המינהל האזרחי נגד האלמנה וילדיה

גבעות הטרשים המקיפות את חוות הר סיני, בפאתי היישוב סוסיא בדרום הר חברון, צהובות בעונה זו של השנה. בוואדיות שעל סף המדבר עדיין שולט מעט ירוק והעדר של דליה הר סיני מסתפק במועט.

היא אישה מרשימה, גיבורה בעל כורחה. ביולי 2001 ביום קיץ לוהט נרצח בעלה, יאיר, בעת שרעה את צאנו. הרוצחים, שני אנשי חמאס מחמולת מור וממשפחת נאג'ר, התחזו לרוכשי צאן. כשיאיר הר סיני היפנה אליהם לרגע את גבו, הם דקרו אותו, ירו בו והותירו אותו מתבוסס בדמו. בערב, כשלא שב אל אשתו ותשעת ילדיו, יצאו לחפש אחריו ומצאו את גופתו.

מאז חלפו 11 שנה ודליה הר סיני אינה מוותרת. היא התמודדה עם קשיים ביטחוניים וכלכליים, טרור ועוני ותוך כדי כך גם גידלה את תשעת ילדיה. אבל עכשיו היא מוצאת עצמה בתוך סיפור קפקאי מול אנשי הלשכה המשפטית של המינהל האזרחי - שאפילו מצפונו של תת-אלוף מוטי אלמוז, ראש המינהל האזרחי, מייסרו לא פעם בגין התנהלותם.

בתווך ניצב דו"ח הוועדה בראשות השופט אדמונד לוי להסדרת מעמד ההתנחלויות והמאחזים. לוי ועמיתיו מתחו ביקורת קשה על התנהלות המינהל האזרחי ופרקליטות המדינה בסכסוכי קרקעות. הם המליצו להפקיע מהם את זכות ההכרעה בסכסוכים הללו ולהעבירם, כמקובל, לבית משפט.

ללמוד מהערבים

יאיר הר סיני היה צעיר מכפר ידידיה שבעמק חפר, יוצא סיירת שקד. הוא היה מראשוני החקלאים בשטחי יו"ש שעסקו בגידולים אורגניים, אבל עדר הצאן היה שיגעונו הגדול.

בערבים, שלימדו אותו פרקים באהבת האדמה, ראה לא רק אויבים ויריבים, אלא גם מורי דרך. הוא למד את שפתם, התרועע עימם, הקריא להם פרקי תנ"ך, הקשיב לצרותיהם ולמד את אורחותיהם.

עם השנים הפך לפקח קרקעות מורשה ובמו רגליו יצר חגורת ביטחון בעומק של קילומטר סביב בתי היישוב סוסיא. שלא כעמיתיו, פקחי הקרקעות במחוזות אחרים, הר סיני ויתר על הג'יפ המאובזר וסירב לשאת נשק כאשר וידא שאיש לא השתלט על אדמות המדינה.

הוא התבונן בערבים וראה כיצד הם קונים חזקה בקרקעות חסרות בעלים שלא עובדו מעולם. הר סיני צפה בהם כשעיבדו קרקעות אלה, או כשרעו בהן את צאנם עשר שנים ברציפות, ואז כפי שקובע החוק ביו"ש - הפכו בפועל לבעלי האדמות.

הוא החליט לנהוג כמותם, רכש קרקעות והחל רועה את צאנו על קרקעות שאינן שייכות לאיש, "בדיוק כמו הערבים". על חלק מהאדמה נטע זיתים וזרע גידולי שדה. לפני יותר מ-20 שנה אף חתם על הסכם מרעה עם המדינה כדי להשלים את זכויותיו בחלק מהאדמות.

הרצח איים לקטוע את מפעל חייו. דליה, אשתו, התרכזה עד אז בגידול הילדים. "ביום נורא אחד מצאתי את עצמי עם 9 יתומים ועם משימת החיים של יאיר, שמירה על כ-3,500 דונם אדמות מדינה ועוד אלפי דונם "בלתי מוסדרים" שיאיר עיבד, או רעה עליהם צאן במשך שנים ארוכות, שטחים שבפועל נקנתה עליהם חזקה יהודית.

"זה היה קשה מאוד אבל לא נכנעתי", סיפרה השבוע. את עדר הצאן, "הבלתי כלכלי בעליל", החליטה להמשיך ולהחזיק. היא שכרה רועי צאן ובהמשך הקימה טחנת קמח והחלה לשווק גבינות ומוצרי חלב מהצאן. עם השנים הפכה החווה שלה בית לעשרות נערים ונערות שנפלטו ממסגרות ומבתים. אפילו עבריינים שביקשו להשתקם הגיעו לחוות הר סיני. כולם עבדו אצלה כמתנדבים, למדו לקבל אחריות ולדאוג לעצמם.

"עד היום איני מבינה מהיכן שאבתי את הכוחות. היו ימים שבהם נראה שהכל קורס. לפני כשנה וחצי נגנב העדר הגדול - 170 ראש. הוא לא חזר עד היום, אבל אנחנו לא ויתרנו. לא אני ולא הילדים".

אלא שעכשיו הר סיני מתמודדת עם קשיים אחרים לגמרי. בחורף האחרון הודיעו לה אנשי המינהל האזרחי כי החליטו לפתוח ב"נוהל סכסוכי קרקעות" לגבי שורה של חלקות שיאיר ודליה הר סיני עיבדו במשך שנים רבות, אדמות שאת חלקן על פי הטענה יאיר רכש. המינהל האזרחי התעורר לפעולה בעקבות טענות של פלשתינים - בלתי מוכחות, לפחות בינתיים - בדבר "זיקה" לשטחים אלה.

הנוהל שאותו נקט המינהל שנוי במחלוקת. דו"ח הוועדה בראשות השופט לוי קובע שהדרך הראויה להכריע בסכסוכי קרקעות היא בבית משפט, ולא באמצעות פקידים ומשפטנים במינהל האזרחי.

תלונת הפלשתינים וצעדי המינהל שבאו מייד לאחר מכן, הפתיעו את דליה. עד לאותו מועד - אף שהאדמות מוחזקות ומעובדות זה עשרות שנים - לא עלו טענות מצד פלשתיני כלשהו בנוגע לאותן חלקות (למעט אחת לפני כשנה וחצי). הר סיני משוכנעת כי מאחורי ההליך המשפטי שנקטו הפלשתינים עומדים ארגוני שמאל ישראליים. "במו עיניי ראיתי כיצד פעיל שמאל תופס בכוח ערבי, שכבר השתכנע בצדקת הטיעונים שלנו, ומכריח אותו להתעמת איתנו".

אבל דליה הר סיני אינה לבד. שכנה, מרדכי דויטש, שחי עם משפחתו במצפה יאיר הסמוך לסוסיא, התבקש על ידי המינהל לפנות 8 דונם חממות, שאותן בנה סמוך לביתו לפני כעשר שנים. המינהל גורס שגם הקמת חממות מסוג "צינורות רוח" - צינורות אלומיניום המוכנסים בתקיעה לאדמה ומכוסים ביריעות ניילון - מחייבת היתר. לא בכל המקומות בארץ נדרש היתר לפעילות חקלאית שכזו וספק אם המינהל היה נוקט צעדים כלשהם נגד דויטש, אלמלא התעוררו הפלשתינים לאחרונה, 12 שנה אחרי שדויטש החל לעבד את הקרקע.

תחילה גידל שם דויטש כלניות ונוריות. עכשיו הוא מתרכז בירקות עלים. החממות הן מטה לחמו. בעזרתן הוא מפרנס את אשתו מיכל וילדיהם. חלק מהחממות הועברו מכפר דרום שבגוש קטיף. גם שם גידל דויטש ירקות, אלא שעכשיו טוענים בני משפחת עוואד לזכויות באדמות הללו. אגב, כבר לפני כ-12 שנה טענו בני משפחת עוואד לזכויות על אדמות באזור, ולמינהל האזרחי שבדק את הטענות היו הסתייגויות כבדות משקל מטענותיהם.

דויטש, באמצעות פרקליטו עו"ד עמיר פישר, מתדיין משפטית מול המינהל כבר חודשים רבים. בשנה שעברה פנו בני משפחת עוואד לבג"ץ - אבל ביוני האחרון ביקשו למחוק את עתירתם. דווקא המינהל ביקש מבית המשפט שלא להיעתר לבקשת הפלשתינים למחוק את עתירתם. אבל בג"ץ סירב ומחק את עתירת עוואד.

בין לבין מצאה ועדה של המינהל האזרחי כי "יש ממש" בטענת עוואד, והלשכה המשפטית באיו"ש פירסמה הודעה שלפיה המינהל התחייב בפני בג"ץ לפנות את החממות של דויטש עד לסוף החודש.

לדויטש ולפרקליטו עו"ד פישר יש טענות קשות נגד לשכת היועץ המשפטי של איו"ש. בין היתר הם מציינים שגם לפי הדין הישראלי החזקה של יותר מעשר שנים בקרקע לא מוסדרת, כמו זו שעליה הוקמו החממות, מקיימת את דרישת ה"זיקה".

אבל הטענה העקרונית שלהם - זו הזוכה לגיבוי מוחלט בדו"ח ועדת השופט לוי - היא שאין זה תפקידו של המינהל האזרחי להכריע בסכסוכי קרקעות, ויש להותיר זאת לבית המשפט.

השופט לוי ושני עמיתיו, היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ, עו"ד אלן בייקר, והשופטת בדימוס תחיה שפירא, חד-משמעיים בעניין זה: הם התרשמו כי המינהל מוטה לטובת הפלשתינים ו"שקיים חוסר שוויון" בתחום זה. לביקורת קשה במיוחד זכה "הצו בדבר שימוש מפריע במקרקעין פרטיים", שהמינהל עשה בו שימוש נגד חקלאים ישראלים דוגמת הר סיני ודויטש.

הצו הזה, שלוי וחבריו הגדירו "דרקוני", הוא יצירה משפטית כמעט הזויה. הוא מאפשר למינהל לנקוט הליכים נגד ישראלים, גם ללא תביעת בעלות של תושב מקומי, ובלבד שהתעורר חשד סביר למה שמכונה "שימוש מפריע".

בצו המקורי נקבע שלא יהיה אפשר להפעילו אם חלפו 3 שנים מתחילת "השימוש המפריע". אחר כך הורחבה התקופה ל-5 שנים. מאוחר יותר קבע המינהל כי מניינה של תקופת "ההתיישנות" יחל מחדש בכל פעם שבוצע שינוי באופי השימוש בקרקע. וכך, למשל, כשדויטש עובר מגידול חסה לגידול פרחים, מתחילים לספור מחדש.

לוי ועמיתיו הגדירו את הצו כדרקוני וכבעייתי. "לא ברור", הם כתבו, "כיצד עיבוד חקלאי של קרקע, שאינה קרקע מדינה ואין לה דורש, מעורר חשש להפרה של הסדר הציבורי... נראה, אפוא, כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה, והמרצע יצא מן השק כשהצו תוקן שוב ושוב. אין ספק שמטרת הצו היתה לסכל כמעט כליל את האפשרות שמתיישבים ישראלים יעלו טענות הגנה מסוג של התיישנות הנובעת מהחזקה ומעיבוד ממושכים... וקל וחומר טענה בדבר 'החזקה רוכשת'". אלא שבינתיים האמור בדו"ח הוא בגדר המלצה בלבד.

אלא שעוד קודם שהדו"ח פורסם התנהל בתוך המינהל האזרחי ויכוח חריף בין היועץ המשפטי של המינהל האזרחי לראש המינהל האזרחי. ראש המינהל, תא"ל מוטי אלמוז, סירב להמשיך ולחתום אוטומטית על צווים בדבר "שימוש מפריע" שהלשכה המשפטית העבירה אליו. הוא ביקש לבחון את עצם נחיצות קיומו וגרס שמקומן של הכרעות ממין אלה בבית משפט.

בתגובה הזהיר אותו היועץ המשפטי של איו"ש, כי הוא מתנער מחובותיו "הנובעות מדרישות המשפט הבינלאומי", וכי התנהלותו אף "אינה מתיישבת עם ההתנהלות המצופה מרשות מינהלית סבירה". בוויכוח הזה, כך התברר לימים, התייצבה ועדת לוי דווקא לצידו של ראש המינהל ומתחה ביקורת קשה על לשכת היועץ המשפטי איו"ש.

למינהל אין תשובות

השבוע העברנו לדוברות של מתאם הפעולות בשטחים (המייצגת גם את המינהל האזרחי) שורה של שאלות. ביקשנו לדעת אם בכוונת המינהל האזרחי לבחון מחדש צווים שהוצאו לחקלאים יהודים, שעל עצם השימוש בהם מתחה ועדת לוי ביקורת חריפה ביותר. שאלנו האם המינהל ישקול מחדש את צעדיו בעניינם של מרדכי דויטש ודליה הר סיני, וגם ביקשנו לדעת מהי גישתו של המינהל בנוגע לתפיסה העקרונית שמציג דו"ח לוי, הגורסת שסכסוכי קרקעות צריכים להיות מוכרעים בבית המשפט.

לכל השאלות הללו סירב הדובר להתייחס. במקום זאת הוא היפנה אותנו לדבריו של ראש המינהל בפני ועדת לוי. הנה קטע מהם: "המצב הוא שבסכסוכי קרקע אני נדרש ע"י היועץ המשפטי לאמץ את השקפתם של המשפטנים אפילו במקרים שבהם ההתלבטות קשה ואיני שלם עם החלטתם... המצב הנוכחי (הוא) לטובת הפלשתיני... ברירת המחדל היא יתרון לצד הפלשתיני... הוא יכול להביא לי קבלה שנחשבת ל'ראשית ראיה', והיועץ המשפטי של איו"ש יאמר שזה מספיק".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו