מה הבלש מבין?

בעיתוי מעניין, כשהתעללות בקשישים - תופעה נפוצה ומגונה שנהוג משום מה להתעלם ממנה - מבשילה לכדי דיון ציבורי ואפילו גוררת כתב אישום, דווקא עכשיו מתפרסמים שני ספרים שמציבים את הקשישים במוקד העלילה: "דברים שהשתיקה יפה להם" של יונתן שגיב הוא ספר ההמשך של עלילות עודד "החופרת" חפר, וכעת גם "שמונה עשרה מלקות" מאת אסף גברון. אגב, שניהם רומנים בלשיים, ועל מנת שקשישים יניעו עלילה בלשית באופן אפקטיבי, מובן שעליהם לתפקד כדמויות עגולות, האוחזות בתשוקות, שנאות, מניעים ומאוויים. 

ספריהם של שגיב וגברון מצטרפים ל"שטוקהולם" המוצלח מאת נועה ידלין שפורסם לפני כשנה, ואלה שולפים את אנשי גיל הזהב מהמקום החד־ממדי והצדדי שמוקצה להם לרוב בספרות העברית. אגב כך הם הופכים את גילם המתקדם ליתרון ספרותי: הזיכרונות טעונים יותר, והתשוקות, המניעים והמאוויים סמיכים ומרוכזים יותר כשהמלאכה מרובה והזמן, אולי, קצר יותר. אם אי פעם יתרחש כאן מהפך ביחס המחפיר כלפי קבוצת הגיל שכולנו, אם נזכה, נהפוך לחלק ממנה, מעניין יהיה לבחון גם את מקומה של הספרות בתהליך.

כריכת הספר

"שמונה עשרה מלקות" מחזיר למוקד העלילה גם דמויות מהעבר: איתן אינוך, גיבור "תנין פיגוע", ספרו של גברון מ־2006, שחייו השתנו בעקבות שלושה פיגועים אליהם נקלע בזה אחר זה ושרד אותם בנס - הוא גם גיבור הרומן הנוכחי. 11 שנים לאחר אותו שבוע ששינה את חייו והפך אותו למה שנקרא "סלב של פיגועים", אנחנו מוצאי את אינוך, "תנין", פרוד מאשתו ואם בתו בת העשר, עובד כנהג מונית בה הוא משמש כהיסטוריון לעת מצוא השח לנוסעים על האישים מאחורי שמות הרחובות, מתאגרף פעמיים בשבוע; קצת פוסט טראומטי, קצת תקוע. בוקר אחד נכנסת למונית לוטה פרל, 85, ומבקשת ממנו להסיע אותה לבית הקברות בטרומפלדור, שם הוא גם משלים מניין בהלווייתו של אדוארד, אהובה של לוטה, שהקשר עמו חודש רק לאחרונה. במקום נוכחת גם נגה, נכדתה היפה של לוטה.

תנין מסיע את לוטה מדי יום לבית הקברות ונפשו נקשרת בנפשה של האישה הכובשת והחיונית, שמפגינה עניין של ממש בחייו. הוא מוקסם מהתאהבותה המחודשת באדוארד ומסופה הטרגי. לוטה חוששת שאדוארד נרצח, ושהיא הבאה בתור. ואכן, בוקר אחד ממתין תנין לשווא ללוטה ליד בית האבות וכשלבסוף הוא עולה לחדרה, מתגלה גופת אישה שכובה על המיטה. אלא שהגופה הזו, מבין תנין, איננה של לוטה. היכן לוטה? מה עושה גופת אישה זרה בחדרה? מה הקשר של נכדתה לעסק? ואיך כל זה קשור לליל המלקות מתקופת המנדט הבריטי? 

תנין, שאהבתה של לוטה לאדוארד חושפת בפניו את הרעב שלו עצמו לאהבה וסיפוריה נוגעים בחיבה שלו להיסטוריה מקומית, חובר לבר, גם הוא דמות מ"תנין פיגוע" וכיום אחרי אקזיט שהשאיר אותו עשיר ומשועמם. בהתחלה מפקפק בר בעצם החקירה; למי יהיה אכפת מרצח של קשישים? מטרתו של המחבר היא להוכיח לקורא שאכפת גם אכפת, כשמנגד הוא מפנה אצבע מאשימה לרשויות, שאכן מפגינות אדישות למה שהופך לשרשרת רציחות ומאפשרות לשני בלשים חובבים מטעם עצמם לשוטט באין מפריע בין אתרי הפשע, חדרי מתים וחשודים פוטנציאליים.

גברון כותב בשפה סופר־יומיומית, מדוברת, והתוצאה חיננית ולא מתאמצת. הסגנון הלשוני הוא שהופך את תנין לעירוב של קשיחות ופגיעות, ואת הנוף העירוני שמשתקף מחלון המונית ומתפרץ אליה לאותנטי ואמין. כך לגבי שאר הדמויות הגבריות בסדרה. כשמדובר בנשים, ובלוטה פרל במיוחד, בולט חסרונו של מימד: לוטה פרל אף היא מתאפיינת בשפה מדוברת וקולחת, אלא שהעיצוב הלשוני לא לוקח בחשבון את גילה; בכל הנוגע לסגנון הדיבור, לוטה יכולה להיות גם בת 45 (למעשה, טרם נתקלתי בבת 85 שמדברת כמו לוטה פרל). בניגוד לשגיב או לידלין, שהעיצוב הלשוני המוקפד שתפרו עבור הדמויות נועד להפגין את העושר והייחודיות של עולמן הפנימי, את מטען השנים שכביכול מתנגש, אך למעשה מעשיר את חייהן בהווה תוסס ועכשווי, גברון משרטט את חיצוניותה של לוטה במשיחות ספורות שמעירות אותה לחיים, אך סגנון הדיבור שלה חסר את הייחודיות שדמות כשלה כמהה לו.

אחד מחוקי הזהב של ספרות הבלש החובב, אורח של קבע על מדפי הספרים באנגליה, בסקנדינביה ובארה"ב ונדיר בישראל - הוא שעל המחסור בניסיון וקשרים מפצה אינטואיציה חדה ונחישות ברזל לפצח את התעלומה מנקודת הפתיחה הנמוכה שלו. תנין ובר מפגינים חדות ונחישות, אך היות שהפרשה שמזדמן להם לחקור מפליגה אחורה - עד למאורעות מימי המנדט שמערבים בתוכם אפילו את יצחק שמיר בתחפושת - הם נותרים שבויים בידי קרב גרסאות בין המעורבים ותלויים במילה שלהם. הם מפלסים את דרכם בסבך של אינפורמציה חיצונית, שממשיכה להיערם גם בשליש האחרון של העלילה. 

מחד, הבחירה להעתיק את הבלש מהפוזיציה הקלאסית לעמדה פסיבית יותר של האזנה וברירה בין גרסאות, מפחיתה מכוחה של אחת ההנאות היסודיות שברומן בלשי - הניסיון להיכנס לראשו של הבלש. לא תמיד ברור לנו מה הבלש מסיק מסך כל פעולותיו, ויש הנאה בניסיון לאגד את הסימנים שמתחת לפני השטח להשערה שתתחרה עם זו שלו. מנגד, כאמור, הנשק שמניח גברון בידם של שני גיבוריו הוא עצם העובדה שאכפת להם מספיק. נוכחותם העיקשת גורמת לנפשות הפועלות לחשוש מהם ואף להתמסר להם, מה שמשאיר את העלילה אפקטיבית ומהנה, גם אם העוקץ הבלשי קהה מעט ופיצוח התעלומה לא באמת מפתיע. 

את מה שחסר מבחינת העוקץ הבלשי מתיק גברון למסע האישי שעובר אינוך, וזהו מסע מעניין, גם אם מעט מדוברר מדי לקראת הסוף. העיסוק בגבריות בגיל 44 ורבע אמנם לא נוגע בנושאים בלתי צפויים - אבהות, גירושים, סקס, בדידות - אך הוא עושה זאת בלי לחסוך ברגש ובהומור עצמי, ואלה בסופו של דבר מניעים את הרומן קדימה. 

שמונה עשרה מלקות / אסף גברון, ספרי עליית הגג, 320 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו