אחרי טבילתו הראשונה של דונלד טראמפ במימי הים התיכון, יש לפלשתינים סיבה טובה לדאוג ואין לימין הישראלי עילה טובה לעלוז. בפומבי, לפחות, התנתק הנשיא האמריקני מהמחויבות המסורתית של אמריקה לפתרון שתי המדינות לשני העמים, והודיע במידה של סבירות כי מה שטוב לישראלים ולפלשתינים תואם גם את רצונו, אבל מה אם לא? בניסוח מדויק יותר, האם הוא מתכוון להגיע לעיסקה ויהיה נחוש בעניין זה או ש"הכל דיבורים"?
בנימין נתניהו והליכוד והבית היהודי מעוניינים בסיפוח, או לפחות בהארכת המצב הזמני לנצח. אם טראמפ רפה - שאיפתם עלתה יפה. אך אם בפועל האופציה של המשך המצב הקיים אינה קיימת בעיני טראמפ; ואם נסיגה ישראלית חד־צדדית לגדר ההפרדה ולגושי ההתיישבות פסולה בעיני הקואליציה הימנית בישראל - כי אז שתי האפשרויות שהזכיר טראמפ של מדינה אחת או שתיים מכבידות על נתניהו. כל אחת מהן תוביל לחיכוך או עם הבית היהודי מבית, או עם טראמפ מעבר לאוקיינוס, או עם שכניה של ישראל תוך סכנה של הידרדרות לעימות אלים. אז גם יצא טראמפ משלוותו ויחדל מ"ישחקו הנערים לפנינו".
כבר עתה ברור כי צהלת תומכי טראמפ ביום שבו נודעו תוצאות הבחירות - היתה מוקדמת מדי. הם שאלו מההומור הסרקסטי של אפרים קישון וקריאל דוש את האמירה "סליחה שניצחנו" וחזרו עליה בשמחת מנצחים. לא עוד. הדברים יותר סבוכים.
בראש כל אלה ניכרת דחיית מימוש העברת השגרירות האמריקנית מחוף ימה של תל אביב לירושלים. לא שלמצרים ולסעודים, ואולי אפילו לירדנים, אכפת לראות עוד דגל אמריקני בירושלים המערבית. אך הם אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. כל סממן של ידידות עם ישראל מכביד על הנשיא המצרי והמלכים בסעודיה ובירדן.
חשוב מכך עניין הבנייה בהתנחלויות. כמה בלתי מציאותית נראית עתה ההחלטה שהתקבלה לפני כמה ימים להרחיב את הבנייה בהתנחלויות. ההפך אירע, טראמפ "מילמל משהו", שלא יקרה אסון אם יעכבו אותה לזמן מה. הרי זה נחוץ לו כדי להתניע את המשא ומתן עם הפלשתינים, והרי נתניהו כבר עשה כן לבקשת ברק אובאמה. מייד עם בחירת טראמפ הועלתה כאן השאלה ומה אם יבקש עיכוב בבנייה? האם נתניהו יאמר לא לנשיא החדש? האם יציעו נפתלי בנט ואיילת שקד ואורי אריאל ועמיתיהם בליכוד להוציא אותו מהכלים, בעיקר לאחר שנתניהו העיר לשרים שיש להתחשב באישיותו המיוחדת של הנשיא החדש, וכל אחד הבין.
ישראל תפגין אולי את עצמאותה בבנייה קלושה. מעט בתים חדשים בגושי ההתיישבות, ופחות מחוצה להם. אבל סיפוח? מעלה אדומים? כל יהודה והשומרון? רק שטח C? חלום באספמיה. אם טראמפ גרם לריסון הצהרות הסיפוח ואפילו מירי רגב ואופיר אקוניס לא יציעו להכעיסו כבר בראשית דרכו, כי אז תבוא הברכה על הנשיא האמריקני.
נוכחות טראמפ טובה לישראל. טראמפ, נתניהו ורעיותיהם מלניה ושרה בפגישה בחדר הסגלגל בבית הלבן // צילום: רויטרס
ביסודו של דבר, טראמפ צודק. על הישראלים והפלשתינים לבחור את דרכם. אם הימין הישראלי רוצה ליצור מציאות של מדינה דו־לאומית או משטר אפרטהייד, שלפיו הכנסת תחוקק חוקים לגבי 3 מיליון בני אדם שאין להם זכות לבחור את נציגיה - אין סיבה שאמריקה תשלם בעבור כך במריבה עם כל העולם המוסלמי.
בסיומו של יום, נוכחותו של טראמפ בבית הלבן טובה לישראל. אבל נתניהו מפריז בגילויי השמחה על כך. יש באמריקה המוני דמוקרטים שתומכים בישראל, וגם רפובליקנים שדעתם אינה נוחה מנשיאם, וראש ממשלה המתבונן לעבר בעלת הברית הגדולה באמצעות עדשה בזווית רחבה ייטיב לעשות אם יזכור גם אותם. יוצאים לדרך.
לפני שתהיה בכייה לדורות
כמה שבועות לאחר התקרית שבה נהרגו השוטר ארז (עמדי) לוי והבדואי יעקוב מוסא אבו אל־קיעאן בעת פינוי המאחז הבלתי חוקי באל־חיראן, סיים אורי אריאל את מתווה יישוב הבדואים על אדמות מדינה. הממשלה אישרה וחזרה בה מהמתווה שהכין בני בגין, ועתה הציע הקיבוצניק לשעבר מהבית היהודי כ־20 אלף מגרשים ליישובם על אדמת קבע.
6565.jpg)
אורי אריאל. שר החקלאות הציע כ־20 אלף מגרשים ליישוב הבדואים על אדמת קבע // צילום: דודי ועקנין
כל יחידה תעלה עד 120 אלף שקלים כולל תשתיות. לא יהיה בדואי שיוכל לטעון ברצינות כי אין לו היכן לגור. זה פתרון ראוי, אך המתח לא יגיע לקיצו. מפני שבדואים בעלי תביעות לבעלות לא ישלימו גם עם הסדר כזה. אבל ניתן לפתור את הבעיה. תקציב של מיליארד הפך לשלושה. אז עתה, לפני שתיהפך "בכייה לדורות".
שימוש רע בממלכתיות
השר יריב לוין סולד בהתמדה מבית המשפט העליון. זכותו, וחבל. הוא גם משמיע מדי פעם הערות חסרות שחר כגון שהשופטים בוחרים את עצמם בחדרי חדרים. זכותו, ושוב חבל.
אך השבוע, במלאות 68 שנים להולדת הכנסת, ייצג את הממשלה בישיבה חגיגית שאליה הוזמנו אורחים מן החוץ, ובראשם נשיאת העליון מרים נאור ועמיתיה, ולוין הפך את שמחת הקונצנזוס למתקפה מילולית פרועה על בג"ץ. אילו ישבתי ביציע במקומה ובמעמדה של נאור הייתי קם והולך בהפגנתיות. אפשר לתקוף את בג"ץ בכל יום של חול, אבל אסור להזמין את הנשיאה לדיון חגיגי כדי להטיח דברים אלה, שבעיניי הם אוויר חם, אבל אפילו היו אמת זה אינו המעמד להשמיעם.
מרים נאור. צריך לקוות כי בפעם הבאה לא תבוא כלל לאירוע // צילום: נעם ריבקין פנטון
אפשר לשער, על אחריותי בלבד, שנאור סברה כי אם תסתלק יאשימו אותה פרשני הימין הקיצונים כאילו לא גילתה סובלנות כלפי חופש הביטוי. בין שתי הרעות בחרה להאזין. צריך לקוות כי בפעם הבאה לא תבוא כלל לאירוע.
לוין אינו אדם פרטי. ברגע כזה גם אינו פוליטיקאי רודף קולות בפריימריז. הוא הנציג הרשמי של הממשלה לישיבה שנועדה לשמח את כלל הציבור בישראל, והוא עשה שימוש לרע בכלי ממלכתי שהועמד לרשותו, והאופוזיציה והפרקליטות "רואים את הקולות" ומחרישים.
אבדה הבושה
לא ירחק היום ובעיתונים יכינו הדפס־קבע, שנקרא בעבר "שטאנץ", וזו כותרתו: "ראש עיריית (מקום פנוי לשם העיר, לשם פרטי ולשם משפחה) חשוד בקבלת שוחד". הודעות סדרתיות, לא פרטניות. זה סביר ולא קנטרני, הרי 60 ראשי עיר ורשויות מקומיות מצויים בהליכי חקירה על שחיתות ומירמה והפרת אמונים וקבלת שוחד.
שמעתי הסבר מפי מי שהיה ניצב בדימוס ולוחם בשחיתות במשרד מבקר המדינה ובעצמו מועמד בבחירות המוניציפליות בחיפה יעקב בורובסקי, כי השוחד מובנה לתוך ארגון העיריות. ראש העיר נזקק לתרומות ענק. קבלנים ויזמים ממלאים את קופתו בניגוד לחוק, ובהיסגר הקלפי מגיעים עם רשימת תביעות לתוספת אחוזי בנייה, קומות ומרפסות.
יעקב בורובסקי. הלוחם בשחיתות טען בפניי כי השוחד מובנה לתוך ארגון העיריות // צילום: מישל דוט קום
כך ראש העיר והמהנדס והפקידים במשרד המאשר רישיונות בנייה, ויש שם כל כך הרבה כסף שאין בעיה להוסיף כמה מאות אלפים גם לעובדי העירייה, שרואים את מאות מיליוני השקלים ועיניהם כלות.
צבי בר נטל שוחד והרשה לעצמו להצהיר באוזני דנה ויס בערוץ 2 כי הוא מגיע לכלא זקוף קומה. על מה? גאה בכספת השחורה בביתו? ומייד מקהלת החנפים מבקשת לשחררו מן המאסר מפני שהוא זקן. מדוע זקן? כי נהג סחבת בחקירתו. כמו אדם שרצח את הוריו ומבקש רחמים בשל היותו יתום.
בנימין (פואד) בן־אליעזר שיקר והסתיר כספי שוחד והחליף גרסאות ומת קודם זמנו, ומשפחתו אינה מוותרת על הירושה, שהיא על פי כתב האישום כסף אסור, וזה מתקבל כהליך טבעי.
הוא הדין באהוד אולמרט. השופט דוד רוזן דן אותו בתל אביב לשש שנים, והפך את הזיכוי התמוה של עמיתיו בירושלים מוסיה ארד (בלעה אותה האדמה?) ויעקב צבן ומשה סובל על פניו, ומה? כל כך הרבה עבירות, ואולמרט נותר ידוען שאילי ההון עוטפים באהבה. הוא עוד יביא להם תועלת.
צרת השוחד פקדה את הארץ מפני שאבדה הבושה; מפני שהכסף חשוב מן הכבוד; מפני שיש זילות במשמעות החמורה של השוחד, ולעזאזל עם נביאי ישראל שחשבו אחרת, ומפני שהנגע של אדישות־מה כלפי העבירה פשה גם במערכת התביעה ובבתי המשפט. אם ד"ר אביחי מנדלבליט ושי ניצן עושים הסכמי טיעון כה מקלים עם יונה מצגר ויאשיהו פינטו ורועי בר ונבות תל־צור, שכולם עברייני ממון, מדוע שהציבור ימאס בהם ובמעשיהם?
עדות ייחודית לכך הוצגה השבוע בתוכנית "המקור" בערוץ 10. על הצג הופיע אדם עניו, אנושי, חביב. השופט המחוזי בדימוס צבן, שזיכה את אולמרט עד שנאלץ להרשיעו, סבל בעשותו כן; והרשיע במאסר קצר את שלמה בניזרי עד שננזף כראוי בפי השופט אדמונד לוי המנוח בעליון, ששילש כמעט את העונש־זוטא. הוא העניק ראיון לברוך קרא ולאביעד קליגמן, ושם נחשפה הבעיה במהותה.
בכנותו, הסביר צבן ולא חש כנראה מה אמר, כי מורמים מעם שחטאו בלקיחת שוחד ובקבלת דבר במירמה, ראויים לעונש קל מפני שעשו קריירה מזהירה. אחד ראש ממשלה, אחד שר, אחד אלוף, ולמרות שהרשיעם לא נשמע מפיו דבר מיאוס כלפיהם, להפך - יש לו אפילו הבנה מרומזת לשיחת השוחד המחפירה של אולמרט עם שולה זקן.
האמת נאמרה מפי עמיתתו רבקה פרידמן־פלדמן, שלא היה צריך אקרובטיקה של צדק בפי השופט רוזן בתל אביב כדי שארד וצבן וסובל בירושלים יבינו כי אולמרט אשם גם אשם. אך הדיון אינו על אולמרט אלא על זכות היתר, שמעניקים שופטים כצבן לשועי העם כנגד התפיסה הנכונה של עמיתיה פרידמן־פלדמן ורוזן ואדמונד לוי, ששלח את בניזרי לארבע שנים בכלא במקום 18 חודשים. לא כדי לנקום בו אלא כדי להכתים את העבירה שהפרקליטות וחלק מהשופטים העבירוה הליך של זילות עד כי קבלת שוחד וטובות הנאה שוב אינה מביישת את בר־א' ובר־ב' ומצגר והבאים בתור אחריהם. זה זועק לתיקון.
הופתעתי? לא, צבן אינו מסוגל לשלוח אלוף ושר וראש ממשלה לכלא בלי לקחת גלולות הרגעה, כלשונו, וחש סבל מעיני עשרות עיתונאים המתבוננים בו כאשר הוא מאזין לעדה שולה זקן בחוסר אהדה מופגן. אפשר שהדבר מלמד כי במקרים רבים אחרים אנו, העיתונאים, חוטאים בהיעדרות מאולם בית המשפט, בסוג של עריקה.
הקולנוע מרוויח מהמלחמה
לפני שבוע כתבתי כאן בפירוט כי האירועים המסעירים את הציבור ממשפטו של אלאור אזריה ועד לתפילת הנשים בכותל מתנקזים יחד למלחמת תרבות רחבה הפוקדת את הארץ. לאחר מכן צפיתי בשני סרטים ישראליים, "מעבר להרים ולגבעות" ו"לב שקט מאוד", והם מיצו זאת בעדשה רחבה. סרטים ראויים מאוד.
יחד עם פירות המצלמה הישראלית כ"חטאים" שהוא מרתק, "ישמח חתני" ו"פה ושם" הופכת תעשיית הקולנוע המקומית למראה נחוצה, ייחודית ואולי אפילו בלעדית בתיעוד מלחמת התרבות הזאת, שתעסיק בעתיד היסטוריונים רבים. שרק לא יימאס לקולנוענים, ולמשקיעים בהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו