אהבת חייו

"אני מחפש הגדרה לכל מה שיש בי אלייך. שנים אני מחפש, ואני לא מוצא. חמישים ושבע שנים אני מרגיש את כל הדברים האלה כשאני רואה אותך או חושב עלייך. הראייה מתערפלת, לעיתים באות דמעות - בפרט מאז שעזבת אותנו, אבל גם לפני זה - הנשימה נעשית מהירה יותר או איטית יותר, לא סדירה, הלב פועם מהר יותר או לאט יותר. ומעל לכל - אני נמצא במקום אחר". (מתוך "היום שבו היא אהבה אותי")

יוסף חרמוני פותח את רוכסן המעיל ומניח את כף ידו על הצד השמאלי של החזה, מבעד לחולצה. "את רואה מה שיש פה?" הוא מצביע על ליבו בעיניים נוצצות, "כל מה שיש לי פה זה רוחלה וגליה. הכל". 

כבר יותר מארבעים שנה שהלב של יוסף מלא ברוחלה, אשתו הצעירה ממנו בחמש שנים, שנזקקת כיום לעזרה סיעודית צמודה. יותר מחמישים שנה שהלב שלו מלא בגליה, אהבתו האמיתית הראשונה, שאותה פגש כשהיה בן 16 וחצי, ולדבריו הוא מאוהב בה גם היום, עשר שנים אחרי מותה ממחלה. 

גם היום הוא עוצר את הבכי שמאיים להתפרץ, לא מסוגל לומר מפורשות שנפטרה, מעדיף לומר שהלכה מאיתנו, שאיננה עוד, כאילו יום אחד תקום ותשוב. אהבה אינסופית שהחלה אי שם בנעורים, מומשה ביומיים של אושר עילאי מבחינתו וחלפה כמו שבאה, אבל נשארה בליבו לנצח. לב שבור, קרוע, של רומנטיקן חסר תקנה, שלימים התאהב, מבלי להתכוון, ברוחלה, אחותה הצעירה של אהבת חייו, שאותה גם נשא לאישה והקים איתה משפחה. 

כמעט ארבע שנים אחרי שגליה הלכה, החליט להתיישב מאחורי המקלדת ולכתוב את דברי אהבתו אליה. לגלות את הסוד שהיה, לדבריו, גלוי לכולם, אבל אף אחד לא דיבר עליו. גם רוחלה, הוא אומר, ידעה והסכימה לקבל אותו עם כל האהבה לאחותה.

"את יודעת, גליה, המילה האחרונה שאני אגיד לפני שאני אמות תהיה גליה. גליה, אהבָתי", פותח חרמוני (74) את אסופת המכתבים שהוא כותב עכשיו לגליה. בשפה פיוטית של נער מאוהב הוא שופך את קורות חייו, השזורים באהבה ובגעגועים לאהובתו. מכתב ועוד מכתב ועוד מכתב, שנארזו יחד לספר "היום שבו היא אהבה אותי", שיצא בימים אלה בהוצאת "אחוזת בית".

"אני לא יכול לומר שאני זוכר מילה במילה את המכתבים שהחלפנו בינינו, אבל היו משפטים שנחרתו לי בזיכרון", הוא אומר. "את כל האירועים הקטנים שמתוארים בספר, החל בגיהוק קטן ועד שם הקונצרט ששמענו ביחד, אני זוכר במדויק. גם את התחושות. ובכל פעם שאני מדבר על זה, זה כאילו קורה שוב, האהבה הזאת, התחושות האלו". 

•   •

"החיים שלי מגיל שש עשרה וארבעה חודשים, החיים ששייכים לך, גם בהם יש כמה קטעים. אבל כל הקטעים יושבים אצלי בנשמה, ואני נמצא בהם, ואין כל ריחוק, אפילו ממה שהיה וממה שהייתי גם לפני חמישים ושבע שנה. 

"אני - גם עכשיו - הנער־ילד שנופל לשמיים אלייך; ואני הנער שאחרי שנתיים אַת אהבת אותו קצת; ואני הנער השבור והמרוסק שעזבת אותו; ואני החייל המיואש והמתאושש, ואני האיש הצעיר שממשיך להיות משוגע עלייך אבל גם רוצה המון נשים וכמה מהן רוצות אותו, ואני הבעל של רוחלה והאבא והאיש המתבגר והסבא המזדקן. הכל ברצף ובלי רצף, בסלט אחד שאין בו מוקדם ואין בו מאוחר". (מתוך הספר)

בארונית קטנה מחזיק חרמוני עשרות מחרוזות, כאלו המשמשות את המוסלמים לתפילה. עכשיו הוא מוציא שרשרת לבנה מכיס מעילו ומתחיל למולל אותה באצבעותיו, "זה משהו להתעסק איתו, כמו שאנשים כוססים ציפורניים או משחקים עם השעון. תמיד הייתי מוריד את השעון ומשחק איתו, וכל פעם הוא היה נעלם לי. עד שיום אחד הייתי בעיר העתיקה עם רוחלה, והיא אמרה לי, תקנה לך שרשרת כזו, במקום שהשעון ייעלם לך כל פעם. מאז אני מסתובב עם שרשראות פלסטיק כאלו. לערבים הן מסמלות את השמות של מוחמד, לנוצרים את הייסורים של ישו, ואצלי זה למשחק".

הוא אדם נעים הליכות, מתנסח בפיוטיות, נותן לנפש להתמסר לתחושות, לא להסתתר בהן. "בוכה כשאני עצוב, צוחק כשאני שמח, וכשאני אוהב, זה עד הסוף". מורה לערבית בגמלאות, שבימים אלה מעביר את זמנו בעיקר בכתיבה, בתרגום שירים לעברית ובטיפול באשתו רוחלה.

הוא נולד בקיבוץ בית השיטה ב־1942. בגיל 9 וחצי, בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית, עבר עם הוריו ושתי אחיותיו הצעירות לקיבוץ איילת השחר שבגליל העליון. אחותו הגדולה, שהיתה אז בת 16, היתה היחידה מהמשפחה שנשארה בבית השיטה. "זה היה שוק גדול שהיא נשארה, תמיד היינו ביחסים מאוד טובים", הוא אומר.

בגליה התאהב כשהיה בן 16 והיא בת 14 וחצי, והם עבדו ביחד במסיק, ושני זיתים סוררים נחתו במחשוף חולצתה. הוא זוכר איך חילצה אותם בצחוק, אחד־אחד, והעיפה אותם לערימה. עד אז היא היתה עוד נערה יפה, בת כלשון הקיבוצניקים, שכולם אהבו לאהוב. אבל מאותו היום הפכה להיות עבורו גליה הנאהבת, ששמה עולה בפיו בהתרגשות. 

בכיתה י"א עזב את בית הספר ("לא רציתי יותר את המסגרת"), וכשרוב בני כיתתו במשק יצאו ללמוד בכיתה י"ב בבית ברל, הוא נשאר בקיבוץ עם ארבעה בנים ושתי בנות, וביחד עבדו בעבודות המשק. "השנה של חיי", מגדיר אותה יוסף. בכל יום שלישי היה נוסע עם גליה ועם נערה נוספת מהקיבוץ לתזמורת הנוער של הגליל העליון בתל חי, נסיעות שהיו עבורו חוויות קסומות.

"ההמתנה איתכן לאוטובוס לתל חי ובדרך חזרה הביתה היתה מסע ברקיע התשיעי או העשירי, או גבוה יותר", הוא כותב בספר. "אני לידך, מצחיק אתכן, מתווכח איתכן, ומרגיש שאני דואה, דואה, דואה. אלה היו רגעים ארוכים, אולי אפילו שעה בכל כיוון, של כמעט אושר". 

רק בראש השנה של אוקטובר 1960, כשהיה בן 18, החליט לשבת ולכתוב לה מכתב שבו הוא מתוודה על אהבתו. היא ענתה לו, וכך התכתבו במכתבים במשך שלושה שבועות, שהסתכמו בערב אחד מיוחד במוצאי שמחת תורה.

"ישבנו בוואדי שמדרום לקיבוץ, זה לצד זה, צחקנו, דיברנו, וגם מעט התנשקנו, נשיקות של טירונים".

אבל כשנפגשו שוב בלילה שאחרי, והוא ניסה שוב לגעת בה, אמרה לו שאינה מעוניינת. שיפסיק לחזר אחריה ושלא יכתוב לה עוד.

"מאז אותו הלילה, ליל איקרוס, אני הולך כאילו אני בתוך מנהרה מזכוכית, שהיא נמוכה ממני ואני צריך ללכת בה כפוף, מכווץ", הוא מתאר בספרו (במיתולוגיה היוונית, איקרוס ניסה לעוף קרוב לשמש אך כנפיו נמסו והוא נפל לים ומת). "מאז, כל השנים אני הולך לא זקוף. המטר שישים ושבע שלי, כל הזמן הם מטר שישים וחמש". 

בצבא שירת חרמוני כמ"כ בגולני, ואחרי שהשתחרר עבד בחקלאות וכרכז תרבות בקיבוץ. פעמיים עזב את איילת השחר, הראשונה ב־1968, אז עבר לתל אביב לשנה, והשנייה ב־1989, כשעזב עם אשתו רוחלה לקריית שמונה. הם גרו בעיר כעשרים שנה, ואחריהן שבו לקיבוץ.

"הקיבוץ הוא הבית מאז ומתמיד", הוא אומר, "גם כשגרתי במדינות ובערים אחרות היה בי געגוע לקיבוץ ולאנשיו. מעטות הפעמים שהצלחתי לשכוח ממנו ומגליה.

"כמעט כל הצעדים בחיים שלי היו בגללה. עברתי לתל אביב כדי להתרחק ממנה. אחר כך עברתי לשנת שירות בשדה בוקר כדי להתרחק ממנה. אבל לא התרחקתי לגמרי. היא התחתנה ב־1964, ובאתי משדה בוקר לחתונה שלה, וגם כתבתי מערכונים לחתונה, כמו שעשו אז. הייתי חלק מהחיים שלה והיא היתה חלק מהחיים שלי, וכל אחד ראה את החלק הזה בצורה אחרת". 

על קירות דירתו הקטנה תמונות רבות של מרילין מונרו, פופ־ארט צבעוני לצד פוסטרים פשוטים. על השידה כמה תמונות משפחתיות, הוא, רוחלה (69) ושתי בנותיהם, יובל (47) ומיכל (46), וגם הנכדים, בימים יפים, לפני המחלה.

•   •

"כל כך אהבתי, אהבתי, אהבתי, אהבתי אותך. 

מה אהבה? זה היה שיגעון. 

ובאותו הזמן הייתי עם רוחלה. והיא אחות שלך. זה נורמלי ככה? 

לא עברו חודשיים, והבנתי שזה לא יכול ללכת ככה". (מתוך הספר)

לאורך השנים ידע חרמוני גם אהבות אחרות. רובן ככולן ידעו על אהבתו הנצחית לגליה, זו ששברה לו את הלב. פעם אחת כמעט התחתן עם אבישג, שהחליטה לעזוב רגע לפני, אחרי שסיפר לה על אהבתו לגליה, והיא כנראה הבינה שלא תוכל לשאת אותה.

באוקטובר 1965 עיניו וליבו נחו פתאום על רוחלה, אחותה הצעירה של גליה. הם החלו לנהל מערכת יחסים, נפגשו בסתר, לסירוגין, במשך שלוש שנים. הוא שיתף אותה באהבתו הבלתי ממומשת לאחותה, "ורוחלה לא נבהלה, היתה תקופה ארוכה שבה זה לא הפריע לה. כנראה שהיא אהבה אותי כל כך, שהיתה מוכנה לספוג את זה".

בינתיים החל לחזר אחרי רוחלה גם חברו של יוסף מהקיבוץ, זאב (זאבי) יובל, שהיה בן גילה. הוא החל לכתוב לרוחלה אינספור מכתבי אהבה, אבל היא היתה עם יוסף, ויוסף רצה אותה, וגם את גליה. 

"הטלנובלה יצאה לדרך", כותב יוסף לגליה בספר. "זאבי אוהב את רוחלה בטירוף, רוחלה אוהבת אותי בטירוף, אני אוהב את רוחלה אבל מטורף עלייך, ואת, מה לך ולכל החד גדיא הזה".

יוסף ורוחלה. "עורכת הספר שאלה אותי למה שתקתי עד עכשיו"

בספטמבר 1968 החליטו יוסף ורוחלה להתחתן. הוא שקל לבקש את רשותה של גליה להינשא לאחותה, עד שהחליט שלא. הבין שאין ביניהם טינה כלשהי, שהיא לא מתעסקת באהבתו אליה, ולכן גם הוא לא צריך לבקש את רשותה להיות עם אחרת. 

אלא שרוחלה התחרטה. "כנראה הבינה שהאהבה הגדולה שלי לאחותה עלולה לפגוע בה, ובחרה בזאבי", הוא אומר.

זאבי, אז טייס בחיל האוויר, נישא לרוחלה בקיץ 1969. "הלכתי לחתונה, לא יכולתי לכעוס עליה. שמחתי בשמחתם, בירכתי אותם, גם כתבתי להם מערכונים.

"אחר כך נסעתי לטיול ארוך בחו"ל. עבדתי ביוון כאגרונום, נסעתי למזרח אירופה, ומשם למשפחה בשיקגו. רציתי ולא רציתי להיות ליד גליה. הייתי צריך כנראה להתרחק מכל התסבוכת הזאת, של האהבה לגליה".

תשע שנים אחרי היומיים האלה שבהם בילו יוסף וגליה ביחד, כשהוא בארה"ב, כתב יוסף מכתב לגליה שבו התוודה שוב על אהבתו והתנצל על שהכעיס אותה באותו הערב, כשניסה להתקרב יותר מדי. 

"כתבתי וייללתי, ייללתי וכתבתי", הוא כותב בספר. "לא זוכר כמה עמודים, נדמה לי שלא יותר משניים. קראתי בסוף מה יצא, מה שטף את הנייר במפלים של מילים, שאני חושב שהיו משוגעות בכנות שלהן, בהליכה שלהן עד הסוף. אני לא זוכר אף מילה, פרט ל'גליה', ואולי גם 'שלך... תמיד... סילחי לי...'

"ואולי אני לא באמת זוכר... היתה הרגשה של קריעה. אני קורע את עצמי מעצמי ומהתלות המוחלטת בך, התלות במבטים שלך, במילים שלך שאף פעם לא באות".

גליה לא ענתה לו על המכתב ההוא.

ב־29 באוקטובר 1969 נהרג זאב יובל בהתנגשות בין שני מטוסי פייפר מעל בסיס חצרים. אשתו רוחלה היתה אז בהריון עם בתם, שנולדה ארבעה חודשים לאחר מותו וקיבלה את השם יובל.

"הוא היה בסך הכל בן 22, לפחות הספיק להתחתן ולאהוב ולהרגיש את התנועות של הבת שלו, שאז הוא חשב שזה בן", אומר חרמוני ועוצר לרגע ארוך, נאבק בדמעות שעולות שוב ושוב בכל פעם ששמו של זאבי עולה בשיחה. "זה נורא מה שקרה לו".

הוא בכלל היה בחו"ל כשזאבי נהרג, שמע על כך במכתב, שעד היום אינו בטוח מי שלח לו. ניסה להמשיך לטייל, החל להתכתב עם רוחלה, האלמנה הטרייה. עד שבאפריל 1970 החליט לחזור. 

"הכי הגיוני היה שאשאר בחו"ל ואתרחק מכל הדבר הזה", הוא ממשיך במבט מהורהר. "אבל הלב השבור, הכאב על זאבי, הדאגה לרוחלה וגם לגליה, החזירו אותי לארץ. ידעתי שגליה היא אדם רחום ואוהב, שתסלח לי על העבר, שתרצה שלי ולרוחלה יהיה טוב.

"מגיל שלושה חודשים גידלתי את יובל. היא תהיה תמיד הבת של זאבי ורוחלה, אבל גם הבת שלי". 

באפריל 1971 התחתנו רוחלה ויוסף. באוקטובר נולדה בתם, מיכל. עם השנים נולדו להם חמישה נכדים. חרמוני עבד כמורה לערבית בתיכון בקיבוץ עמיר ותירגם לעברית שירים וסיפורים מספרדית, מרוסית ומגרמנית. רוחלה היתה מורה נערצת בכיתות א' ו־ב'. מ־2009 הם גרים שוב באיילת השחר. 

גם בני משפחתה של גליה עדיין חיים בקיבוץ. מאז ומתמיד רוחלה וגליה היו קרובות, ומתוקף היותם בני משפחה, גם יוסף וגליה המשיכו להתראות, כשליבו מתמלא בשמחות שלו, אבל גם שלה, ובגעגועים לאהבה שאינה קיימת עוד.  

•   •

"וסיפרתי ושוב סיפרתי לרוחלה, הכל. היא ידעה, או לפחות שמעה אותי אומר לה את זה. אני לא בטוח שהיא הבינה עד כמה אני באמת עבד נרצע שלך. 

"רק מאז שעזבת אותנו רוחלה הבינה מה היה אז, מי הייתי אז, לפני חצי מאה. היא התחילה להבין את זה כשראתה איך נשברתי כמו כוס פיירקס, לפני תשע שנים, כשעזבת אותנו. 

"איך זה לא הפריע לה? אני לא יודע. כנראה היא באמת אוהבת אותי, אם היא אוהבת אותי כשאני מיילל עלייך. הרי גם היא אוהבת אותך....

"עברנו, רוחלה ואני, הרבה כל כך, שהיא קיבלה אותי כמו שאני, כל החבילה". (מתוך הספר)

לפני כחמש שנים, אחרי לכתה של גליה, הוא החליט להוציא את כל הרגשות הסמויים לאור. חלק מהחברים שלנו ידעו שאני מת על גליה, אבל היתה לנו עדינות, אף אחד לא דיבר על זה באמת".

למה החלטת לגלות הכל עכשיו? 

"אני רוצה שכל העולם יידע שאני מאוד אהבתי את גליה", הוא מדגיש כל מילה במשפט. "חשוב לי שכל אחד מהאנושות יידע את זה.

"את יודעת, אני דובר שש שפות. עברית, ערבית ואנגלית ברמת שפת אם, וספרדית, גרמנית ורוסית ברמה די טובה. בכל פעם שאני משתמש בכל אחת מהשפות, יש לי כאילו יקום נוסף. כך גם עם הכתיבה שלי על האהבה לגליה. יש יקום נוסף, של אהבה לגליה. אני רוצה שאחרון הצ'ופצ'ים בסיביר ואחרון הפינגווינים באנטרקטיקה יקראו את זה. שיידעו שאני אהבתי את גליה.

חרמוני בביתו. "אין לי מה לחשוב איך גליה היתה מגיבה לספר. היא התחתנה, לכולנו יש ילדים ונכדים, לא היה מה לממש" // צילום: אנצ'ו גוש / ג'יני

"כשהספר היה כמעט גמור, הלכתי איתו להוצאה לאור. העורכת שאלה אותי למה שתקתי עד עכשיו. עד לאותו רגע לא חשבתי על זה. אני יודע לכתוב, ואני יודע שאני יודע לכתוב, אבל מעבר לסיפורים קצרים שפירסמתי בעיתונים הקיבוציים לא כתבתי כלום.

"כמה שנים אחרי שגליה הלכה מאיתנו, הרגשתי שאני חייב. הרגשתי שאני עומד על גג האסם באיילת השחר, בגובה 17 מטר, ויש לי שתי אופציות: לקפוץ או לצעוק. אז בפועל אי אפשר לעלות על האסם הזה, כי חתכו את הסולם אחרי שמישהו באמת ניסה להתאבד שם, אבל אני החלטתי לצעוק את זה. שכולם יידעו".

גם רוחלה?

"גם רוחלה. כשהתחלתי לכתוב, לפני כמעט שש שנים, רוחלה עוד היתה בריאה, והיא היתה שותפה לכתיבה. הייתי כותב, ופעם בכמה ימים קורא לה את מה שכתבתי, והיא היתה בוכה, אומרת שזה כל כך יפה, כל כך יפה. מאוד ריגש אותה.

"היינו בני זוג, סיפרנו תמיד דברים אחד לשני, והיא ידעה לאורך כל השנים שאני אוהב גם את גליה. אני לא חושב שזה הפריע לה. הרי בפעם שהאהבה שלי לגליה כן הפריעה לה, היא בחרה בזאבי. אבל קרה מה שקרה לזאבי, והיא בחרה בי שוב, ולדעתי היא פשוט אוהבת אותי כמו שאני אהבתי את גליה", הוא מחניק שוב את הבכי המאיים בגרון. 

•   •

"את באה אלי מכל השנים שלך, גליה. אבל בעיקר מהשנתיים, השנתיים של החיים שלי, כשהייתי נער ואת היית נערה, קצת יותר צעירה ממני. אלה השנתיים המאירות של החיים שלי, ומשם את באה אלי הכי הרבה, ולא מפריע לי שזה בא ממרחק של חמישים ושש שנים, חמישים ושבע שנים". (מתוך הספר)

חרמוני מוציא את הטלפון הסלולרי מהכיס ומראה לי תמונה בשחור־לבן שצילם מאלבום ישן. נער בן 18, עומד מאחורי בית הוריו, חיוכו ממלא את התמונה, את פניו, את עיניו הזוהרות. "התמונה הזאת צולמה ב־1960, ביום שבו אני וגליה גילינו ליום אחד שאנחנו אוהבים. באותו ערב יצאנו בפעם הראשונה ולפני האחרונה. אני זוכר את זה לפרטי פרטים. התמונה הזו מזכירה לי את הפיק של החיים שלי".

ב־1993, כשחזר עם רוחלה משנה בפרו, שם לימד עברית בלימה והתאהב בשיריו של קרלוס גרדל, מגדולי זמרי הטנגו, הוא כתב מאחורי התמונה, בספרדית, את השם של אחד משיריו המוכרים של גרדל, El Dia Que Me Quieras ("היום שבו תרצי אותי"). על בסיס שם השיר נקרא ספרו "היום שבו היא אהבה אותי".

לאורך השנים כתב פזמונים ומערכונים, סרטונים קטנים שהנערים בקיבוץ היו ממחיזים, ועזר לחבריו בכתיבת מכתבי אהבה. גם לחתונה של גליה כתב את המערכונים שהוצגו, "הייתי עסוק בשאלה אם יאהבו את המערכונים יותר מאשר בעובדה שהיא נישאת לאחר", הוא אומר. 

במשך שנתיים עסק בכתיבה פוליטית, ואף היה דובר תנועת צומת של רפול ותנועת התחיה, שהתאחדה איתה. בגלל חילוקי דעות עזב אחרי פחות משנה. היום הוא מגדיר את עצמו בקצה השמאלי של המפה.

בעוד כשנה הוא מקווה להוציא לאור שני ספרים נוספים שכתב. האחד בעל גוון פוליטי, המכיל "תובנות איומות ונוראיות על פניה של היהדות בישראל של היום", והאחר סיפורי זיכרונות של אנשי איילת השחר משנות העשרים עד שנות החמישים. את סיפור הסוד של חייו תיכנן בכלל להוציא אחרי השניים האחרים, אבל לאחר שהתקשה לפרסם את ספרו הפוליטי, הסדר השתבש.

"מהרגע הראשון ידעתי שהמכתבים האלה יבשילו לספר, אני לא כותב למגירה. ימים לפני הוצאת הספר היה למשפחה שלי קשה, אבל לי היה ברור שאני מוציא את הספר הזה".

לא חששת שהמשפחה שלך תיפגע?

"שקלתי לשנות את כל השמות בספר לשמות בדויים ולכתוב כאלמוני. כי ברגע שהשם שלי מופיע, וגליה ורוחלה מופיעות בשמות אחרים, קל לפצח את כל הסיפור. זה היה סוד למטומטמים, וכל מכרינו היו מזהים מייד במי מדובר. 

"אבל אז הבנתי שזו עליבות. לא שאני הולך היום עם חזה חשוף בגאווה, אבל אני לא יכול לספר את הסיפור שלי בלי לומר שזה אני. אין סיבה".

גם עכשיו, לאחר שהסוד הגדול כבר בחוץ, סערת הרגשות וההתחבטויות לא שככו. חרמוני נוקב, אמנם, בשמות האמיתיים, אבל בחר שלא לפרסם בספר את תמונתה של גליה, ובמקביל הפציר גם שלא תופיע תמונתה בכתבה, שלא לעורר מחדש רגשות במשפחה. 

"אז זה לא היה פשוט מבחינת המשפחה, אבל עכשיו, אחרי שהספר יצא, הם קיבלו אותו כעובדה ואותי כעובדה קצת משוגעת. אבל קיבלו". 

אולי זה קצת משוגע לכתוב שכל חייך אהבת, ואתה עדיין אוהב, אישה שאינה אשתך? 

"זה שהרגשתי את זה, לא אומר שעשיתי עם זה משהו. כל גבר רוצה את כל הנשים בעולם, לרצות זה אנושי. אבל הוא לא עושה עם זה כלום, וגם אני לא עשיתי עם זה כלום, ורק עכשיו אני מרגיש צורך עמוק להוציא את כל הרגשות האלה החוצה. אני אפילו לא יודע למה, אבל זה הצורך.

"לא רציתי לצעוק את האהבה שלי בשדה נטוש, כי בשדה לא קורה כלום. וגם לכתוב למגירה זה כמו להגיד 'יש לי סוד שאני לא יכול לספר עליו כלום'. אז כתבתי על החיים שלי. על התחושות שלי, על האהבה הזאת, שכל הנימים רועדים בה. ואני רוצה שכולם יידעו את זה".

אתה חושב לפעמים איך גליה היתה מגיבה לו ראתה את הספר? 

"לא. לא הרגשתי צורך לבוא ולהגיד את זה כשהיא היתה איתנו, לא רציתי לעורר מהומות. אז אין לי מה לחשוב איך היא היתה מגיבה לספר. היא התחתנה, לכולנו יש ילדים ונכדים, לא היה מה לממש".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו