיטלקים מדובר בשני עולמות: הפיורנטינים מצפון איטליה (להלן, אני) הם סנובים, שמתנשאים על הרומאים מהדרום ורואים בהם ניאנדרתלים עם מבטא של דאעש.

אבל למרות מוצאו המפוקפק, די קסטרו התגלה כמארח למופת, ובעברית אפילו אין לו מבטא דרומי. אכלנו אוכל איטלקי נפלא, נסענו במכוניות שעולות כמו דירה במרכז הארץ וישנו במלונות שדונלד טראמפ היה מרגיש בהם כמו בבית.

די קסטרו מקדם את הביזנס שלו, "סולו איטליה". יש לו טיולים לקבוצות וליחידים, טיולי קולינריה, טיולי מכוניות, טיולי אופנה, ועוד ועוד. היתרון שלו הוא בהבנה העמוקה של איטליה ובעובדה שהוא עושה רק איטליה. להסתובב איתו במחוז אמיליה־רומאניה זה כמו ללכת עם רובי ריבלין בירושלים. צ׳פחות מבעלי מסעדות, הרבה אהבה מכל כיוון ושאר תוספות, שרק מי שנמצא חצי מהזמן שלו באיטליה יכול לקמבן.

הטיול שלנו היה מהיקרים, ולשמחתי (ולצערם של אנשי השוק האפור בסביבתי), לא הייתי צריך לשלם עליו. אם הכתבה תעשה לכם חשק, תביאו בחשבון שזה לא בדיוק טיול אחרי צבא לתרמילאים, ושהחומרים היחידים שמעשנים בו הם נקניקים.

המכוניות

כבר בשדה התעופה של ונציה חיכו לנו שתי יפהפיות מהממות עם ארבעה גלגלים. פרארי אדומה מדגם קליפורניה טורבו עם גג קשיח מתקפל ולמבורגיני תכולה מדגם הורקאן ספיידר, שגם הגג שלה נפתח בקלילות. נכון שעם גג נפתח אפשר להתקרר בחורף ולשרוף את הקרחת בקיץ, אבל זה כלום לעומת היתרון הגדול שלו - היכולת להראות לשאר האנשים בכביש איך נראה אחד ששיחק עם למבורגיני.

די קסטרו מצרף למסעות הרכב שלו גם את אורן שיבי, נהג פורמולה ישראלי שמתגורר במילאנו. שיבי יודע להסביר איך מתפעלים את מכוניות היוקרה הללו, איך מאיצים מאפס למאה, ובאופן כללי, איך מתפעלים משהו שנראה כמו האוטו של באטמן, למרות שאתה יותר דומה לשרק.

חברת הביטוח מאלצת את מי שרוצה לנהוג בבונבוניירות הללו לחתום על סעיף השתתפות עצמית של 15 אלף יורו, כי כל שריטה עולה כמו יונדאי. בשביל אחת כזאת בחניה שלכם תצטרכו להיפרד מ־2 מיליון שקלים. במקרה לי אין כרגע את הסכום - ביזבזתי הכל על משלוחי מנות בפורים - אבל למי מכם שמחפש מה לעשות עם חצי מיליון דולר מיותרים ולא בא לו להשקיע בדירת ארבעה חדרים בכפר סבא - זה מומלץ בהחלט.

נפל בחלקי הכבוד לפתוח את הטיול בלמבורגיני, שחוץ מזה שיש לה מנוע בגודל של בריכת שחייה היא גם נמוכה מאוד, מה שאילץ אותי להתכופף בכל פעם לגובה של נייר קרמבו כדי להיכנס פנימה. אולי, חוץ מגג נפתח, העשירים שנוהגים בה משתילים לעצמם גם גב מתקפל, שמצויד בקפיצי טיטניום ומאפשר להתכופף בלי כאבים.

נראה שגודלו של מנוע הלמבורגיני, שיושב בבגאז׳, הוא קריטי, כי בתוך המכונית אין מקום אפילו להניח סוודר. מה שכן, יש חיבור להטענת טלפון נייד. זה שאתה מיליונר עם למבורגיני לא אומר שאין לך בעיות טעינה. מתברר שיש שני דברים בחיים שכסף לא יכול לקנות: אהבה, וסוללה לטלפון שלא נגמרת.

אחד הרגעים המופלאים בלמבורגיני הוא ההתנעה. אחרי לחיצה על כפתור ההתנעה, המנוע מגיב בנהמה שמזכירה שאגה של אריה שקיבל שיחה מאראלה ממפעל הפיס. אתם בטח מכירים את הרעש הזה כשאתם עומדים על יד ערס שרוצה לעשות רושם על בחורות, אלא שכאן הצליל סקסי במיוחד, ולא צריך ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף כדי להבין באיזו מפלצת אתה נוהג.

החוויה מתחילה לקבל משמעות בכביש המהיר. ב־150 קמ"ש האוטו כמעט לא משמיע קול. אחרי שאתה משאיר אבק לכל מיני ליצנים בפורשה ובאלפא רומיאו, שנוסעים ב־160 קמ״ש, אתה לוחץ קלות על הגז, ובתוך שנייה האוטו מזנק מ־150 לכיוון ה־200. אין לתאר את התחושה הזאת שהכל בעצם אפשרי, ואם רק תרצה ותלחץ עוד קצת על הגז, תוכל גם להמריא לשמיים, להגיע במהירות מעל ישראל, לנופף מהחלון למורה מהיסודי שחשבה שלא תגיע לכלום בחיים, ולחזור.

הפרארי, שהמנוע שלה קטן במעט, אפילו כיפית יותר. אין לה את הבומבסטיות העיצובית של הלמבורגיני, אבל יש בה משהו עצבני וחייתי, שהופך את הנסיעה לתענוג אדיר. כשמחנים את המפלצות האלו ליד מסעדה או קיוסק, או כשמתקרבים לעמדת התשלום בכביש המהיר, צריך לחשוב פעמיים איך לא לשרוט את הדלת או לדפוק את הג׳אנט, כי עלות התיקון דומה למחיר הלימודים של שלוש הבנות באוניברסיטה.

אחרי הנסיעה הראשונה העליתי לרשתות החברתיות את התמונה שלי עם האוטו והכיתוב "החדשה שלי". לא בטוח אם מישהו קנה את החרטוט הזה, אבל קיוויתי רק ששום חבר לא יעלה בתגובות תמונה שלי מהשבוע שעבר עולה לאוטובוס. בכל פעם שחזרתי לאוטו ומצאתי מישהו אחר מצטלם לידו, רטנתי לעברו בבוז, "דונט יו האב אה לייף?"

האיטלקים נוהגים היטב. בכבישים המהירים הם שומרים על הימין בקנאות, וכשהם עוקפים הם מאותתים. אין הרבה צפצופים מיותרים. הם נוהגים מהר מאוד, ובעיר כמו רומא, הרמזורים הם המלצה בלבד.

השוטרים, כיאה לאיטלקים, נוהגים באלפא רומיאו וגם בכמה למבורגיני - כי לרדוף אחרי פושע עם פורשה יהיה קצת קשה עם פיאט אונו. הם לא מציקים לך בענייני מהירות כל עוד לא חרגת הרבה מהמהירות המותרת. המהירות המותרת בכבישים מהירים היא 130 קמ"ש, ואם לא נסעת יותר מ־150 קמ"ש ונקלטת על ידי המצלמות, הכל בסדר.

נסענו למחוז אמיליה־רומאניה, המחוז המוטורי־קולינרי של איטליה. הצוות של מלון הספא הנהדר Palazzo di Varignana בעיירה דוצה לא היה מעודכן בכל הפרטים של טיולנו. אצלם, כשמישהו מחנה בכניסה פרארי או למבורגיני, הם מתייחסים אליו כאל טייקון משושלת דוכסים אוסטרו־הונגרית, שבכלל עשה להם טובה שבחר להתאכסן במלון הפאר שלהם.

לא התקשיתי להיכנס לתפקיד. את הלוק של המיליונר יש לי, אם כי ראיתי שאחד מפקידי הקבלה חשד שמדובר במתחזה כשהסתכל על נעלי ההתעמלות המשופשפות שלי. ניסיתי לשחק אותה מיליונר ששומר על צניעות. מצד אחד בעל מניות בסנאפצ'ט, מצד שני מתלבש כמו חורני.

הופתעתי מהמהירות שבה התרגלתי לסטטוס החדש. בבוקר השני יצאתי ללובי של המלון וגערתי במי שרק יכולתי שאני רוצה את הפרארי שלי מול הדלת, ועכשיו. אני חושב שבלי להרגיש, גם עשיתי את זה במבטא אוסטרי קל.

רגע מביך נרשם כשבמהלך הנסיעה בלמבורגיני, בעודי מעמיד פני ארנון מילצ'ן, התקשר אלי עמית, מנהל הבנק שלי, ושאל איך אני מתכוון לסדר את יתרת החובה בחשבון. הסברתי לו שזו טעות במספר, שהוא מדבר עם נהג למבורגיני, ושיצלצל בעוד שבוע.

לצערי, מסעדת הגורמה Ristorante il Palazzo היתה במרחק הליכה מהמלון, כך שאפקט הפרארי לא עבר למלצרים. למרות שהם התייחסו אלי כאל אחד האדם, האוכל היה נפלא.

האוכל

פרנסי אמיליה־רומאניה יודעים שהם רק במקום השישי־שביעי ברשימת המקומות שתיירים יפנים חייבים לבקר בהם, וכדי ליצור ייחוד, עבדו קשה כדי למתג את עצמם כאזור הלזניה, היין, החומץ והפרמזן. בולוניה, שבה ביקרנו, נחשבת לאחת מערי האוכל המובחרות שבאיטליה ומתגאה בלזניה שלה וברוטב הבולונז, הקרוי על שם העיר (בניגוד למקבילה הישראלית, רוטב החולונז, שמורכב מכל מה שנשאר במקרר של עקרת בית מחולון).

עשינו צ'ק אין במלון גרנד הוטל, שעל קירות הלובי שלו אפשר לראות את כל הכוכבים הגדולים והנשיאים שהתאכסנו בו, וקפצנו למסעדה של פרנקו רוסי. זה אולי נשמע לכם כמו שם של שחקן כדורגל או מותג נעליים, אבל המסעדה מצוינת. ניסיתי להשאיר תמונה שלי כדי שיתלו בלובי ליד התמונה של ברוס, והסברתי שאני חבר מייסד ב״תיסלם״, אבל המארחים לא השתכנעו. גם הניסיונות לשיר את ״רדיו חזק״ באיטלקית - La ragazza ama forte della radio - לא הועילו.

האיטלקים אוהבים את הפסטה שלהם קשה מעט ולא מבושלת ומסמורטטת מדי (סליחה, פולנים). הם קוראים לזה אל דנטה (על השן). באחת ממסעדות הפאר בעיירה דוצה הראתה לנו הטבחית כיצד היא מכינה, חתיכה־חתיכה, את הטורטליני הממולאים.

את הפסטה האיטלקים לא אוכלים עם כף, וגם לא חותכים בסכין, חלילה. מבחינתם, מי שחותך פסטה שייך לטרור הסכינאים. יש לקחת על המזלג מעט פסטה למקום פנוי בצד הצלחת, ואז לגלגל אותה במסירות לכדור יפה. הייתי אומר בזהירות שאכילת פסטה בדרך אחרת משולה לניגוב חומוס עם כפית.

בבוקר האיטלקים אוכלים מעט ושותים אספרסו נהדר או קפוצ'ינו. בקשה לקפוצ'ינו בתום ארוחת הצהריים או הערב תתקבל אצל המלצר בפרצוף של "איפה אתה חושב שאתה נמצא, בקפולסקי?". אספרסו, לעומת זאת, זה בסדר בכל שעות היום.

האיטלקים מקפידים מאוד על שעות ארוחת הצהריים. אם אתה רוצה לאכול כמו בן אדם, עליך להגיע בין אחת לשתיים. אחר כך אתה יכול לחפש את החברים שלך ואת המלצר, שדופק שנ"צ. אם הגעת מאוחר מדי אתה כנראה תייר דביל, או סתם אחד שלא מתייחס לעצמו ולאוכל ברצינות, ולכן לא מגיע לך לאכול.

בעלי העסקים סוגרים את החנויות בשעות הצהריים, ואתה יכול לעשות להם עד מחר סימנים שאתה רוצה לקנות את השעון היקר או הטבעת מחלון הראווה, הראש שלהם כבר בפסטה והם לא יזיזו אצבע אם היא מנגבת איזה טירמיסו. 

אין באיטליה מלצרים סטודנטים או תיכוניסטיות לפני צבא, שלא יודעים להבדיל בין אלי אוליו לעלי אקספרס. מלצרות זו עבודה רצינית, ומלצרים יכולים להישאר במקצוע לכל החיים, ובגאווה.

מי הזיז את הגבינה שלי? במחסנים האלה יש סטוק גבינה ששוויו 3.5 מיליון יורו // צילומים: סולו איטליה

הפרמיג׳אנו הוא איטלקי למהדרין ומגיע מאזור אמיליה־רומאניה. זה אומר שכל גבינת פרמזן שלא יוצרה באזור המדובר אינה פרמזן רג׳אנו, אלא מתחזה. הפרמזן צריכה להיות מיוצרת מהחלב הנכון של הפרות הנכונות שגדלו באזור הנכון, שבו אכלו ושתו את המים המקומיים, ליחכו את העשב המקומי וגעו בסלנג המקומי, וכל המרכיבים האלה נתנו את הטעם המדויק של הפרמזן המקורית (שגם עולה בהתאם).

במפעל המשפחתי שבו ביקרנו עושים את כל תהליך הייצור באותו אתר, מהפרות ועד אריזת הגבינה בשקיות ואקום. במחסנים שלהם יש סטוק גבינה ששוויו 3.5 מיליון יורו, והם שומרים עליו בהתאם. ניסיתי להרים מארז גבינה כזה ונזכרתי בתקופה שבה העמסתי פגזי 175 מ״מ בשירותי בחיל התותחנים. זה כבד באותה מידה, אבל הריח של הפרמזן עדיף בהרבה.

לבעלי החווה יש גם מחסן ענק, המשמש מוזיאון למכוניות ישנות, שכל חובב רכב היה שמח לעבור לגור בתוכו. עשרות מכוניות איטלקיות ישנות מוחזקות במצב חדיש, כולל פרארי, מזראטי, למבורגיני, אלפא, מסרשמיט וגם כמה אופנועים ישנים וספות קלאסיות ומה לא. חוויה אדירה. את רוב זמני במוזיאון וגם את חבילת הגלישה שלי ביזבזתי על שליחת תמונות לחברים חובבי רכב, כדי להוציא להם את העיניים (אחרת בשביל מה נסעתי?).

באחד המחסנים של המשפחה, בין הגבינות למכוניות, מצאנו חבורת צעירים משונים, שהקימו מפעל לייצור רמקולים בצורת טמבון ואגזוזים של מכוניות יוקרה. לקנות אצלם רמקול זה תענוג די יקר, אם אתם שואלים אותי, אבל בהחלט יציאה מגניבה, אם יש לכם 20 אלף יורו לבזבז על מערכת סטריאו שנראית כאילו פתחתם בסלון מוסך לפחחות ואגזוזים, ובסוף תחברו לנייד.

גם חומץ בלסמי הוא המצאה איטלקית. העיר של החומץ היא מודנה, שהיא גם ביתו של זמר האופרה הנודע פברוטי. במסגרת הטיול הקולינרי ביקרנו במעבדת חומץ, שם מגלים לך איך הם מייצרים אותו מהענבים הנכונים, מעבירים מחבית עץ לחבית עץ קטנה יותר, ואחרי תהליך שנמשך בין 12 ל־25 שנים, הוא מגיע בבקבוק לשולחן. הטעם בהחלט מיוחד, רק שההמתנה של 12 שנים עלולה להיות מייגעת.

המירוצים

נסענו למסלול מירוצי המכוניות ליד מילאנו, לבדוק מה אנחנו יודעים לעשות במצב של כמעט אובדן שליטה. מדובר בנסיעת חראקות חסרת רחמים במהירות גבוהה במסלול לא גדול, כשמטרת הנסיעה היא לשרוד החלקה על כביש רטוב.

נהג המירוצים האיטלקי המיומן שהדגים לנו את התורה ביצע נסיעה בצורת הסיפרה שמונה על המסלול הרטוב, תוך כדי שהוא חורך את הצמיגים במהירות גבוהה ומצליח להוציא את המכונית ממצב סחרור לפני סיבוב על המקום. די מפחיד. ישבתי איתו בתוך המכונית, ותוך כדי תפילת אל מלא רחמים דמיינתי איך, למרות השליטה המדהימה שלו ברכב, אני ממליץ לו על קורס נהיגה מונעת.

אחר כך עשינו כמה סיבובים עם הפרארי במסלול מירוצים. כיף גדול, שכרוך במאמץ פיזי שעוזר לך לאבד בתוך שלושה־ארבעה סיבובים כמה קילוגרמים.

הספורט המוטורי באיטליה פופולרי מאוד, ובמהלך השנה מתקיימים שם אלף מירוצים שונים, ממונזה עד סאן רמו. במסגרת הטיול ביקרנו במוזיאון פרארי במראנלו, שהוא מקדש הסוגד לפועלו של מייסדה, אנצו פרארי. תחת ידיו יצאו עשרות דגמים של מכוניות נפלאות, שנהוגות בידי מיטב נהגי המירוצים בעולם.

בין השאר, מאפשר המוזיאון נהיגה בסימולטור של פורמולה 1. אמרו לי שמאז הקמתו של המוזיאון לא חווה הסימולטור נהג שהתרסק על הקירות כל כך הרבה פעמים כמוני. 

תכלס

כמו בסיום של כל ארוחה טובה, הגיע זמן החשבון. אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אז אין כמו איטליה. באוכל, בנופים, במכוניות ובכלל. הטיול שערכנו מתאים לקבוצה של חברים, בנים או בנות חובבי/ות נהיגה. לחלופין, יש גם מסלולי סטייל ושופינג, עיצוב ואוכל טוב. אני בטוח שאפשר גם לעשות מסע זוגות שישלב את הכיף משני העולמות. בכל מקרה, תביאו בחשבון את העלויות הבאות, ואל תבואו אלי לבקש הלוואה:

טיול של ארבעה ימי נהיגה ברכבי יוקרה (בין 800 ל־1,200 ק"מ, כשחברי הקבוצה מחליפים ביניהם במהלך המסע נהיגה בכל הרכבים), כולל טיסות אל על ושלושה לילות במלונות בוטיק 4 או 5 כוכבים, נמכר ב־3,995 יורו למסלול רומא־קו החוף האמאלפיטאני וב־4,995 יורו למסלול צפון איטליה, האגמים, הרי הדולומיטים וגורמה ללא גבולות. יש גם אפשרות למסלולי נהיגה עצמית לזוגות או לחברים, והמחירים משתנים לפי הסוגים של רכבי היוקרה - החל מ־2,950 יורו. √

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו