עולים לרגאיי

התאומים אדיק ודימה מיטגרץ היו אי אז בשנות ה־90 סטודנטים צעירים באוניברסיטה בסימפרופול, בירת חצי האי קרים. בגוש הסובייטי למדו אז סטודנטים רבים מאפריקה ודווקא אחד מהם, יא יא סיסוקו שהגיע ממאלי, היה מי ששינה את מסלול חייהם של האחים לבית מיטגרץ. 

"היתה לו מזוודה מלאה בקסטות, ואני שמעתי את כולן", מספר דימה, "היו שם אמנים כמו יו רוי ודניס בראון, ועוד כאלה שבכלל לא ידעתי שקיימים. הוא היה הגורו שלנו, למרות שהחיבור לרגאיי ולסקא התחיל כבר ב־1986, אז הגיעה להקת UB40 לסיבוב הופעות בבריה"מ. הם היו להקת הרגאיי הראשונה שעברה את מסך הברזל".

האחים כלל לא היו בהופעה של UB40, "אבל ראינו אותם בטלוויזיה כשהיינו נערים - ונפעמנו", נזכר דימה, "אחר כך קנינו את התקליט המצוין שלהם 'Rat In The Kitchen', שהיה תקליט הרגאיי הראשון שאפשר היה לקנות בחנות בבריה"מ". 

לשמוע מוסיקה שחורה בבריה"מ היה צעד חדשני. "גדלנו בשכונה של מעמד הפועלים, שבה כולם אהבו דיסקו ורוק כבד", מפרט אדיק, "אני זוכר שכשניגנו שיר של 'בוני אם' אמרו שזו פורנוגרפיה - וניסו ללמד אותנו לנגן רוק. אחר כך בשנת 87' היינו בפסטיבל גדול, שבו ראינו להקות אגדיות. אז גם התחילו השינויים בבריה"מ, ולהקות שהיו במחתרת החלו להיחשף".

 

תפיסת תרבות שונה

תעשו "פסט פורוורד" להווה. חצי האי קרים, בינתיים בידי פוטין, עקבותיו של יא יא סיסוקו נעלמו ואלה של UB40 כמעט אבדו, ואדיק ודימה כבר יותר מ־20 שנה בארץ (עלו ב־1996) ועומדים לקראת הוצאת אלבום בכורה להרכבם "ספוטניק היי פיי" ("אין קשר לחללית הרוסית").

לצד התאומים מיטגרץ - אדיק על הכתיבה, השירה והיוקלילי; ודימה על הלחנים והגיטרה - חברים בספוטניק גם שניר כץ על התופים, אסף רווח על הקלידים והאפקטים ואופיר גל על הבס, כולם בשנות ה־40 לחייהם. על ההפקה המוסיקלית אחראי אוריה גזית. הספוטניקים, שיופיעו בבר גיורא בתל אביב ב־23 בפברואר, במזקקה בירושלים ב־4 במארס ובפסטיבל יערות מנשה בחודש מאי, מגדירים את עצמם כ"הרכב דאב־רגאיי עברי, המשלב מוסיקה ג'מייקנית, השפעות אלטרנטיביות, פוסט־פאנק ומסרים בעייתיים מהחלל החיצון". הללו באים לידי ביטוי גם בטקסטים של אדיק, אנימטור במקצועו, הכתובים ומוגשים במבטא רוסי כבד ומכוון ומספרים סיפור מקורי ורגיש. 

דוגמה לכך אפשר למצוא כשאדיק שר על "השומר אלכס פישמן, שומר בלילות, על רכוש של בעלי המניות. עם אקדח ישן, כריך עם נקניק, כרך של בורחס בתוך התיק". אותו פישמן, אנטי־גיבור, מייצג שילוב בין מחאה ישראלית נגד בעלי ההון, רוסיוּת של כריך עם נקניק ואוניברסליות של בורחס. 

"ההשפעה העיקרית מרוסיה באה לידי ביטוי בטקסטים ובגישה אליהם", מסביר אדיק, "ברוסיה היתה הפרדה ברורה מאוד בין פופ, ששמענו ברדיו וקנינו בחנויות, לבין מוסיקת אנדרגראונד - 'רוק רוסי' - שאפשר היה לשמוע רק בקסטות ובהופעות מחתרתיות. זו היתה סצנה שחיה מתחת לרדאר והתאפיינה בטקסטים חופשיים, חתרניים ומטאפוריים והשפיעה עלי מאוד. כמו כן, אני מושפע מאוד מספרות, למשל אומברטו אקו שאני מאוד אוהב".

אתם חלק מקבוצת יוצרים יוצאי רוסיה הפועלת בארץ ונקראת "דור 1 וחצי"?

אדיק: "אנחנו דור 1 בלי חצי. בקבוצה הזו יש משוררים חזקים, אבל התפיסה שלהם את התרבות הרוסית שונה לגמרי משלי. הם רואים אותה, לפחות לתחושתי, כמכלול אחד. באירוע שלהם, למשל, הדי.ג'יי ניגנה במיקס אחד פופ רוסי מזעזע ואז משהו אחר מאוד איכותי, ומבחינתי אלה שני עולמות שלא נפגשים. מנגד, תפיסת תרבות זה משהו שחייב להיות סובייקטיבי".

אתם מתחברים לתרבות ולמוסיקה ישראלית?

אדיק: "כן, מאוד. כשרק עלינו לארץ, הדברים הראשונים שהתחברתי אליהם היו משינה, טיפקס, הברירה הטבעית ועוד. כששמעתי את טיפקס בפעם הראשונה ממש אמרתי 'וואו!' גם הצליל של הסגנון המזרחי ממש משך אותי בהתחלה, כי זה היה משהו חדש ולא מוכר".

השיר "אלכס פישמן שומר בלילות" של "ספוטניק היי פי"

לטפס על הר פוג'י

האלבום שבדרך יכלול שירים שעוד יעברו שיפוצים, כמו "ארץ הרכבות" ו"המבול", לצד "אקלים" ו"עשן" שייצאו בקרוב כסינגלים, ו"עב"ם", "אלכס פישמן" ו"חילזון" שכבר שוחררו לאוויר. 

השיר "חילזון" הוא דוגמה טובה למורכבות הטקסטים של ספוטניק. הוא מבוסס על הייקו של המשורר היפני קוביאשי איסה (1828-1763) ומצייר את התמונה הבאה (על פי תרגום של ניר רצ'קובסקי): "הו חילזון, טפס נא על הר פוג'י, אך לאט, לאט!" הדובר בשיר מעודד את החילזון להישאר נחוש במשימת הטיפוס, אך בו בזמן דואג לו שלא יכלה את כוחותיו ומבין שהמשימה אינה רק ההעפלה לפיסגה, אלא גם כל צעד בדרך אליה. 

אירית ויינברג, בעלת הבלוג המוקדש לספרות יפנית "יפן מונוגאטרי", מציעה פרשנות נוספת. בשיר המקורי (כפי שנכתב ביפנית), מופיע הר פוג'י דווקא בסוף הטקסט: "הו חילזון, אט־אט טפס לך, על הר פוג'י". בתמונה הנוצרת על פי התרגום הזה, מבחין הקורא קודם כל בחילזון המטפס, ורק אז, בהפתעה, בהר פוג'י הגבוה - מה שמוביל ליצירת רגש ספונטני ומפתיע, מעין קתרזיס. 

השיר "חילזון" של "ספוטניק היי פיי"

חוסר ההתאמה האבסורדי בין החילזון לבין ההר הענק, לצד האמונה כי למרות זאת יצליח החילזון, לאט־לאט - וגם בשקט וברוגע - לכבוש את הפיסגה, גורמים לקורא הזדהות ומעוררים אצלו מחשבה כי גם הוא עצמו יצליח לכבוש את הפחד ולטפס, צעד אחר צעד, על הר פוג'י הפרטי שלו.

ואיפה הספוטניקים בתוך כל זה? בדרכם לפיסגה, אבל בלי לחץ, כפי שאומר השיר: "והם אומרים הזמן דוחק, החילזון שומע אותם וצוחק. כי מה הם כבר יודעים על הזמן, אם אין להם זמן כל הזמן. והחילזון לא ממהר, לא סופר את הזמן שעובר, לא שואל כמה נשאר, לא זוכר מאתמול, לא פוחד ממחר. לאט־לאט זוחל חילזון, במעלה ההר אל המרום".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו