דוד אליאסי (54) מקריית גת בטוח שהכל בגלל דירות הקרקע. אולי גז מסתורי שעולה מהאדמה, אולי מפגע זדוני אחר, שהמדענים טרם כיוונו אליו מיקרוסקופ. ולא, הוא לא צריך את ד"ר גוגל כדי לדעת. לב של אבא חכם יותר מכל רופא. "איפה אתם גרים, באיזו קומה-" הוא פונה לשלושה אבות שעומדים באקראי בתור לחזה העוף של הצהריים. למרבה הפלא, שניים משיבים "קומה ראשונה", השלישי בא מבית פרטי. "אתה רואה-" אליאסי נזקף כחוקר בסיום מצגת, "בדיוק מה שאמרתי. רוב מקרי הסרטן של ילדים פוגעים במשפחות בקומות תחתונות או בצמודי קרקע".
"אין שום חוקים לצרה הזאת", מתערב אב אחר, שגר בקומה שלישית דווקא, "זה יכול ליפול על כל אחד, בכל מקום". אליאסי מתעקש, ומוסיף נדבך לתיאוריה שפיתח במעבדת האינטואיציה: "המחלה פוגעת בילד השלישי במשפחה. אף פעם לא הראשון, נדיר שהשני. שים לב שתמיד בשלישי". גם כאן קמים עליו אלה שהניסיון שלהם חרץ בהם צלקת שונה. "זו פשוט הגרלת פיס, רק הפוכה", אומר עמי אלקיים וטועם בחוסר חשק ממנת האורז והירקות. "בסרטן הכבד של הבן שלי חולה רק ילד אחד בישראל בכל שנה. ומי חטף השנה את הרולטה? דווקא אנחנו".
ה"גברים" וה"חזקים"
כ-30 אבות לילדים חולי סרטן יצאו הקיץ, זו השנה הרביעית, לגיבושון מרוכז בן 36 שעות (חמשוש) בצפון. פעילויות אתגריות, מסלולי ג'יפים, רכיבת סוסים, שיט קיאקים וטיול בתוואי פראי באחד מנחלי רמת הגולן. את המסע מארגנת עמותת "גדולים מהחיים" (ראו מסגרת), כדי לאפשר למשתתפים פסק זמן - ולו קצר - מהשיגרה הקשה של בדיקות, בתי חולים וטיפולים כימותרפיים. לנוח, לחדש כוחות ולדבר עם אחים לאותה הצרה. ואולי פשוט לחוות הנאה פשוטה - אותה תחושה חמקמקה, שיצאה מהרפרטואר שלהם בברוטליות.
בכל שנה מטופלים בבתי החולים בישראל כ-850 ילדים חולי סרטן. זרקור תשומת הלב - החברתי והתקשורתי - מופנה בדרך כלל אל סבלן של האמהות. אבל גם הצלע הגברית, אבי המשפחה, נדרשת להתמודדות הבלתי אנושית עם המעמסה: להחזיק את הבית שלא יתפרק, גם כלכלית וגם מנטלית. הם "הגברים", והם תמיד "החזקים", אבל כפי שאומר שלמה ארצי בשירו "ארץ חדשה": "אתה גם אבא - אתה גם בן אדם".
הם באו לטיול הזה מכל קצוות הארץ. קריית שמונה, עומר, קריית ארבע, ראשון לציון, באר שבע, ראש העין, נתניה וחיפה. הם בעלי מקצועות מגוונים, ממחסנאי ועד מהנדס מחשבים. כולם נפלו קורבן לאותה מחלת ה-C הארורה, שלא מפלה בין גילים, זרמים ואוכלוסיות. דני ליפסקר מלווה את בתו האהובה מיקה ממש כמו שמיכאל חיון מלווה את בנו אורי וכפי שמלאכי אובה, שעלה לארץ מאתיופיה ב-1985 במבצע משה, מלווה את בנו שחר. חיפשתם כור היתוך? תמצאו אותו במחלקות האונקולוגיות.
השיער של הילדה נשאר ביד
בנסיעה צפונה, חמישי בבוקר, שורר באוטובוס שקט מעיק. כל אחד בענייניו. הפצע סמוי, אבל הוא רוחש בתוך הלב והנשמה ומסרב להגליד. יידרשו להם לפחות כמה שעות עד שתימס שכבת ההגנה, והם יגלו זה את סיפורו של זה - וגם יתחילו פשוט ליהנות.
המחלות אכן שונות, אבל הכאב שווה: אב שרואה את ילדו מתייסר. לכולם אותו ניסוח על רגע הגילוי שהגיח אל החיים המשפחתיים ללא התראה, והפך אותם על פיהם; פתאום הילד הקטן פירכס. פתאום היא אמרה שכואבת לה הבטן. פתאום סחרחורת. פתאום הוא חזר הביתה חיוור. פתאום הרגל השתתקה. פתאום הקיאה. ומשם תמיד אותה פרוצדורה שורפת: הביקור הראשון אצל רופא המשפחה, ההמתנה הראשונה במיון, הבדיקות ש"נראו לרופא לא טוב", קבלת הבשורה, ההתמוטטות. ובסוף, היציאה אל המסע הכי קשה שיש לאב בחייו: מסע מול ילד או ילדה בוכים במיטה הלבנה, לרוב קירחים משיער, מחטים מנקבות את עורם וחומרים כימיים עושים שמות בגופם.
דורון גבריאל (46), שוטר מקריית שמונה, לא שוכח את הרגע ההוא עם בתו יפעה, שחלתה בלוקמיה ומטופלת בבית החולים "בני ציון" ("חגגנו לה החודש יום הולדת 7 במחלקה"). זה קרה עשרה ימים אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון שקיבלה, בהתאם לתרחיש האימים שנתנה הרופאה המטפלת. דורון ליטף את ראשה של הילדה וביקש לסרק את שערה במברשת. "פתאום", הוא אומר וקולו נסדק, "החזקתי גוש של שערות שלה. ממש נשארו לי ביד, כאילו תלשתי מבובת ברבי. באותו רגע זה היכה בי בפעם הראשונה. לא הצלחתי להחזיק את הברכיים. התחלתי לבכות כמו ילד".
והילדה ראתה-
"זה מה שהכי כאב לי, שהיא ראתה. אתה יודע מה אמרתי לה? אני לא יודע מאיפה המצאתי את זה. אמרתי לה: 'מותק, היה קצת סבון במברשת וזה נכנס לאבא לעין'".
היא קנתה את ההסבר-
"אני לא חושב. היא ילדה חכמה מאוד".
דורון מבטיח להראות לי "מאוחר יותר" תמונות של יפעה כשהיתה עדיין בריאה, כדי שאיווכח בעצמי איזה שיער מלא ושופע היה לה - "ככה, גולש עד הגב" - אבל עד סוף הטיול הוא לא מראה. אולי חוסך מעצמו עוד זרם של כאב, אולי פשוט מעדיף להדחיק. בינתיים הוא מתאר את הימים שעברה הילדה בטיפולים, את רגעי החמלה הגדולים של רופאי המחלקה ("אלה מלאכים"), וגם את הניצחונות הקטנים אחרי כל זריקה מוצלחת ובתום כל טיפול שהותיר בילדה פצעים שבני גילה כלל לא אמורים להכיר.
שמתי לב שאתה משתמש בלשון "אני" כשאתה מתאר את מה שעובר על יפעה. "התאשפזתי", "קיבלתי טיפול", "נתנו לי את התרופה", "שיחררו אותי". כאילו הכל קורה בעצם לך.
"אני אבא שלה, אז מה שקורה לה, קורה לי. היא החיים שלי. אולי בתת-מודע אני לא מוכן שהיא תעבור את כל הסבל הזה לבד. אז אני מצרף את עצמי. עד שהיא לא תחזור להיות בריאה, אני לא אהיה בריא".
בכפר בלום מתחלקים האבות לקבוצות ושועטים בהנאה גלויה לתוך סירות הקיאק, לשיט על הירדן. המים קרירים. העיניים קולטות לפתע תמונה קבוצתית מדהימה: חבורת גברים, המבוגר שבהם חצה זה מכבר את ה-60 והצעיר בשנות ה-30 לחייו, משתוללת בסירות גומי ומתיזה מים כעדת זאטוטים בקייטנה. סירה מתנגשת בסירה, משוטים מונפים אל על, קילוח מים מרטיב את כל המעורבים וסוגר עליהם כמו היה בועה של מציאות חלופית.
הכל מחכים להגעת סירתו של אברהם טולידאנו, 54, מקריית ארבע ("היא חברון!"), אב לתשעה, שהצעיר שבהם, יוגב חיים בן ה-7 וחצי, חלה בלוקמיה. טולידאנו הוא מסמר הטיול, בעיקר בשל מראהו הכובש - כיפת חסידי ברסלב, גוף רחב מידות וזקן בהיר שמקיף את פניו כהילת אור - ולפיכך ממתינים החברים לרגע שבו יוכלו להספיג גם אותו במים הצוננים. ואכן, "רב אברם", כמו שקוראים לו רבים במהלך הטיול, נרטב עד לשד עצמותיו, ועליצותו המתגלגלת מתירה את הפורקן הכללי. אם הרב אישר, מותר לכל הסרעפות לפרוץ בצחוק.
אני רוצה לשאול שאלה קשה, ולבקש סליחה מראש: אתם לא חשים נקיפות מצפון על שאתם שמחים ונהנים כרגע-
טולידאנו: "ראשית, מצווה עלינו להיות שמחים תמיד. ברוך השם שנותן לנו כוח לעמוד בניסיונות ולשמוח. שנית, אני תמיד מעדיף להיות גמיש ושמח ולא קשוח ונשבר".
דורון גבריאל: "ומה האפשרות השנייה? להיות בדיכאון גם כאן? כל יום אנחנו מסתובבים עם הפנים באדמה, תשעה באב. אין רגע ביום-יום שהלב שלנו לא גמור. אז אם יש רגע אחד קטן שמותר קצת להתפרק בו ולשכוח, אני רק מברך על זה. להפך, הלוואי שהיו לנו עוד ימים כאלה ועוד הזדמנויות לצאת מהמועקות".
קופצים על "קורי עכביש"
בערב, ליד אוהל הלינה הענקי של מושב אבני איתן שבדרום רמת הגולן, מתכנסים החברים לפעילות ODT (Outdoor-Training), שמקבלת חיש קל את התרגום העברי החופשי "טרנינג מחוץ לדלת", לקול צחוקם של הנוכחים. מדובר בשיטת אימון אישי וקבוצתי באמצעות משימות אתגריות, שפיצוחן דורש שיתוף פעולה צוותי וחשיבה מחוץ לקופסה. אם תרצו, מעין פעולת צופים מתוחכמת למבוגרים. בין קיפוץ מתואם על לוחות עץ במשימה של "חציית נהר", השתלשלות מבעד למארג של "קורי עכביש" עשויים חבלים והתאזנות על גליל מסתובב וחמקמק, הם לומדים שעל כל קושי אפשר להביט קצת אחרת, ושלכל בעיה יש פתרון אם תוקפים אותה מזווית פחות שגרתית.
"אני מקווה שתיקחו איתכם מפה משהו שיקל עליכם בהתמודדויות היום-יומיות שלכם", אומר המדריך, ואחד האבות משיב לו: "הלוואי שכל מה שהיינו מתמודדים איתו היה רק קפיצות טרזן על חבל".
דוד אליאסי יושב ומביט אל החושך שלפניו, פיו מעוקל בחצי חיוך שמסתיר מרירות גדולה. אליאסי נחשב כאן ל"טרי" ביותר, הוא מתמודד עם מחלת הלימפומה של בנו יריב בן ה-12 וחצי "רק" שלושה חודשים. זה מעט לעומת דני ליפסקר, למשל, שמלווה את מיקה כבר בגלגול השני של המחלה, שש שנים במצטבר.
"אנחנו עכשיו בטיפולים בסורוקה", אומר דוד, בעוד הוא ממשיך לקדם את תיאוריית הקומות הנמוכות. "אני קולט מה קורה סביבי, מדבר עם הורים אחרים במחלקה. כשאתה קצת מתעניין אתה עולה על זה שיש פה דפוס. שאין מקריות".
אבות אחרים מתעקשים שאתה טועה.
"זה מה שאני מרגיש. אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שאני מרגיש".
אתה עצמך גר בקומה תחתונה-
"מה אתה חושב-"
חמישי בערב. ד"ר ארי לוין, מטפל זוגי ומשפחתי מהיישוב הסמוך נוב, מעביר לאבות הרצאה מלאת רוך וקשב על נושא שמטואטא בדרך כלל אל מתחת לשטיח: השפעת המחלה של הילד על מכלול היחסים עם בת הזוג, המשפחה המורחבת ומעגל החברים. אפילו בשאלת יחסי המין נוגעים שם. איש אמנם לא אומר את המילים בצורה מפורשת, אבל הן עומדות כל העת בחלל האוויר: כשהילד חולה, למי בכלל יש חשק לסקס.
המחלה, הם מסכימים, פועלת על הזוגיות בשתי דרכים הפוכות: קורעת לגזרים - או מחזקת. "זה רק זרז", אומר יואב בנימין, שנפרד מאשתו בעקבות המשבר. "אם היחסים מעורערים ממילא, יש כאלה שמגלים את האישה מחדש ונקשרים אליה עוד יותר, ויש פחות בני מזל, שהמכה מרחיקה אותם מבחינה רגשית".
שמתי לב שכמעט כל הערב לא שלפתם ניידים. לא ראיתי שיחות בהולות הביתה.
אליאסי: "זה מוכיח שממש ניתקו את המחשבות שלנו מהבית. אנחנו צריכים את זה. טוב לנו כאן יחד. כל אחד מרשה לעצמו סוף סוף להגיד: שיסתדרו בלעדיי לכמה ימים".
דורון גבריאל: "אתה יודע מה אני חושב על מה שקורה פה? זה הכיף של המילואים, רק בלי השמירות".
הגורל היכה פעמיים
בטיול הריינג'רים, אותם ג'יפוני שטח ממזריים, מפלסים האבות את דרכם מבעד לענני אבק, אל קו החוף היפהפה של הכנרת. מעבר לאדרנלין הזורם, רעש המנוע המונוטוני מזמין נדידה אל המחשבות הפרטיות, איש איש עם עצמו, בינות למטעי המנגו שטרם הבשילו. וכך, בתוך הנוף הירוק המהפנט, מתגלים בטיול כמה אבות שמחלת ילדיהם באה להם כמנה נוספת על תבשיל של מרורים שהגורל התחיל להאכיל אותם עוד קודם.
ראובן ריסמני (52) מחולון, למשל, סובל כבר 13 שנה מקרוהן, מחלת מעיים כרונית שבעטייה הוא חווה כאבי תופת כמעט יום-יומיים, אבל מעדיף להזריק לעצמו מנות מורפיום, ובלבד שלא תיגע בו סכין המנתחים. והנה, עוד זה כואב - וזה בא: לפני שנה וחצי קיבל את בשורת האיוב על מחלת בנו רז בן ה-9, שלקה בסוג נדיר של סרטן המעי. מאותו יום, ראובן לא מוצא רגע אחד של מנוחה. "אני מסתובב עם הרגשה רעה כזאת, שאוכלת אותי מבפנים, שזה בעצם באשמתי. שאני העברתי לרז את המחלה. כאילו הורשתי לו מעי פגום".
ברור לך שמבחינה רפואית אין קשר בין המחלות.
"זה מה שהרופאים אומרים לי כל הזמן. אבל יש מדע ויש הרגשה פנימית של אבא. עובדה שאצלי המעי דפוק. אז למה גם רז היה צריך לסבול בדיוק שם-"
ראובן מדבר בקול רך על ימים ארוכים של נפילה חופשית מבחינה נפשית, ללא מצנח. "לא עזבתי את הילד לרגע. בטיפול הכי קשה שלו לא ישנתי חמש יממות. לא זזתי מטר מהמיטה שלו, יום ולילה. הרופאים ממש התחננו שאלך לשים את הראש לכמה שעות, אבל לא הייתי מסוגל. באותו זמן כבר התחלתי לשתות, כדי לברוח מהכאב, לשכוח. כל הזמן וודקה עם רד בול. היום, תודה לאל, יצאתי מזה. איך אומרים? צרה אחת פחות".
גם גיל קזז (48), מורה לנהיגה מרמת גן, מתמודד עם צרה כפולה. אצל בנו אסף בן ה-14 וחצי אובחן לפני שנה וחצי גידול בבית החזה ("הוא עבר ניתוח קשה, ממש כמו ניתוח לב פתוח"), חודש אחד בלבד אחרי שאצל אשתו אובחן סרטן השד. "אתה מבין מה זה? לרוץ מהטיפול שלו לטיפול שלה, הלוך וחזור", הוא מנסר בידיו, "ממש הזנחנו את הטיפולים של אשתי כדי להתמקד באסף".
קזז, שחיוך הקולגייט הלבן שלו יכול לשמש פרסומת לעמידה איתנה מול כל קושי, מבהיר שהוא חייב להיות חזק עבור כולם, גם עבור הבת הגדולה שעומדת להתגייס ממש בקרוב. "אם אני ארים ידיים, הכל יתרסק. אני כמו שמשון מהתנ"ך, מחזיק את העמודים. זה קשה, אבל מתמודדים. אין לי את הפריבילגיה להיכנע. תודה לאל שיש לי חברים נפלאים, שעומדים לצידי לאורך כל הדרך".
ליאור מעמותת "גדולים מהחיים" שולף גיטרה ומחלק שירונים מודפסים. כשקשה לדבר, אולי קל יותר לשיר. וכך נזרק אל השקט רצף של שירים שמרכיב פלייליסט סמוי של משאלות לב נאיביות, ולעומתן גם צרור של אמיתות כואבות: "היום" של אהוד בנאי ("היום נעשה משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של שמחה מבורך"); "נכון להיום" של זוהר ארגוב ("יום יום אני תולש מהלוח דף, יום ראשון עצוב, יום שני אני שמח - ויום שלישי הוא יום חדש"); "היא לא יודעת מה עובר עלי" של שלמה ארצי ("עכשיו אני מרגיש כאילו לא הכל אבוד, זה זז בבטן והורס את לילותיי"); ולקינוח - "אשליות" של ניסים סרוסי, עם המשפט שמקבל כאן משמעות צורבת במיוחד: "אשליות, אשליות רבות, אך רובן אינן מתקיימות. שם אולי בחלומות - האשליות היפות מתגשמות".
כשהבן יבריא - נחזור לפה
"אם תשאל אותי", אומר דורון גבריאל, ומיטיב מגבת על הכתף בדרך למקלחת הבוקר, "אני לא זוכר מתי נהניתי ככה מאז שהתחילה המחלה. אני גם מתנחם פה. חשבתי שהמקרה שלי הוא גרוע, אבל אחרי שאתה שומע אבות כמו דני, שחי את זה כבר שש שנים, אתה מקבל את הפרופורציה של החיים. מתברר שגם בזוועה הזאת יש רמות".
שישי בבוקר. יוצאים לטיול רגלי מסכם בנחל אל על שבדרום רמת הגולן, תופין נהדר של נוף מתובל בבריכות מים מרעננות. במפל השחור, אחת מנקודות הציון המרהיבות של המסלול, מעזים כמה אבות להתפשט לחלוטין ולטבול בחדווה במים הכמעט קפואים. המפל מעסה את הגב בזרם של ג'קוזי מעשי ידי הטבע, והכל מסביב צבוע ירוק מלא תקווה.
"אתה יודע מה-", אומר לפתע דוד אליאסי ומחייך אל המפל השוצף, "כשהבן שלי יבריא לגמרי, בעזרת השם, אני חוזר לפה לשחות איתו יחד".
אף על פי שאנחנו קרובים לקרקע-
"אנחנו בטבע. פה זה רק בריאות".
* * *
"גדולים מהחיים"
עמותת "גדולים מהחיים" הוקמה בשנת 2000 על ידי קבוצה של הורים לילדים חולי סרטן, והיא מטפלת בכ-1,500 ילדים חולים ובני משפחותיהם מדי שנה.
לדברי המנכ"ל, ליאור שמואלי, מחזיקה "גדולים מהחיים" מערך של כ-600 מתנדבים, הפועלים לגייס מדי שנה תרומות בסך כולל של 10 מיליון שקלים. העמותה דואגת לשיפור איכות חייהם של הילדים המאושפזים, וגם במתן תמיכה סוציאלית, פסיכולוגית ופרא-רפואית. בין היתר, היא מוציאה את ההורים ואת הילדים לטיולי נופש, שממומנים ברובם מכספי תרומות ומחסויות.
מלבד "גדולים מהחיים" פועלות בישראל עמותות נוספות שעוסקות בטיפול בילדים חולי סרטן, ובהן "חיים", "להושיט יד", "מנחם", "רחשי לב" ו"להילחם ביחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו