בקהיר מתלבטים: מי באמת האויב?

שאלה אחת ויחידה מטרידה מאז יום ראשון בערב את מערכת הביטחון: האם בקהיר נפל האסימון? התשובה לשאלה הזאת העסיקה השבוע את כל מומחי ההערכה באמ"ן, במוסד ובמשרד החוץ. התשובה לה, שטרם ניתנה מעבר להצהרות ולניצני פעילות, תקבע לא רק איך ייראה גבולנו המערבי עם סיני, אלא כיצד יעוצבו היחסים העתידיים בין ישראל למצרים שאחרי עליית האחים המוסלמים.

"אם גם אחרי ש-16 שוטרים מצרים נטבחו בסעודת האיפטר המסיימת את צום הרמדאן לא יהיה שינוי במצרים ביחס לסיני ולטרור - כנראה לעולם לא יהיה שם שינוי", קבע גורם בכיר.

על פני השטח אין ספק שמצרים זועזעה מהפיגוע. עמוקות אפילו. בעבר היו הרוגי הפעילות הביטחונית בסיני (ויש לא מעט כאלה לאורך השנים) נקברים בלי כבוד, בלי הדר, בלי התייחסות מיוחדת. רוב השוטרים שמשרתים בסיני הם מהמעמדות הנמוכים ביותר במצרים - עניים, בורים, מכפרים נידחים - איש לא הרגיש בהם בחייהם, איש לא הרגיש במותם.

לא כך השבוע; ההלוויה ההמונית, הכמו-ממלכתית, אופיינית מאוד לנו אבל נדירה בעולם הערבי, ודאי בקהיר המאופקת. לראות בה את ראש הממשלה ואת שר ההגנה זה כבר מחזה ייחודי באמת, שמעיד על עומק השבר והתדהמה. שבועתם הפומבית לנקום היתה ברורה, חדה, מוכוונת מטרה: בפעם הזאת לא היה אפשר לטעון שהם "שפוטים של המערב" או "סוכנים של המוסד".

בשביל הנשיא הטרי, מוחמד מורסי, זהו מבחן מנהיגות ראשון. מאז עלה לשלטון הוא התחכך בקביעות עם המועצה הצבאית, בעיקר סביב ענייני "טובים ורעים": מי בצד שלנו, מי נגדנו, עם מי משתפים פעולה, עם מי לא.

נטייתם הטבעית של מורסי ואנשיו היתה לחבק את האיסלאם ולהפנות עורף למערב (ולישראל). נטייתם של מתנגדיו הגנרלים, למודי הניסיון במזרח התיכון, היתה הפוכה. הפיגוע ביום ראשון הכריע, לפחות זמנית, את הוויכוח הזה. אנשי הג'יהאד העולמי שפעלו בסיני ולא הבדילו בין דם מצרי לישראלי נתנו למורסי את השיעור שלו.

סידרת הפעולות של הנשיא המצרי מאז הפיגוע היתה מרשימה. בדיונים הפנימיים במערכת הביטחון טענו הוותיקים שאפילו בימי מובארק לא נראתה נחרצות כזאת. קודם כל ההגעה לשטח של מורסי, הדברים שאמר, ההנחיות שנתן. אחר כך הפעולות שאישר - לסגור את מעבר רפיח, לפעול לגילוי ולאטימת מנהרות, לעצור חשודים ולבצע מרדפים באש חיה אחרי מחבלים - ולבסוף ההדחות של מושל צפון סיני ושל ראש המודיעין, מוראד מואפי.

ההדחה הזאת, שדווחה שלשום בערב, מטרידה את ישראל, בהיותו של מואפי - יורשו של עומר סלימאן - איש הקשר העיקרי של מערכת הביטחון הישראלית, בדגש על המוסד ועל השב"כ.

הוא ואנשיו תיווכו בעיסקת שחרורו של גלעד שליט והביאו להשלמתה, והם שקיבלו מישראל התרעות ואיפשרו את קיומם של קשרים ביטחוניים סדירים, ככל האפשר, גם בימי המהפכה הקשים וחילופי השלטון הסוערים שעברה קהיר ב-18 החודשים האחרונים. דגש מיוחד יש לשים על הלילה הדרמטי שבו נאלצו לוחמי קומנדו מצרים לחלץ את המאבטחים הישראלים שהותקפו בידי המון זועם בשגרירות בקהיר.

קשה עדיין לדעת אם מואפי הלך רק בשל הטלטלה שנבעה מהפיגוע, או שמורסי ניצל הזדמנות והשליך הצידה עוד אחד מנאמני השלטון הישן. התשובה לכך תינתן בקרוב מאוד, ותעיד גם היא לאן פניו של השלטון המצרי.

לבנות אמון

רבים במערכת הביטחון סבורים שנוצרה כעת שעת כושר נדירה להטות את פני המימשל בקהיר לטובתנו. שמורסי אמנם לא התכוון לכך כשנבחר, אבל המציאות הבהירה לו השבוע שאם לא יבחר בדרך הנכונה, הוא עלול לטבוע בעצמו מידי הטרור והשלכותיו.

הגורמים הללו סבורים שלא צריך לצאת בהצהרות, אלא לנקוט מעשים. שקטים, דיפלומטיים בעיקרם, שתכליתם לנצל את שעת הכושר שנוצרה לבניית אמון ולהידוק קשרים. לא ברור אם זה אפשרי, אבל הניסיון חיוני. נדמה שמצרים כל כך בהלם, עד שהיא מוכנה לבחון אפילו הנחות יסוד. למשל את קשריה עם חמאס, התנועה האחות של האחים המוסלמים במצרים. הרמזים שחלק מהמחבלים ואולי גם חלק מהפקודות הגיעו מהרצועה הוציאו השבוע את חמאס מאיפוס. ראשיו נכנסו לחרדה כפולה: שישראל תנצל את שעת הכושר כדי להכות בעזה, ושמצרים תשתגע.

הראשון לא קרה, השני כן, בחלקו. מצרים - דווקא היא - הורתה על סגירת מעבר רפיח, ופועלת נגד הפעילות במנהרות (אטימתן). חמאס, שמאותגר כבר זמן ממושך על ידי גורמים קיצוניים ממנו בעזה (הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות ובעיקר גורמים סלפים המזדהים עם רעיונות הג'יהאד העולמי), ניצב עכשיו לפני דילמה מיידית: האם לפעול נגדם בכוח ולהסתכן בביקורת של הרחוב העזתי, או להימנע מכך ולחטוף ממצרים? מבחינת חמאס גרוע מכך לא יכול להיות; בישראל צריכים לעמוד על המשמר ולוודא שאת המצוקה הזאת הוא לא יתרגם לאש שתופנה לעברנו.

מה שצריך להטריד את חמאס לא פחות הוא הפעלתנות שמגלים כוחות הביטחון המצריים בסיני. בשנתיים האחרונות, לנוכח הוואקום השלטוני, הפך חצי האי לשטח הפקר. בלי דין ובלי דיין, כל מי שהיו לו כסף וקשרים עשה בו מה שרצה.

ארגוני הטרור ניצלו את המצב להברחה סיטונית של אמצעי לחימה דרך סיני לרצועה. כאשר הבינו שעזה פגיעה בהרבה מסיני משום שישראל לא תעז לפגוע בריבונות המצרית כדי שלא לסכן את הסכם השלום, החלו לאחסן חלק נכבד מהאמל"ח במחסנים שממוקמים באזורים מוגנים ושמורים בסיני, שכוחות הביטחון המצריים נרתעים מלהתקרב אליהם. ההמשך כבר היה מתבקש: סיני הפכה לשדה ניסויים, שבו שיגרו ובדקו שלל אמצעי לחימה.

בהמשך ישיר לכך הפך סיני למקפצת הפיגועים העיקרית לישראל. לא עוד ישירות מעזה לנגב המערבי, אלא במה שזכה בכינוי "ציר ה-ח'" - מעזה דרך המנהרות לסיני, ומשם לישראל. כל הארגונים היו מעורבים בפעילות הזאת - גם חמאס, שהיה אחראי לשיגור רוב הקטיושות לאילת - בסיוע בדואים מסיני, שגוזרים קופון על כל פעולה (ולא משנה אם מדובר בהעברת מהגרי עבודה מאפריקה, הברחת סמים או סיוע לפיגועים).

מידע על פעילות הטרור הזאת שמתרחשת בלב טריטוריה מצרית הועבר תדיר לשלטון בקהיר. תחילה דרשה ישראל מעשים - בעיקר לאחר הפגיעות הראשונות בצינור הגז, ואחרי הפיגוע שגבה את חייהם של שמונה ישראלים בכביש 12 באוגוסט אשתקד. אחר כך הסתפקה בדיווח, בתקווה שמישהו בקהיר יתעשת. מידע כזה הועבר למצרים גם בסוף השבוע שעבר, ועל פיו התארגנות טרור בצפון סיני נערכת לפיגוע בטווח הזמן המיידי.

נכון, ישראל לא ראתה את כל התמונה (שאחרת הפיגוע היה מסוכל במלואו ולא מפתיע גם אותנו ברמת התעוזה ובדרך שבה בוצע), אבל ההיגיון נותן שהמידע שהועבר היה צריך להספיק. ההפך הוא הנכון. במצרים טענו שההודעה שפירסם המטה ללוחמה בטרור יממה קודם לכן, ובה הקריאה לישראלים שלא להגיע לסיני ולמי שנמצא שם לצאת מייד מחצי האי מחשש לחטיפה היתה "מזימה ישראלית שנועדה להרוס את התיירות למצרים", לא פחות. לא היה אמנם קשר בין ההתרעה שהובילה לאזהרת המסע ובין ההתרעה שהסתיימה בניסיון הפיגוע בכרם שלום, ולמרות זאת סביר ששר הפנים המצרי (שאמר את הדברים) יתייחס מעתה קצת יותר בזהירות למידע שמגיע מישראל.

היערכות מחדש

בעקבות הפיגוע הוחלט בצה"ל לבצע כמה שינויים טקטיים בפעילות בגבול המערבי. חלקם נוגעים לכמות הכוחות ולפריסתם, אחרים לאמצעי איסוף המודיעין שתואץ פריסתם לצד הגדר שמוקמת לאורך הגבול.

ההבנה היא שלמרות הכישלון, ואולי דווקא בגללו, צפויים עוד ניסיונות פיגוע, נועזים לא פחות. מי שאינו מהסס לטבוח ב-16 שוטרים מצרים כדי לגנוב רכב משוריין שיוביל אותו לישראל, לא יהסס גם לבצע פיגועים גרנדיוזיים במתווה אחר.

בהיבט הזה, השמיים הם הגבול, וגם הים: מל"ט ממולכד שיגיע מכיוון סיני כדי לבצע פיגוע בבסיס או ביישוב, או סירת תופת שתישלח אל ספינת חיל הים או סתם לקבוצת נופשים בחוף אילת. בין לבין יש יותר מ-200 קילומטרים של גדר עם יישובים, אזרחים וכוחות בצידם, שבכל רגע נתון יכולים להיות מטרה, ויותר משני תריסרי התרעות - חמות יותר ופחות - שמעידות שבצד השני יש מי שחושב שהם אכן מטרה ראויה.

לחלק ניכר מההתרעות האלה אחראיים כיום הבדואים בסיני - "סינאווים" כפי שהם מכונים בישראל - שנטלו את ההובלה גם בתחום הטרור. רובם צעירים, חסרי מרות ונטולי כל פחד, שנשטפו בלהט הסוחף של האיסלאם הקיצוני ומוכנים לבצע בשמו מעשי טירוף.

החיבור שלהם לפלטפורמות של מבריחים ולצירי חדירה מסיני לישראל מייצר סכנה מוחשית ומיידית, שמדירה שינה מעיני מפקדי צה"ל בגיזרה. בדיוק כמו חיזבאללה שמנצל כל פרצה כדי להזריק דרכה טרור לישראל (ותעיד הפרשה שנחשפה שלשום של חומרי הנפץ שהוברחו לארץ מלבנון במסווה של סמים, ונתפסו בנצרת), גם הארגונים שפועלים מסיני משתמשים בנתיבי הברחת העובדים הזרים, הזונות והסמים גם למטרות טרור. בדרך הם מסתייעים גם במבריחים בדואים תושבי ישראל, שחולקים עימם מידע על אופן הפעילות של כוחות צה"ל לאורך הגדר.

שיתוף הפעולה מבפנים הוא רק קושי אחד שעימו מתמודדת ישראל בכל הקשור לטרור מסיני. אחרים נובעים מלקונה של שנים בבניית תשתית מודיעינית ראויה על הנעשה בסיני (הניסיון לסגור פערים יימשך שנים); מהמידור הרב שבו פועלים ארגוני הטרור, בדגש על גורמי האיסלאם הקיצוני (קבוצות עם אידיאולוגיה סלפית ששואבות השראה מאל-קאעידה); ומהשלום עם מצרים, שמשפיע על כל פעילות אקטיבית בסיני מחשש לפגוע בהסכם בעיקר על רקע השלטון החדש (והפחות אוהד את ישראל) שמכהן כיום בקהיר.

הקשיים הללו השפיעו רק באופן מינורי על תוצאות האירוע שהיה השבוע, בעיקר בצד המצרי. בצד הישראלי ההתרעה נלקחה ברצינות רבה, כוחות שכבו בשטח, אמצעים מודיעיניים וחזותיים הוסטו לגיזרה וחיל האוויר שימר כוננות רציפה בשמיים.

בשעת המבחן היתה המערכת בדריכות שיא; היו אמנם תקלות טקטיות (בעיקר משך הזמן שבו נסע הרכב המצרי בשטח ישראל עד שנפגע, וגם התיאום עם האזרחים ביישובים), אבל ההשפעה שלהן על התוצאות היתה שולית. בשורה התחתונה - המפקדים קיבלו את ההחלטות הנכונות והאירוע הסתיים 15 דקות לאחר שהתחיל. נדרשו אמנם שעות ארוכות מדי עד שצה"ל הזים סופית את כל השמועות, בעיקר אלו שנגעו לחטיפת אזרחים (עוד ליקוי שדורש בדיקה וחידוד), אבל השורה התחתונה בהחלט מוצלחת: צה"ל סיכל פיגוע גדול ומאתגר, כל המחבלים נהרגו ובצידנו איש לא נפגע.

אף אחד בישראל לא יתחייב שאלו יהיו התוצאות גם בפעם הבאה. רמת האיום, התעוזה של האויב והאמצעים העומדים לרשותו, הסד שבו פועלת ישראל והאתגר הרב-גיזרתי שמחייב הקצאת כוחות גם לאזורים אחרים ומגביל את היכולת לתת מענה שלם לגבול סיני - כל אלה מציבים רף גבוה לצה"ל ולגורמי הביטחון האחרים שפועלים לצידו.

בלי מודיעין איכותי שאיפשר כוננות גבוהה, ספק אם צה"ל היה משיג את אותן התוצאות השבוע, וספק אם יצליח להשיג אותן בפעם הבאה. רמת הסכנה תרד משמעותית אם המצרים יתחילו באמת לפעול נגד הטרור - עצמאית ובשיתוף פעולה עם צה"ל.

מה שמחזיר אותנו לסימני השאלה שמטרידים כיום את ישראל. עם העובדה שהגבולות הכי שקטים שהיו לנו בעשורים האחרונים (ברמת הגולן ובסיני) הפכו לגבולות הכי מאיימים כבר למדנו לחיות. אבל בעוד בסוריה יש מצב מלחמתי ברור, הסיטואציה במצרים שונה מאוד; אירועי השבוע נותנים הבזק של תקווה שאת מה שלא עשה הסכם השלום הפורמלי יעשה דווקא הטרור.

מי יודע, אולי באירוניה המטורפת של המזרח התיכון דווקא מי שפעל בשליחות האיסלאם יצליח לקרב בין השלטון האיסלאמי בקהיר לשלטון הציוני בירושלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו