חוק ההסדרה: להיזהר מאובדן אמון בינלאומי

מוכי סנוורים, הלומים משיכרון הכוח, אין עסקני הימין הקיצוני בבית היהודי ובליכוד עוצרים באדום. לא מול ידידות כתרזה מיי שרק נפרדה מבנימין נתניהו בלונדון וכבר נזפה בו על חוק ההסדרה; ומאנגלה מרקל - זו שנתניהו הסביר לקבינט המדיני כי יש להזדרז לקנות ממנה עד תשע צוללות שמא לא תיבחר מחדש ואין אוהדת גדולה ממנה לישראל, והנה גם היא פירסמה הודעה המביעה אי־אמון בכוונותיו של רה"מ לחתור לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אובדן אמון הוא כשל־על מדיני בזירה הבינלאומית.

השסתום נפתח בלחץ אדיר של הבית היהודי ורבים בליכוד עם ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות. הם הבינו - או רצו להבין - כי "העולם הפקר" והכל מותר, והסמוטריצ'ים והאקוניסים, מירי רגב וציפי חוטובלי ושולי מועלם ויואב קיש התחרו ביניהם מי יספח יותר שטחים ביו"ש.

המתונים שהסתפקו במעלה אדומים נחשבו כמעט לפורקי עול בימין הקיצוני. נפתלי בנט רצה את שטח C והצהרה שהיא איבוד לדעת כי נתניהו נותן גט כריתות לרעיון המדינה הפלשתינית. חוטובלי חמדה את רוב יהודה ושומרון למעט שכם ויריב לוין ומירי רגב מבקשים לנצל את שעת הכושר לחיסול בג"ץ. פניהם לבג"ץ־פודל (ואם בהזדמנות זו ניתן גם להרתיע את המשטרה והפרקליטות בחקירות נתניהו - מה טוב).

רק שאפילו הבנתם את עמדת טראמפ שגויה. ביום רביעי ייפגשו טראמפ ונתניהו וההודעה על ידידותם האמיצה כבר בהדפסה, אבל המציאות שונה. שרי החוץ וההגנה רקס טילרסון וג'יימס מאטיס קיבלו את התפקיד לאחר שסיכמו עם הנשיא כי יוסיפו לתמוך בשמו ברעיון שתי המדינות. כאשר נתניהו יאמר כי גם הוא, הם - הבקיאים בסוגיות המזרח התיכון עקב עיסוקיהם בענייני צבא ונפט - ירצו לדעת מה עמדת ממשלתו ומדוע לא אישררה את מחויבותו, וידגישו כי הנשיא מודע לקו שינקטו.

ציפי חוטובלי. היא וחבריה התחרו ביניהם מי יספח יותר שטחים // צילום: אורי לנץ

חוק ההסדרה והצעות הסיפוח למיניהן, אפילו סיפוח זוטא, שנקרא לצורכי ריכוך "החלת החוק" הישראלי, ייפלו כלא היו, או יפילו את ישראל כפי שלא נפלה מאז הקמתה. יש פוליטיקאי מנוסה וערמומי המבין זאת היטב ויודע כי הגלגל יתהפך עם הקושי המדיני או הביטחוני הראשון. אביגדור ליברמן ממתין במארב במגדלי הקריה בתל אביב. גם הוא מבין שההכרעה על המשך כהונת הממשלה תיפול בתוך חודשים ספורים.

כוחו של הדס

מהו ומיהו אדם המיטיב ללמוד אבל אינו מקנה מהשכלתו ותורתו לאחרים? לפי חכמים הוא כ"הדס במדבר", נאה אבל חסר תועלת.

כוונת היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט - מומחה למשפט בינלאומי - להעז ולשלוח נציג ממחלקת הבג"צים בפרקליטות להתייצב בעליון נגד הממשלה בדיון על חוק ההסדרה היא יותר מהדס באזור צחיח. מפני שהחליט להנחיל לשופטים את המשמעות החמורה של חוק ההסדרה נגד דעת ממשלתו. החוק, יאמר שליחו, יסגור על מדינת היהודים בבית הדין הבינלאומי בהאג ועלול להטיל עליה מצור כלכלי וחברתי ואקדמי ותרבותי, ורק להט יצרים פוליטי שאינו יודע שובעה הביא לאישורו בכנסת. "חוק עזר לארגונים המחרימים את ישראל", צייץ במקביל אהוד ברק.

מנדלבליט לא היה ראשון. מאיר שמגר סירב להגן על הממשלה בסוגיית גיורה של הלן זיידמן והכעיס את הדתיים בקואליציה; והפרופ' אהרן ברק איים לעתור נגדה לבג"ץ כשניסתה למנוע את התפטרותו של יצחק רבין בפרשת הדולרים האסורים. עתה גם מנדלבליט. עדיין זה נדיר מאוד.

הדוקטורט שלו עוסק במשפט הבינלאומי. לכך נשלח לניו יורק לסכל את מהלכי בני הבליעל שפעלו לרעת ישראל בוועדות האו"ם. הוא הרשים את עמיתתו השגרירה לאו"ם פרופ' גבריאלה שלו. לאחר כמה שנים, בכהנה כחברת הוועדה לאיתור היועץ המשפטי, תמכה במינויו. עתה צפה אפשרות, שבנסיבות עגומות - עם הגשת עתירות לבג"ץ נגד חוק ההסדרה השגוי - יוכלו גם אזרחי ישראל לבחון מקרוב את יכולתו, ובשקיפות.

רגרסיה לכבוד האדם וחירותו

מאבקי הכוח המכוערים שמטלטלים עתה את הארץ אינם אירועים מזדמנים העומדים בפני עצמם. אלה קרבות מילוליים נוקבים הנארגים יחד למלחמת תרבות כלל־יהודית ופנים־יהודית מהסוג הפוקד את האומה (ועמים אחרים) בשעת רעש אדמה בעוצמה רוחנית גבוהה.

המאבק בפרשת אלאור אזריה אינו בסוגיה המשפטית אם היה רשאי לירות במחבל 11 דקות אחרי שהגיע לזירה אלא כיצד רוצה ישראל לראות את עצמה, ולהצטייר בעיני העולם. מירי רגב מתבטאת בלשון כה מנוגדת לתרבות מפני שהאמירה שלה, שלא קראה את אנטון צ'כוב, היא הרבה יותר מבערות אישית. אפילו המאבק על הריסת בתי מתנחלים שפלשו לקרקע פלשתינית אינו רק על השליטה בארץ ישראל אלא על החלת המרות השלטונית והמשפטית העליונה על האומה ועל קביעת סדרי העדיפות.

הקרוואנים המפונים והגבעה שנותרה על טרשיה היא עלילת המשנה בהכרעה המרכזית על מקור הסמכות, אם הוא רבני או שיפוטי, אם אלוקי גם בסתם יום של חול או דמוקרטי־מנהיגותי. כך גם אפילו הנושא שכמעט אינו מעניין איש על הקצאת פאה מרחבת הכותל המערבי לנשים. אריה דרעי מבקש לבטל את המתווה לא מפני שהן מתעטפות בטלית אלא מפני שהחרדים טרם השלימו עם השוויון במעמד האישה.

אריה דרעי. החרדים טרם השלימו עם השוויון במעמד האישה // צילום: דודי ועקנין

ההיסטוריה יודעת לספר שכבר היו מלחמות כאלה. תומכי הגר"א נגד החסידים. פולמוס השמיטה בארץ ישראל. מאבק החרדים בהחייאת השפה העברית שיזם אליעזר בן־יהודה. הציונים נגד חצרות האדמו"רים שציוו על המוני יהודים לא לעלות לארץ ונקלעו ונכלאו לתופת של השואה. ההכרעה הגדולה מכולן של דוד בן־גוריון להסכים לחלוקת הארץ, ומידת הרלוונטיות שלה בשנת היובל למלחמת ששת הימים.

המתבונן במאבקים אלה ימצא כי מעניין לעניין אין כמעט שינוי בהרכב המתמודדים. מי שנמצא מצידו האחד של המתרס אינו מש ממקומו בפולמוס אחר פולמוס, וגם מנגד. זה ההיגיון בתפיסה שניסוחה נכתב במקלדתי כ"מלחמת בני אור בבני חושך" (במקור, בימי בית שני, עסק במאבק יודעי קרוא וכתוב בנבערים מדעת). הוא מעורר הסתייגות ומחלוקת, אבל החלוקה אינה ימנית או שמאלית. היא תלויה בהשקפת עולם עמוקה מכל אלה.

השבוע, כאשר הכנסת עסקה בחוק ההסדרה, נקלעתי בתל אביב לאירוע השקת ספרו של הח"כ לשעבר אוריאל לין, "לידתה של מהפכה". תוכנו מוקדש לחוק החשוב מכולם, והוא ליבת המחלוקות המרכזיות בישראל, שאושר בכנסת ב־1992 ועוסק ב"כבוד האדם וחירותו". אין חוק שמעורר מחלוקת רבה ממנו בין חרדים לחילונים, בין מסורתיים לחסידים, בין המצדדים בשתי מדינות לשני עמים לבין תומכי הסיפוח.

הכנתו נמשכה עשרות בשנים. צף ונדחה מכנסת לכנסת. טבעי ששולמית אלוני משמאל היתה פעילה ביוזמות אלה. אבל מפתיע ומרתק שיעור הימנים שדירבנו את העיסוק בו, וחשיבותם רבה לאין־ערוך. הצעת חוק רדפה הצעת חוק ונשאה את שמותיהם של הפרופ' הנס קלינגהופר, ד"ר בנימין הלוי ודן מרידור, ולעולם לא נמצא להן רוב.

עד שבעוד מרידור מכהן כשר המשפטים ובידו חוק ללא רוב של תומכים, ניצנץ רעיון במוחו של הפרופ' אמנון רובינשטיין. הוא הציע לעמיתו מהליכוד לין, שכיהן כיושב ראש ועדת החוקה, לאשר את חוק מרידור במנות קטנות. בצאתם לדרך הופתעו לפגוש במנהיג המפד"ל הרב יצחק לוי, שראה אפשרות לעצמו להשתלב במהלך אשר לו תרמו גם דורית ביניש מפרקליטות המדינה והפרופ' דוד ליבאי מהעבודה. הם הולידו את הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית".

אין להם זיהוי מפלגתי אחיד, אך יש בהם אור. נשיא העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק, שנוא־נפשם של אויבי האקטיביזם השיפוטי בבג"ץ, שחירותו הועמדה השבוע בסכנה - הסביר בפירוט כי לא ממנו יצא הביטוי "מהפכה שיפוטית" (לדבריו, זכות היוצרים שייכת למרידור). המרי יצא כחוק מן הכנסת ב־1992. לא רימו או הטעו או הרדימו אותה. יוזמיה ידעו לאן הם חותרים, וברק מימש מקץ שלוש שנים את ההיתר החוקי שהעמידו מרידור ורובינשטיין ולין בסיוע הפרופ' אוריאל רייכמן לרשות בית המשפט בהכרעת הדין בעניין בנק המזרחי.

מה שישראל עדה לה עתה היא התקוממות רגרסיבית נגד המהלך מ־1992 שנפרס בלהט פולמוסי על פני כל החיים הציבוריים בעפרה וברחבת הכותל ובקיבוע רמת החילוניות של תל אביב בשבת ובגזר הדין הממתין לאזריה. הכל נשאב למלחמת תרבות קלאסית.

כפולה טובה

הידיעה המרנינה בשבוע עקוב מקרבות פוליטיים שייכת לפועלו של נפתלי בנט. שיעור לומדי המתמטיקה ברמה של חמש יחידות זינק מ־8,500 ל־16 אלף בשנתיים. אין ידיעה צופת עתיד טובה מזו לשאיפתה של ישראל למצוא עצמה בשורה הראשונה של המדינות המתקדמות.

מסע ההסברה של בנט, שנתקל בביקורת של יפי נפש, עשה את שלו. הרננה כפולה, מפני שחלק מהמתווספים לחיל החלוץ של המודרנה והקידמה הם תושבי אזורי הספר, אלה שאיש אינו מקים להם בשפע בתי ספר מודרניים כמו "תיכונט" שבצפון תל אביב.

אגב כך, כמה זמן יניח בנט למנהל התיכון הנוצץ רם כהן - בגיבוי תמוה של רון חולדאי - לחסום את שערי "תיכונט" בפני מי שחולקים על "שוברים שתיקה" ומצדדים, למשל, בשלמות הארץ? זה מטיל צל על בנט, אבל לא מעיב על הישגו בעולם המספרים.

פרשת קסטנר מסרבת להיגמר

כמעט 62 שנים לאחר שנשיא המחוזי בירושלים ד"ר בנימין הלוי קבע כי ישראל קסטנר "מכר את נפשו לשטן" במגעיו עם הנאצים, מסרבת הדרמה של השמדת יהודי הונגריה לגווע. מה טרם נאמר והוכרע ושימש לפולמוס ולמחלוקת בפרשה הנוראה של הסתרת האמת על משמעות תנועת הרכבות לאושוויץ, והנה לפתע ספר חדש מאנגליה ומארה"ב. כותרתו היא מסקנתו - "KASZTNER'S CRIME".

מיכל בן-נפתלי. מהדורה עדכנית ל"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" // צילום: קוקו

המסקנה מובנת מאליה, אבל המחבר פאול בוגדנור לא סבר כך בבואו לכתוב על הצלת הפושעים הנאצים בידי קסטנר ועל הסגרת הצנחנים מא"י יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. תחקירו וכתיבתו הם פרשת בלעם. הוא החל משוכנע בצדקת קסטנר, וסיים עם כתב אישום חד־משמעי. יריבו של קסטנר עו"ד שמואל תמיר לא היה יכול לכתוב את "פשע קסטנר" טוב יותר.

בד בבד קיבלה מיכל בן־נפתלי את פרס ספיר על ספרה "המורה". עקב כך רכשתיו לתומי. כבר בעמוד הראשון התאבדה המורה גיבורת הספר בקפיצה אל מותה. בתוך כמה עמודים התברר להפתעתי כי מדובר בייסוריה של אישה שלא התגברה על בדידותה בהיותה מי שניצלה ברכבת המיוחסים של קסטנר, זו שבתמורה לה הסגיר כמעט מיליון יהודים לידי אדולף אייכמן וקורט בכר ופושעי האס.אס.

זוועה זו לא תניח להיסטוריונים ולסופרים. היא תבורר עד תום, מהדורה עדכנית ל"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו