השבוע אשתי ואני נחגוג עשרים שנות נישואים. עשרים שנה מאז שעמדתי מתחת לחופה, ובנעלי לכה שחורה של עבריינים שברתי את הכוס (ובשוונג גם דרכתי על הרגל של חמותי). מהאירוע אני לא זוכר הרבה, חוץ מזה שזה היה באוגוסט, והיה חם מאוד. אני כבר הייתי די קירח, ואשתי היתה האישה הכי יפה בגוש דן. היום היא אפילו יותר יפה, אבל גם גוש דן הוא לא מה שהיה. קיבלנו המון מתנות, רובן משונות ומכוערות. היו שם, בין השאר, שמיכת נוצות, חנוכייה, טוסטר, סכו"ם 24 חלקים ושלושה סטים של פונדו, שעפו די מהר לזבל (אגב, מי המציא את השעמום הזה? שני זוגות טובלים ערב שלם לחם בתוך גבינה מותכת, ועל הדרך סותמים לעצמם את העורקים??-). למחרת, אחרי שהפקדנו את הצ'קים בבנק ולפני שעודכנו שלכמה מהם אין כיסוי, הסתכלנו זו על זה ולא הבנו מי זה האדם המשונה הזה שנצטרך לראות מדי בוקר עד שארית חיינו. מייד אמרנו בקול רם ויחד: "מקסימום נתגרש". והנה, עברו עשרים שנה ולא עשינו את זה, אז כנראה משהו בעסק עובד. מאחר שקשה לסכם תקופה כה ארוכה בטור אחד, אספתי כמה נקודות ראויות לציון. אתם לא חייבים לקרוא את כולן, אבל תדעו שאני איעלב. סרט החתונה. לכל קולנוען גדול יש סרט שנגנז. כזה הוא סרט החתונה שלנו. אף פעם לא ראינו אותו, וזה למרות שבסרט הזה הושקעו יותר שעות עריכה מאשר ב"אפוקליפסה עכשיו". לא יודע למה, אבל מעולם לא נמצא זמן מתאים להקרנה של המסמך הקולנועי הנדיר הזה, ותמיד יש משהו מעניין יותר לראות בטלוויזיה. אצלנו בבית מעולם לא נשמע המשפט "אולי נראה את סרט החתונה של אבא ואמא-" דווקא רעיון לא רע. צריך לעשות את זה פעם עם הילדות. עכשיו אני רק צריך למצוא את קלטת ה-VHS ולחפש בשוק הפשפשים וידיאוטייפ שיצליח לנגן את זה. חשבון נפש. עשרים שנה זה זמן לחשבון נפש. הנעורים חלפו ואינם, ויש דברים שכבר לא יקרו בחיים האלה. למשל, אני כבר לא אסע באופנוע לאילת כשמאחור נצמדת אלי נערה ששערה מתבדר ברוח. אלא אם הנערה היא בתי, והשיער המתבדר הוא חלק מהפאה שאחבוש לכבוד האירוע. אני כבר לא אהיה החתיך שכל הבחורות מסובבות אחריו את הראש. אשתי כבר הבינה שהיא לא התחתנה עם בראד פיט, אבל היא גם יודעת שרק אם תישאר איתי, אולי עוד יהיה לה המטבח שהיא חולמת עליו. בסך הכל אני מאוד מרוצה מהחיים שלנו יחד ואין לי שום עניין להחליף. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מקווה מאוד שגם היא מעדיפה את זה ככה. מערכת היחסים. כמו אצל כל זוג נשוי, גם היחסים שלנו מתחלקים לפרקים. בפרק הראשון אתה רוצה רק להיות איתה כל הזמן בחדר השינה, לאהוב אותה ושתאהב אותך. אתה מנסה ללמוד את חוקי המשחק החדש, שבו אתה אומר מה עושים ובסוף עושה מה שהיא אומרת. בפרק השני, כשבאים הילדים, אתה מתפלל שהיא תדע מה לעשות עם הדבר הצורח הזה שיש לו כמויות מסחריות של פיפי ופריחות אדומות, שתקום אליו בלילה ותיתן לך לישון, כי "יש לך יום קשה מאוד מחר". תפקידך מסתכם בפתיחת העגלה וסגירתה עם הרגל, וגם את זה אתה עושה לאט מדי, לדעתה. בפרק השלישי אתה בן 40. קשה לך. אתה במשבר. אתה רוצה שהיא תקשיב לך ותבין אותך. אתה שואל את עצמך לאילו הישגים הגעת עד היום, והאם אלה החיים. אתה עושה קעקוע, קורס צלילה, נרשם למכון כושר, מחליף מקצוע, ומצפה ממנה לסבול את כל השטויות האלה. בתגובה היא קונה נעליים. שוב. אם שרדת עד כאן ופינית בארון מספיק מקום לנעליים שלה, מגיע הפרק האחרון. עכשיו, כשאתה דקה מגיל הבלות, אתה רק רוצה שהיא תכין לך מרק עוף כשאתה חולה, ושתקבל אותך כמו שאתה בשאר הימים. בעד ונגד אשתי. יתרונות יש לה הרבה: אישה אהובה על הבריות, חכמה, טובה ויפה, רעיה תומכת ומסורה, אם למופת, בת נהדרת, חברה אמיתית, בעלת חוש אסתטי מושלם, בשלנית לעילא, פותרת בעיות בצ'יק, מומחית באריזת מזוודות ובסידור ארונות. רשימת החסרונות קצרה: בעלת חיבה מוגזמת לנעליים ומתרשלת בבחירת בני זוג. הרגעים הקסומים. אנשים לא יודעים, אבל היו לנו לא מעט רגעים קסומים. טיול רומנטי במדבר, סוף שבוע בפאריס, ערב מול הים עם בירה ובוטנים... סליחה, זה היה עם החבר'ה. תמחקו. אבל הרגע הכי קסום מתרחש בערב. זה קורה ברגע שבו אני נכנס איתה לחדר הבנות ויחד אנחנו מביטים בהן ישנות. אין נעים מזה. בכלל, בנות ישנות זה תמיד רגוע יותר מבנות ערות. מכאן אנחנו מתפצלים: המחשבות שלי תמיד נודדות לאיך לעזאזל אני אתמודד עם כל הבחורים שירצו לצאת איתן, בעוד היא מסתכלת על הקירות ואומרת שחייבים לצבוע. וגם שהגיע הזמן להחליף להן את המיטות. מבט אל העתיד. המחקרים האחרונים מנבאים שיש לנו עוד המון זמן לחיות. אשתי ואני כבר הבנו שמה שהיה הוא שיהיה. לקראת זקנתנו המתקרבת אני מדמיין אותנו יושבים יחד על המרפסת ומביטים אל האופק. או במקרה שלנו, לחצר של השכנים. אחרי שנשב כמה שעות, כולי תקווה שנהיה מסוגלים גם לקום. הנכדים יבואו לבקר פעמיים-שלוש בשבוע. עדיף פעמיים. אנחנו נשיר להם את השיר ששרים בכל פעם שנגמר קורס טיס, "עוף גוזל", לא בגלל שאנחנו אוהבים אותו, אלא פשוט כדי שלא ישכחו ללכת הביתה. אחר כך היא תזכיר לי לקחת את התרופות, ואני אזכיר לה שכבר לקחתי. בערב נעיין בקטלוגים של דיור מוגן, ואחרי שנבין שאין לנו כסף, נתפשר על פיליפינית בשבילי ומכשיר שמיעה בשבילה. אני די משוכנע שנמשיך לאהוב. למעשה אני די בטוח. אחרי עשרים שנה הבנתי שצדק המשורר שכתב "All You Need is Love". כי את כל השאר אפשר למצוא ב-ebay.
