שיעור מולדת

דף לבן הנושא את הכיתוב "תגלית" מתנוסס על החלון הקדמי של האוטובוס החדיש, חושף במילה אחת את נוסעיו, שאינם נראים בבירור מבעד לחלונות הכהים. מילה אחת, שבדרך כלל נהגית במבטא אמריקני כבד, והיא מעידה על טווח גילאיהם, מוצאם, דתם, שפת אמם. 

מי שיחלוף על פניו של האוטובוס בעשרת הימים שבמהלכם יחרוש את כל הארץ לאורכה ולרוחבה, לא יצליח לשמוע מבחוץ את השירה החזקה הבוקעת מגרונם של היושבים בו, לזהות את השמחה המתפרצת מהם, לחוות את חדוות החיים המתרחשת בתוכו. 

אולי, אם ינעץ את מבטו בחלונותיו הגבוהים, יוכל להסיק מהצעירים הקופצניים שיושבים בו עד כמה צעירים ונמרצים הם חברי "תגלית" - אותו פרויקט המחבר בין צעירים יהודים מהתפוצות לבין מדינת ישראל וזהותם היהודית, באמצעות הבאתם לסיור של עשרה ימים בארץ, שאינו עולה למשפחותיהם כסף וממומן על ידי ממשלת ישראל, פילנתרופים יהודים, קהילות מקומיות ותורמים פרטיים מכל רחבי העולם.

מאז הקמת תגלית, בשנת 1999, השתתפו בתוכנית יותר מחצי מיליון צעירים יהודים מיותר מ־66 מדינות - מתוכם, כ־80 אלף חיילים וסטודנטים ישראלים. ראשי הארגון מספרים כי מחקרים שנערכו במהלך השנים באוניברסיטת ברנדייס שבארה"ב, הוכיחו כי לסיור בארץ יש השפעה ארוכת טווח על יהודי התפוצות: לגבי זהותם היהודית, הקשר שלהם לישראל ויכולתם להיות פעילים בהסברה למען המדינה.

בחניה של "יד ושם", הנהג יעקב שקלבר עוצר את האוטובוס ופותח את דלתותיו. זהו בדיוק יומו החמישי והאמצעי של הטיול. יעקב הספיק לנהוג את האוטובוס צפונה, לכיוון צפת, לסבוב את הכנרת, להביאם לשפת נחל השופט, לשמורת תל דן, מאתמול הם בירושלים.

 הם כבר ביקרו בכותל, רשמו את משאלותיהם הכמוסות על גבי פתק קטן, שאותו תחבו בין קירות הקיר שהכירו עד כה רק מתמונות. אבל סוף־סוף הם יכלו למשש, להרגיש, לבכות, לבקש, לייחל. 

"היית צריכה לראות איך הם רקדו ברחבת הכותל 'עם ישראל חי'", מספר יעקב. "זה היה מרגש ועוצמתי כל כך. כולם הצטרפו אליהם, ובן־רגע נהיה מעגל ענקי של כוח ואמונה". 

לאה שגלוב, המדריכה, מזכירה לכולם במיקרופון לא לשכוח את התיקים שלהם באוטובוס, לא לשכוח את בקבוקי המים. התזכורת הקפדנית לבני העשרים פלוס רומזת בעדינות על אופייה של הקבוצה.

לג'יימס פיאקר הירידה מהאוטובוס קצת מסורבלת, ויעקב הנהג מושיט לו יד בעדינות בוטחת. כבר כמה שנים טובות שיעקב מסיע קבוצות "תגלית". בשנה אחת הוא מלווה כמה וכמה מחזורים, נקשר אליהם, לומד אותם, ובאמתחתו סיפורים וחוויות. 

"הם גורמים לי להישאר צעיר, החבר'ה האלה, היית נותנת לי 66?" צוחק יעקב בקולו הסדוק מסיגריות. "אחרי כמה ימים כל אחד מהם הוא כבר הילד שלי, בחיי". 

אבל דווקא הפעם, במחזור הזה, הצליחו סדרני העבודה בחברה שבה הוא עובד להפתיע אותו. הם כתבו לו בסידור העבודה "תגלית, מיוחדים, נהג מיוחד", והוא לא כל כך הבין לקראת מה הוא הולך ומה מיוחד דווקא בו.

רק כשאסף אותם משדה התעופה, הבין שמדובר בקבוצת צעירים בעלי צרכים מיוחדים, ובסתר ליבו החמיאה לו העובדה שבחרו בו, "כי יש לו לב מיוחד", כפי שהיטיב להגדיר אחד המדריכים. 

וכנראה בגלל טוב הלב הזה - מבלי לדבר איתו, אפילו מבלי להיישיר אליו מבט - בוטח בו ג'יימס, צעיר עם תסמונת דאון. רק בתמיכת ידיו הסבלניות של יעקב, הוא מוכן לרדת מהאוטובוס.

•   •   •

37 צעירים מכל רחבי ארה"ב וקנדה - ניו יורק, ניו ג'רזי, שיקגו, פילדלפיה, מסצ'וסטס, טורונטו ועוד - יצאו בחודש שעבר למסע "תגלית" המותאם לבעלי צרכים מיוחדים. 

בשנים האחרונות החלו קבוצות "תגלית" להתאפיין בנושאים ייחודיים: קבוצות של סטודנטים לרפואה, רוכבי אופניים, קבוצות המתעניינות בקולינריה, קבוצות המערבות חירשים עם שומעים, וקבוצות שחבריהן הם בעלי צרכים מיוחדים. קשת הצרכים המיוחדים של הקבוצה המיוחדת שאליה הצטרפתי היא נרחבת וכוללת צעירים עם אוטיזם, על תפקודיו השונים, צעירים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, בעלי מוגבלויות פיזיות שונות, צעירים עם תסמונת דאון וקשיי למידה. 

ארגון "יחד" האמריקני (שמפעיל ה־OU, Orthodox Union), הפועל ברחבי ארה"ב ומקיים מפגשים בין צעירים יהודים נורמטיביים וצעירים בעלי צרכים מיוחדים, הוא שאחראי לחיבור. 

והוא שקובע באסרטיביות בלתי מתפשרת וראויה להערכה כי אין שום סיבה שבעלי צרכים מיוחדים לא ייצאו למסע משנה החיים הזה. אם הם יהודים, הם ראויים להגיע לטיול הנכסף הזה בדיוק כמו שאר בני משפחותיהם הצעירים, וכל המגבלות שלהם אינן רלוונטיות בעליל.

על כל שני חברים בקבוצה מופקד מדריך, אמריקני גם כן, שאחראי לכל צורך שרק מתעורר במהלך הטיול, ואחראי גם לפרוטוקול נטילת התרופות של מי מהחברים. המדריכים עברו הכנה מדוקדקת, כולל שיחת צרכים והתאמות עם הוריו של היוצא למסע.

בר או בת מצווה מאוחרים במצדה. מימין: אוסקר סגל, הרב מנחם פרסוף, ליה רוזנהולץ ולאה שפירו

הם נבחרו בקפידה על סמך ניסיונם בעבודה עם צעירים בעלי צרכים מיוחדים, חלקם הגדול אף מתנדבים פעילים בארגון "יחד". לעיתים הם צעירים יותר מהמשתתפים עצמם, והם מקדישים את עצמם לאותם חברים מיוחדים, לא באמת מבינים מה מיוחד כל כך בעשייתם, מובכים כשמחמיאים להם על החלטתם להרחיק עד ישראל, מרחק אלפי מיילים, כדי להיות לעזר "ל'חברים' שלנו", כפי שהם מגדירים את חברי הקבוצה שלהם בעברית. 

רובם לא תופשים את מעשיהם כיוצאי דופן, מבהירים כי הם מקבלים הרבה יותר מאשר הם נותנים, מדגישים את המשמעות שבהתייחסות הרגילה והנורמטיבית אל אלה המוגדרים כלא כאלה. 

"אתה יודע מה בדיוק הבעיה של שלומי?" אני שואלת את יהונתן שטיינפלד בן ה־23. הוא הגיע מניו יורק, התחיל להתנדב ב"יחד" וכיום הוא עובד שם, אחראי למצבת המתנדבים. "מה אכפת לי?" הוא עונה בעברית שרכש בשנתיים שבהן היה תלמיד ישיבה בירושלים. "אנחנו כולנו אחים", הוא מסכם בשלוש מילים את האג'נדה של הקבוצה הזו.

ביום ראשון של השבוע, יומה של "תרבות יום א'", הכניסה למוזיאון "יד ושם" עמוסה בקבוצות חיילים, ובקבוצות נוספות של "תגלית", שכאילו פושטות על העיר. את פני הקבוצה המיוחדת מקבלת מדריכה המתמחה בהדרכת בעלי צרכים מיוחדים. בשנים האחרונות עלה הביקוש להדרכות מהסוג הזה, והמוזיאון מכשיר מדריכים שיוכלו להתאים את השיח המורכב על השואה לצורכי המבקרים.

אלישע צוקר בן ה־18 משיקגו למד על השואה בבית הספר היהודי שבו הוא מתחנך עד היום, בכיתה י"ב. הוא צועד במסדרונות המוזיאון ומקשיב רוב קשב להסברי המדריכה. שואל שאלות חכמות, מפגין ידע נרחב, ציציות מבצבצות מתחת לחולצתו ועל ראשו כיפה. שום רמז, ולו הקטן ביותר, יכול להעיד על האוטיזם שאובחן אצלו בגיל צעיר. 

בצמוד לאלישע הולכת אילנה יעל גולדברג, בת 22 מפנסילבניה. "כן, אני חושבת שאפילו מצאתי לי פה בויפרנד", היא תודה באוזניי בלחש, מסמיקה ומחויכת, כשהם יישבו לאורך כל המשך הטיול יחדיו באוטובוס, יאחזו בעדינות זו בידה של זה. 

אלישע ואילנה אינם יוצאי דופן. רק לעיתים רחוקות יהיה אפשר לשים לב במבט שני כי מדובר בקבוצה מיוחדת; חבר שירים את קולו יתר על המידה כשהסיטואציה לא מתאימה, חברה שתצחקק בעיתוי לא נאות, או חבר אחר שבחר להתבודד משאר חברי הקבוצה או לנופף בידיו בתנועות חדות. 

בין חברי הקבוצה בולטים חמישה צעירים, לובשי מדי צה"ל. הם "The Israelies", שהקבוצה חיכתה כל כך להצטרפותם במהלך השבוע, הם ה"Hayalim" שכולם נושאים אליהם עיניים בהערצה. לאה המדריכה משתפת שמהרגע שהחיילים עלו לאוטובוס בצומת גולני, כל אווירת הטיול השתנתה.

רב"ט נועה זערור היא אחת מחמשת החיילים שהצטרפו לטיול הזה במסגרת שילוב חיילים מיחידותיו השונות של צה"ל כמשתתפים בסיורי "תגלית". מחקרים שנעשו על השילוב מעידים על קשרים אישיים שנוצרים בין המשתתפים לחיילים. קשרים ששרדו את הזמן, את המרחק ואת הבדלי התרבות והשפה. 

"אה, וואלה, יופי", הגיבו בלקוניות מכריה של נועה כששמעו שהיא בחרה לצאת ל"תגלית צרכים מיוחדים". דווקא מי שמכיר אותה היטב לא היה מופתע.

"בכיתות י"א־י"ב הייתי פעילה בסניף של 'כנפיים של קרמבו' (תנועת נוער המשלבת ילדים ונוער מהחינוך הרגיל ומהחינוך המיוחד, ח"ר) בגבעתיים, שם אני גרה. ועכשיו, עם השירות האינטנסיבי שלי כמ"כית, אין לי באמת זמן לתת מעצמי מעבר למה שאני עושה בצבא, וגם באמת שהתגעגעתי לחבר'ה האלה. 

"היו לי קצת חששות בהתחלה, אבל הם התפוגגו ברגע שעלינו לאוטובוס. כמה חום ואהבה אנחנו מקבלים מהם. באמת שאין לי מושג מה ההגדרות שלהם, מה האבחונים שלהם, זה גם לא באמת משנה לי. אני יכולה לנסות לנחש בגלל ההיכרות שלי עם צרכים מיוחדים, אבל למי אכפת? אני נהנית מכל רגע איתם ואני נרגשת משוויון ההזדמנויות, שבא פה לידי ביטוי באופן הכי מובהק שיש. המדריכים שלהם הזכירו לי כמה טוב יש בעולם הזה, כי קצת הספקתי לשכוח".

חיילים ליום אחד. רייצ'ל פלמר ואבי רוט מצדיעים לצה"ל

באוטובוס שמוביל את הקבוצה אל ארוחת הצהריים, דינה פיינגולד כותבת בעיפרון אל תוך החוברת שקיבלה מהמדריכה. בחוברת מפורטים כל האתרים שבהם יבקרו חברי המסע והוראות המותאמות לפרופיל חברי הקבוצה. למשל, תזכורת על אריזת החפצים במעבר בין בתי המלון השונים ומיני הבהרות שנדמה כי הגיעו אחרי חשיבה, הפקת לקחים ודקדוק הפרטים הקטנים. בין השאר, נרשם שם: "בררו עם השותפים שלכם לחדר מהו הזמן שבו הם מעדיפים להתקלח, כך גם תוכלו להתחלף ביניכם". 

דינה, בת 19, גרה בפילדלפיה ועובדת בבייביסיטינג. היא כותבת בחוברת שלה, "כדי שאני לא אשכח מה הרגשתי בסיור. זו לא פעם ראשונה שאני שומעת על השואה, אבל זו פעם ראשונה שאני בישראל, וזו חוויה בלתי נשכחת". כשדינה כותבת אל תוך דף החוברת את תחושותיה, פניה לובשים לרגע קצר אחד ארשת רצינית. בשאר ימי הטיול דינה תוכתר כבעלת הצחוק המידבק ביותר שיש.

•   •   •

ארוחת הצהריים היומית נערכת במתחם בית הכרם. הרוב מעדיפים לאכול פלאפל ישראלי אסלי. למרות הקור העז השורר בבירה, האווירה שמחה ושמש של צהרי יום מלטפת את כולם. "בשתיים אנחנו זזים לכיוון הר הרצל", מודיע במיקרופון אבי בלדסר, מדריך הקבוצה ומורה הדרך שלה.

בסביבות השעה רבע לשתיים, תוך כדי סיום ארוחת הצהריים, מתחילה תכונה בקרב כל חברי הקבוצה. נועה נסערת במיוחד. סמס מחברה טובה מבקש לברר, "את בסדר?", ובעקבותיו עוד סמס שמבקש, "עדכני שהכל בסדר". לפני זמן קצר אירע פיגוע דריסה בארמון הנציב. 

תוך כדי הנסיעה להר הרצל, החברים בקבוצה מנסים לעכל את המידע החדש. לאוזניים הישראליות שלי המילים "terror attack" נשמעות מאיימות עוד יותר מפיגוע. 

"וואו, אני לא תיארתי לעצמי שתהיה פה מתקפת טרור בזמן שאני בירושלים", אומר אלכס פורסהיית', בן 24 משיקגו. הורים שהתעוררו מוקדם בארה"ב מתקשרים מודאגים. 

בשלב הזה נועה כבר מתייפחת: "זה היה פיגוע נגד חיילים, חברה שלי מקורס קצינים נמצאת שם. תראי מה היא מסמסת לנו בקבוצה". "היה פה פיגוע בקורס שלי, יש הרוגות", כותבת חברתה של נועה. מי מבין החברים שמסוגל להבין את המצוקה שבה שרויה נועה, ניגש אליה ושואל: "את בסדר?"

ונועה מנגבת את דמעותיה, זוקפת את ראשה ואומרת בנחישות שלא הולמת את תחושותיה באותו רגע: "אני בסדר". והקבוצה מהלכת בין הקברים של הרצל ופרס ויצחק רבין וגולדה מאיר וחנה סנש.

ובין לבין, יהונתן המדריך, שאחראי לתקשורת עם ההורים, מוציא לכולם אימייל מרגיע ומעדכן שהקבוצה בסדר והיא ממשיכה בפעילותה.

מעגל "עם ישראל חי" ברחבת הר הרצל. זמן קצר לאחר פיגוע הדריסה בארמון הנציב // צילום: אפרת אשל

"מה עשו לחיילים שלנו?" שואל אותי אוסקר סגל בן ה־21, ואני לא מוצאת את המילים הנכונות לתאר לו את התופת שאירע בסמוך אלינו. "הם הרגו את החיילים שלנו?" שואלת אילנה בחשש. 

לאה המדריכה, מקצועית ושקולה, יודעת בדיוק איך לספר לחברים על הפיגוע. היא בוחרת את המילים הנכונות, את טון הדיבור המדויק, מסיימת במילות עידוד.

על שפת קברה של חנה סנש, כשאבי המדריך משמיע דרך הנייד שלו את "הליכה לקיסריה" וכולם משפילים את הראש בעצבות, תוצאות הפיגוע הקשה צועקות בכל אתרי החדשות. ובלי להתכוון, חברי הקבוצה חווים בשידור חי וקשה במיוחד עוד שיקוף של החיים בישראל. 

•   •   •

בערב, בבית המלון, יערכו חמשת חיילי צה"ל פעילות שעליה עמלו רבות טרם הצטרפותם לקבוצה. "הם הגיעו לטיול הזה מוכנים ומאובזרים לא פחות ממני", משבחת אותם לאה המדריכה. 

נועה, יחד עם סמל דור שובל, סמל נדב בכר, סמלת שקד נאור ורב"ט מאי דרומי, מעבירה שיעור על חילות צה"ל השונים. החיילים הביאו לחברי הקבוצה מדים כדי שיוכלו להתלבש כמו חיילים, הכינו לכל משתתף מעין דסקית ודרגות רב"ט, שהצמידו לכל אחד ואחד מהם, ולימדו אותם להצדיע תוך כדי התנגנות המארש הצבאי.

הפעילות נערכה בדיוק בשעה שבה הותרו לפרסום שמותיהם של ארבעת חיילי צה"ל שנהרגו. שלומי יוסופוב, בן 23 ממנהטן, מחבק את נדב ודור ואומר: "בקידוש של יום שישי אני תמיד מבקש מהשם לשמור על החיילים שלנו. עכשיו לחיילים שלנו יש שמות ויש פנים, ואני רוצה להודות לכם על מה שאתם עושים עבורנו". 

נדב, מרוגש מכל החיבה המורעפת עליו, יודה: "החוויה פה היתה סימטרית. זה לא שאני נתתי למי שאחר ממני או חלש ממני, להפך. קיבלתי כמויות של אהבה והערכה שאי אפשר לתאר".

שקד תיקח איתה בחוויותיה את הקידוש של יום שישי, את התפילות, את טקסיות ההבדלה. "אני באה מבית חילוני, וכל הנושא של קידוש היה לי זר ולא מוכר. אני לא אשכח את הרגעים האלה".

מאי חוששת שאין מספיק חיילים שיבקשו לצאת דווקא עם קבוצת הצרכים המיוחדים. "אני כל כך ממליצה לחיילים שרוצים לצאת ל'תגלית' לצאת דווקא עם הקבוצה המיוחדת הזו. להגיע ולפתוח את הלב, ללמוד מהי אהבה, מהי הכלה ללא תנאים".

לקראת ארוחת הערב, שלומי ואוסקר ילבשו חולצות עם כיתוב של צה"ל שקנו בזמן החופשי שניתן להם מוקדם יותר. ושלומי יגיד מרוגש באנגלית המתובלת בעברית: "ברוך השם, זה הטיול הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. זו הפעם הראשונה שיצאתי מחוץ לאמריקה בלי ההורים שלי, ואני לא באמת רוצה לחזור הביתה, אני רוצה להישאר פה, forever, אני אוהב את ישראל. את מכירה את 'רוצה לרקוד' של עומר אדם ומשה פרץ? זה definitely השיר שאני הכי אוהב". 

•   •   •

"בוקר טוב לכולכם, האם אנחנו בסדר?" צועק אבי אל תוך המיקרופון למחרת. "ובכן, מילת היום שלנו היא 'רכֶּבֶל'". במהלך השבוע למדו החברים מילים נוספות: דרכון, שלום, סבבה, אחלה, שמש, תפילה, זיכרון וחברים. יום חדש, מילה חדשה בעברית עם משמעות משלה.

"אנחנו מתחילים לנסוע לעבר מדבר יהודה, אל מצדה, כדי לחגוג למי מכם בר או בת מצווה", ממשיך אבי לשמח באנרגיות שאין לדעת מאיפה הוא לוקח אותן, אחרי ימים ארוכים ושעות שינה מעטות. 

הוא בן 30, בן להורים אמריקנים שעשו עלייה, וכבר שלוש שנים הוא מעביר סיורי "תגלית", מופקד על הקבוצה המיוחדת. "אני מתייחס אליהם כאל קבוצה רגילה לגמרי", הוא אומר. "המסלולים אולי יהיו יותר קלים ומונגשים, לעיתים יש לנו נכים על כיסאות גלגלים, הפעם לא, ואנחנו בעצם משתדלים לעשות את כל מה שעושים בדרך כלל. 

"מה שאני כן חווה הוא תחושת משפחתיות וחיבור מיידי של כולם. זה פשוט מתרחש ביתר שאת בקבוצות המיוחדות. השיח הוא יותר פשוט, נקי, פחות מורכב, ויש בעובדה הזו קסם שאי אפשר לתאר במילים, אני חושב שאפשר להרגיש. 

"בכל מקום שאני מגיע אליו איתם, ליבם של אנשים יוצא אליהם, המפגש איתם מוציא מאנשים את המיטב. אני כל הזמן שומע, 'כל הכבוד על מה שאתה עושה', ומבחינתי צריך לדבר על מה שהם עושים עבורנו. לדעתי, העובדה שאני מדריך דווקא אותם צריכה להיות טריוויאלית".

"הולכים לערוך לי טקס בר מצווה, אני לא מאמין, הולך להיות לי בר מצווה!" צוהל אוסקר בן ה־21, כשדלתות הרכבל נפתחות ופיסגת הצוק נגלית לעיני כל הקבוצה. 

בהתרגשות יתרה הם צועדים בדבוקה אחת לכיוון מה שהיה אז, בתקופת הרומאים, בית המדרש של היהודים ששכנו על ההר. גם ג'סטין כוכבי, לאה שפירו וליה רוזנהולץ יעברו את הטקס המרגש, ורוחות ינואר העזות שנושבות על ההר הגבוה לא מצליחות לפגוע בהתרגשות הגדולה.

ההדרכה הותאמה לקהל היעד. אוסקר ב"יד ושם" // צילום: אפרת אשל

במסגרת הביקור במצדה יכולים לבחור מי מבין המשתתפים שלא חוו את טקס בר או בת המצווה, לעבור אותו. ארבעת החברים ניצבים ליד הרב מנחם פרסוף, שעשה את כל הדרך מנווה דניאל שבגוש עציון. "אני עושה את זה בהתנדבות ובאהבה גדולה, החבר'ה האלה לא שונים מאף אחד, וגם אותם חשוב לי לקרב למהות שלהם, חשוב לי להעביר אותם את הטקס הזה", יאמר.

ספר התורה נפתח, לא לפני ששירת "הנה מה טוב ומה נעים" מושרת בקולי קולות. מי שיכול לקרוא בספר התורה ולשאת דרשה, עושה זאת. מי שקשה לו, הרב מקריא במקומו. סוכריות טופי ייזרקו על ראשיהם כמיטב המסורת, תוך כדי שירת "סימֶנטוב ומזל טוב" לכל עבר. 

תמונות מצולמות מכל עבר, והן יישלחו עוד הלילה להורים שלהם. ואני חושבת על ההורים האלה, שרבים מהם איפשרו לעצמם לטוס לחופשות אל מעבר לים בזמן שילדיהם הופקדו בידיים בטוחות וטסו לארץ ישראל. הורים שאיפשרו לעצמם לשחרר, לסמוך על הצוות המקצועי, לסמוך על ילדיהם שלהם. 

•   •   •

כמה פוטוגניים ונורמטיביים הרגעים האלה, שהורים לילדים מיוחדים לא זוכים להם כל העת. וכשהם כבר מתרחשים, אותם רגעים, שבהם ילדיהם שווים וראויים, מעלים את סף ההתרגשות לרמות שלא באמת ניתן לתאר. 

לאה המדריכה משתפת שהיו הורים שביקשו להצטרף אל ילדיהם המיוחדים, אולם הם נתקלו בסירוב מעורר השתאות. אם הצעירים הרגילים ייצאו בלי הוריהם, ייצאו גם המיוחדים בלי הוריהם, ולא תינקט איפה ואיפה, מתוך התייחסות שווה לכולם.

ליה בת ה־26 הגיעה מניו ג'רזי, ומעולם לא ערכו לה טקס בת מצווה, אף על פי שהיא כן חגגה את החגים היהודיים ויודעת להבדיל בין מאכלים כשרים לאלה שאינם. בבית, היא בריסטה בעמדת הקפה בסופרמרקט השכונתי, מתגוררת עם אביה ואחותה. זו פעם ראשונה שהיא יצאה את אמריקה במטוס, פעם ראשונה שהיא נסעה לבדה. 

את הדרשה שלה היא הקריאה בקול שקט, אבל עוצמת המילים לא פסחה על אף אחד מהמאזינים: "היום אני מרגישה קרובה מאי פעם למקורות שלי, יודעת ומבינה מאיפה באתי, מכירה את ההיסטוריה שלי, מרגישה שייכת. אני יודעת בוודאות שהחוויה הזו היא חוויה של פעם בחיים עבורי, חוויה משנת חיים, ואני מקווה שביום מן הימים אוכל לשלוח את ילדיי שלי לכאן. יש לי חברים חדשים, שאני יודעת שהחברוּת איתם תימשך לנצח, ובעיקר יש לי תשובות על מי אני".

הלו"ז של המשך הטיול מספר על ביקור בתל אביב, כיכר רבין, היכל העצמאות, ביקור במכון ויצמן ולטרון. נקודות ציון חשובות בארץ לאורכה ולרוחבה. אוסקר כבר חושב על יום הטיסה חזרה הביתה ושואל את לאה המדריכה שאלות מהירות שחוזרות בזו אחר זו. 

לאה, סבלנית ומחויכת, עונה לו עד אחרונת שאלותיו ומסבירה לו בדיוק את כל השלבים של הצ'ק אין, הבידוק הביטחוני, ארוחת הצהריים והעלייה למטוס.

לאה היא הרוח, הצבע והנשמה של הקבוצה הזו. בולדוזרית בת 25 שגרה בברוקלין, למדה עבודה סוציאלית וגדלה עם אחות גדולה בעלת עיכוב התפתחותי. אמה הקימה מרכז שילוב גדול הנקרא "שערים", והיה לה אך טבעי לפנות לעסוק בשיפור איכות חייהם של אותם אלה הזקוקים לעזרה. 

היא ורבלית מאוד, נמרצת, לא נחה לרגע, גם כשב־11 בלילה היא מקבלת טלפון על שאחת החברות במצוקה וזקוקים לעזרתה. דווקא כשהיא נדרשת להסביר מה מיוחד כל כך בקבוצה הזו, היא לא מוצאת את המילים. 

"מאיפה הכוחות שלי את שואלת?" היא צוחקת כשהיא מרשה לעצמה לנוח לכמה דקות באוטובוס. "מה, זה לא ברור ממי אני מקבלת את הכוחות? את הרי שמעת את הדרשה של ליה שאמרה 'סוף־סוף אני שייכת'".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו