אני פורים

ליצן בשק, נדב אבקסיס

"זה בערך 35 שנה אחורה, הייתי בערך בן 8-9. את תחפושת הליצן הזאת אמא שלי תפרה בעצמה. היה לנו בבית שק גדול של תחפושות שאמא שלי תפרה, ומדי שנה כשפורים היה מתקרב כל תשעת הילדים במשפחה היו בוחרים תחפושת על פי שיטת הראשון שלוקח הוא הזוכה. וככה כולן עברו בין כל האחים. לרוב אני הייתי מלכת אסתר. אולי כי זה מה שאהבתי, או מה שנשאר לי בשק. עד היום אני די ליצן, אני מדבר שטויות, מצייץ שטויות בטוויטר, עושה שטויות. זה די מאפיין אותי". 

 

ליצן בנשמה, אסף אטדגי

"לדעתי זו תמונה בערך מגיל שנתיים וחצי, שצולמה ב'פוטו סיני' ברמלה. זה מהפוטו הישנים של פעם, כשהיו מגיעים כל המשפחה לצילום מיוחד מול המצלמות. מאז התחפשתי עוד המון פעמים לליצן, זה כי יש לי פטיש רציני לליצנים. יש לי קעקועים שלהם על הגוף, בבית יש לי פסלים של ליצנים. יש משהו בליצנים שמתחבר עם המקצוע שלנו - זה מהמקצועות האכזריים שבהם לא משנה אם אתה עצוב ועברת את היום הכי קשה בעולם, אתה חייב לעלות לבמה, לשים את המסיכה ולשעשע אנשים. מה שמצחיק הוא שלאחי יש פרנויה מליצנים, וכשהוא בא אלי הביתה הוא הופך את כל התמונות של הליצנים". 

 

ריקוד מושחז, מאיה בוסקילה

"כמו שבטח אפשר לנחש, הייתי ילדה שאהבה מאוד לשיר ולרקוד בכל הזדמנות. האמת שאני לא ממש זוכרת באיזה גיל בדיוק צולמה התמונה הזאת, אבל זו בערך התקופה שבה התחלתי לרקוד. תמיד רציתי להתעסק בתחומים האלה, ולכן מאוד הגיוני שבפורים התלהבתי לצאת הבית לבושה כרקדנית. חוץ מזה, לדעתי, אני נורא דומה בתמונה הזאת לבן שלי, לני". 

 

ג'ני מהבלוק, טום באום

"כבר מגיל צעיר נורא הערצתי את ג'ניפר לופז. בתמונה הזאת אני מחופש אליה כשאני בערך בן 9. זה בדיוק היה בתקופה שבה יצא הקליפ שלה My love don't cost a thing, ואני ניסיתי להעתיק את מה שראיתי שם אינספור פעמים. התחפושת לא יצאה לי כזאת דומה אליה; שמתי חלוק שקניתי בתאילנד וכפכפים שלקחתי מאחותי. כולם נורא צחקו ופירגנו. זאת אינטרפרטציה מאוד מעניינת של לופז, שאין לה שום קשר למציאות, אבל עפתי על זה ברמות הכי קשות. הייתי מסתובב עם התחפושת ורוקד ושר וכולי בטירוף. מבחינתי הייתי ג'יי לו". 

 

רוקד עם כל אחד, אבי נוסבאום

"בתמונה הזו אני בן 3, בכפר־סבא הקטנה שבילדותי היתה באמת סוג של כפר קטן. בתמונה מופיעות איתי שתי האחיות האהובות שלי, סיגל ודנה, כולנו בתחפושות שאמא שלי תפרה לנו. היום כבר לא עושים תחפושות כאלה, ואימהות כאלה. מה שמאוד מענייןזה שהאחיות שלי כבר לא רקדניות, אבל אני נשארתי ליצן. לפעמים אני מאוד מתגעגע לימים האלה, ולא רק בגלל הפריזורה". 

 

ברבור ורוד, מיכל הקטנה

"הייתי פעילה כמעט בכל חוג אפשרי של בנות - ריקוד, בלט והתעמלות קרקע. אני זוכרת שהיה מאוד חשוב לי שהקוקו יעמוד בצורה מסודרת ומתוחה, פחדתי שייגעו לי בשיער. הייתי נורא פרפקציוניסטית. פשוט לא יכולתי להיפרד מהמדים, הכי ורודה בעולם; ותמיד רציתי ללבוש את הבגדים האלו גם לבית הספר. לכן, כשהגיע פורים והייתי בת 7, בעצם לא ממש התחפשתי אלא השתמשתי בתלבושת. זה כמו שהבן שלי רוצה להתחפש עכשיו למסי, ואני מנסה לשכנע אותו להתחפש לאינדיאני כי הוא לובש את החולצה של מסי כל השנה". 

 

כלה להשגה, אודליה יקיר

"כבר בתור ילדה קטנה היו לי אינטואיציות מאוד חזקות והנחתי שכנראה לא אתחתן בשנות העשרים שלי, אלא אבלה יותר בטיולים בחו"ל ובמימוש עצמי ופחות בגני ילדים. הייתי בת 10 ואמרתי לעצמי: אם כבר אצטרך לחכות כל כך הרבה, אולי עדיף להתחפש ולסגור לפחות את הסיפור של השמלה. מאז עברו הרבה מים בנהר, ועדיין לא עמדתי מתחת לחופה. מקווה שזה ייצא השנה, ובכל מקרה, יש לי אותי בשמלת כלה". 

 

הסינית ההמומה, שיר אלמליח

 "אני חושבת שהייתי בערך בת 5 כשהתחפשתי לסינית. מאז שהייתי קטנה אמא שלי היתה אומרת לי כל הזמן שאני נורא דומה לסינית, עד שבסוף היא חיפשה אותי לסינית. אני מצולמת כאן לצד סבתא שלי מצד אבא זיכרונה לברכה, שנפטרה לפני שלושה חודשים. לי ולאחי היה מנהג ללכת לבקר אותה מחופשים כל שנה בפורים, ואז גם היינו מצטלמים איתה. בתור ילדה מאוד אהבתי את פורים, הייתי ממש מחכה שהחג הזה יגיע, אבל עם השנים אני פחות נמשכת לזה. כל יום בעבודה מסרקים אותי ומאפרים אותי, אז אני כבר לא מתרגשת מזה. האמת היא שלא התחפשתי כבר כמה שנים".

 

גיבור על־חושי,  ליאור סושרד

 "בתמונה אני בן 5, מחופש לספיידרמן. המבט העצוב בעיניים מסמל ילד שהכריחו אותו להתחפש בבוקר של פורים, והוא בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה. מה שכן, אם כבר להתחפש, אז לאחד מגיבורי העל - נורא הערצתי אותם בתור ילד. מה שמרגש אותי עכשיו, בתור אבא, זה שהשנה הבן שלי אורי יתחפש אף הוא לספיידרמן; וזה סוג של סגירת מעגל בשבילי. הוא זה שביקש להתחפש לדמות, ולכן השנה נעשה תחפושת משפחתית של גיבורי על". 

 

פיירו המפואר, ג'קי לוי

"מדובר באמת בליצן מפואר. לאמא שלי היה מאוד חשוב לעבוד ידנית על התחפושות שלנו, ולכן כשהיא עשתה ליצן זה היה ליצן מאוד ספציפי - פיירו. היא עבדה על זה כל כך קשה, והתוצאה היתה כל כך מושלמת, שאני געיתי בבכי וסירבתי לצאת מהבית. התמונה למעשה צולמה בתום עבודות שידול ממושכות. היום אני מבין עד כמה זה נגע בי במקום עמוק ומדוע הגבתי כך. עד היום זוכרים לי במשפחה את הפורים שבו לא הפסקתי לבכות בגלל תחפושת". 

 

מתוק לי או מארלי, אורי ששון

"התחפושת הזאת, בערך מגיל 8, היא ממש לא ברורה. מצד אחד יש לי פאה של בוב מארלי, אבל למעשה התחפשתי לאישה. או אם תרצו, מעין בוב מארלי גיי שכזה. בילדותי לא השקעתי יותר מדי בתחפושות, לקחנו כל מה שהיה בארון, ניסינו ואילתרנו. התוצאה לא ממש היתה חשובה. הרעיון להתחפש לדמות אחרת מאוד מגניב אותי ואני מאוד אוהב את החג הזה. בשנים האחרונות התחלתי להשקיע, ויש לי כמה רעיונות למה להתחפש השנה, אבל אני לא מגלה. תכלס מאוד קל להתחפש לג'ודוקא, אבל דווקא מזה הכי נמנעתי לאורך השנים".

 

ראש אינדיאני, חני נחמיאס

"כשהייתי ילדה לא קנו תחפושות. תפרו, הדביקו, צבעו, גזרו. וזה היה כל הכיף. כל תחפושת היתה מקורית ולא מצאת בכיתה אף תחפושת דומה לשנייה כי כולן היו יצירה עצמית. אצלי היתה זו סבתא רשל, אמא של אבא שלי, שהיתה תופרת ובזכותה זכיתי מדי שנה בתחפושות מושקעות ומלאות דמיון פרי יצירתה. את תחפושת האינדיאנית מגיל 8 אני זוכרת במיוחד כי היא היתה עשויה מבד יוטה מגרד ומציק, אבל גם זיכתה אותי במקום הראשון בתחרות התחפושות של בית הספר. אגב, התמונה צולמה בפוטו השכונתי כי פורים היה אירוע ששווה היה להנציח, ולא בכל בית היתה מצלמה. לך תסביר את זה לדור הסלפי". 

 

רוח המפקד,  רמי לוי

"הייתי בן 5 כשהתמונה הזאת צולמה. אבי שיחיה, כלוחם לשעבר בלח"י, תמיד חשב איך ללמד אותנו להיות ציוניים ולשמור על המולדת; חונכנו לאהבת חיילים מטורפת. לאבא שלי יש חולשה מטורפת לחיילים, אני זוכר איך היינו מסתובבים בסופרמרקט, והוא היה רואה חיילת שהוא לא מכיר עומדת בתור, ואומר לקופאית: אני אשלם עליה. הוא היה מאכיל פלוגות שלמות. בבית כזה חונכתי, ולכן זה היה הכי מתבקש מבחינתי לרצות להיות חייל כבר בגיל 5. אז בפורים יכולתי להגשים את החלום הזה". 

 

הבבושקה מאושרת, ניקול ראידמן

"ברוסיה שבה גדלתי לא ממש היה נהוג לחגוג את פורים ולהסתובב מחופשים ברחובות, בגלל החשש מאנטישמיות. אז היינו חוגגים בבית, וכאן אני בערך בת שנתיים - ההורים שלי חיפשו אותי לבבושקה. לא יודעת מה עבר להם בראש, לילדים שלי בחיים לא אעשה את זה. אפשר להגיד שהפעם הראשונה שבאמת התחפשתי בפורים היתה בשנה שעברה - אירגנתי 'מסיבת אלים' מפוארת ועשיתי תיקון לעצמי על כל עוגמת הנפש. הגעתי מחופשת לוונוס. האמת היא שאני מרגישה כל יום כאילו אני מתחפשת, אני לא מעזה לצאת מהבית לא מתוקתקת; החלום שלי זה לצאת לרחוב בלי איפור, עם פיג'מה ונעלי בית, ואז אף אחד לא יזהה אותי. זאת התחפושת האידיאלית עבורי". 

 

שימוש סביר, מיכל ינאי

"הייתי ילדה שמאוד אהבה לעשות שטויות בכל הזדמנות, אז פורים היה החג המושלם. לפעמים סבתא שלי היתה תופרת לי תחפושות, ואני תמיד ניסיתי לחשוב על התחפושת הכי מקורית ומשונה שיש. וככה גם בשנת 1984, הייתי בת 12 והתחפשתי למלך בית־השימוש. בתמונה אני מצולמת עם אחי הקטן שמחופש לכיפה אדומה. כל פורים הייתי מחפשת אותו לבת, כי נורא רציתי אחות. גם הייתי שולחת אותו לבית ספר עם קוקיות, עד שבסוף ההורים שלי עלו עלי והייתי צריכה להפסיק עם זה". 

 

קראטה קיד, דודי סלע

"בתור ילד מקריית שמונה העברתי חלק נכבד מהילדות שלי בצפייה בסרטי ברוס לי. היו משדרים המון סרטים שלו, ואני והאחים שלי היינו רואים את זה כל הזמן. אחר כך היינו מנסים ליישם אחד על השני את מה שראינו בסרט, אבל כמובן שאני, כילד הקטן, תמיד הייתי מפסיד במכות. בתמונה אני בערך בן 4, זאת היתה תקופה שבה כולם היו מתחפשים לנינג'ות או קראטיסטים או קאובואים. היום הבן שלי עילאי באותו הגיל, ובדיוק הגיעה התחפושת שלו מארה"ב לפורים הקרוב - הוא יהיה נהג מירוצים". 

 

מחזיקה בשרביט, נועה קירל

"בכיתה א' התחפשתי לטינקרבל. בגיל הזה בדרך כלל הילדות אוהבות להתחפש לפיות ונסיכות, אבל לא רציתי להיות כמו כולן ובחרתי פיה מסוג קצת שונה. זה לא ורוד, לא יותר מדי נשי, זאת טינקרבל עם כל מה שמשתמע מזה. פורים זה החג הכי כיפי בלוח השנה, כי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולהיות מי שאתה רוצה. חוץ מזה שאני גם מופיעה המון בפורים, יש לי השנה שבע הופעות מדי יום. בקיצור, זה חג של כיף. ואני גם בטוחה שיהיו מלא בנות שיתחפשו השנה לנועה קירל". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו