ארוך שיער. "השיער הארוך שלי הפך לכרטיס הביקור שלי, ולא, אני לא צובע וכן, יש לי כבר המון שערות לבנות. משנות ה-70 אני מסתובב בשיער ארוך מתוך הזדהות מוחלטת עם רוקרים שהערצתי אז. גם את האוניברסיטה הראשונה שבה למדתי בחרתי רק בגלל העובדה ששם לא הכריחו את הסטודנטים להסתפר".
בנים. "אני אב לארבעה בנים. יבגני הוא בני מנישואיי הראשונים והוא עלה לישראל בגיל 18. מנישואיי לסבטלנה, גם היא שחקנית תיאטרון גשר, נולדו לי שלושה בנים: דניאל בן 23; גיא, חייל בן 19; ועמנואל בן ה-16. הם מאוד שונים זה מזה ולכל אחד מהם יש ייחודיות משלו. אכן היתה כמיהה חזקה לבת, ואני מאוד מקווה שיהיו לי נכדות בעתיד".
ג'נטלמן. "אני בהחלט מחשיב עצמי ככזה. אם אסע במונית עם עוד מישהי, תמיד אצא ראשון ואושיט לה את היד, תמיד אפתח דלת, אציע לסחוב תיק. חונכתי ככה מגיל צעיר. הרבה פעמים אני נתקל בתגובות נבוכות של נשים, שלא ממש מבינות מה אני רוצה מהן".
צפו בסשה בצילומי האופנה למגזין:
צילום: רוני דלמאי
עריכה: רן מידן
דובדבנים. "מאז יוני, חודש השיא של הדובדבנים, אנחנו יושבים בבית ומגלענים כמויות עצומות של דובדבנים, בלי לדלג על החלק המלכלך של העניין. אשתי מכינה מהם ריבה - 'ורנייה' ברוסית. בכל לילה, לפני היציאה שלי ללימודי הקבלה, אני שותה תה ואוכל את הריבה הזו בכפית. בדיוק כמו שעשיתי שהייתי ילד קטן".
התעלות הנפש. "אני יכול לספור על יד אחת את הרגעים שחוויתי התעלות נפש של ממש. הפעם הראשונה היתה דווקא במוסקבה. אשתי ואני היינו בקונצרט והאזנו לרקוויאם של מוצרט, ופתאום היתה תחושה שכזו שהמוסיקה והצלילים משתלטים על המציאות, וכלום לא קיים, ורק המוסיקה פותחת שערי שמיים. בפעם השנייה, באמצע סצנה מ'האידיוט' של דוסטוייבסקי, הציפה אותי אותה תחושה כזו שהטקסט פשוט יצא מאליו, ואני לא לוחץ על שום כלום אלא הכל קורה מעצמו, ותענוג גדול מציף אותי. ירדנו בסוף הסצנה מהבמה והשחקנית שלצידי שאלה אותי: 'סשה, מה זה היה-' גם היא הרגישה את האנרגיה של ההתעלות".
וודקה. "'חצי בקבוק וודקה וכבש מטוגן לארוחת ערב' - זו התשובה הקבועה למי ששואל אותי איך אני שומר על המראה הצעיר שלי. אני כמובן צוחק, אבל בהחלט שותה וודקה. וודקה היא כמו גזע עץ רחב ומוצק, שממנו נפרשים ענפים - יין, קוניאק, וויסקי. אתה שותה, ומייד אחרי המרירות משתלט עליך עונג בלתי מוסבר, הכל מתחבר עם הכל, הכל הרמוני ושלו ונעים".
זיוף. "בגיל 28 נטשתי חיים יציבים ועבודה מסודרת ונסעתי למוסקבה כדי להתקבל לאקדמיה לאמנות הבמה, 'גיטיס'. הייתי בן 28, אבא לילד, וקיבלו שם סטודנטים רק עד גיל 25. חבר שלי זייף לי את תעודת הזהות בצורה מושלמת, עוד טרם עידן הפוטושופ, והוריד לי חמש שנים. התקבלתי, ובמשך השנתיים הראשונות רעדתי מפחד שיגלו את הזיוף. עד היום אני שומר את התעודה הזו".
חנוך לנער. "אני חושב שבשנים האחרונות התרככתי והפכתי לאבא טוב יותר. בצעירותי התעקשתי עם הילדים, אולי כי התעקשו איתי בצעירותי, ובמשך הזמן הבנתי שלא נגיע רחוק עם קשיחות ועקשנות. אני מאמין ב'חנוך לנער על פי דרכו'. כן לחנך ולהציב גבולות, אבל לתת לילד להתפתח על פי נטיותיו האישיות. למצוא את קו האמצע בין אישיות הילד לחוקי ההורה".
טשקנט. "נולדתי בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. היה בה ערב רב של עמים ולאומים: פולנים וגרמנים, אוקראינים וקוריאנים, יוונים, ארמנים, יהודים. גדלתי עם אנשים נחמדים, בתחושת חמימות. כשאבי נפטר, נסעתי לשם והבאתי את אמי לארץ".
ישראל. "נולדתי כסשה דמידוב, וכשעליתי לארץ ביקשתי לעצמי גם שם עברי שירגיש לי ישראלי. הבחירה בשם ישראל היתה הכי טבעית ונכונה לי. מה יותר ישראלי מישראל? לימים נזכרתי שסבתא שלי סיפרה לי שאני קרוי על שם סבי, סשה, שזה בעצם גלגול של יאשה והמקור הוא שרוליק. בחרתי לעצמי שם שנועד לי מראש".
כפר. "אנחנו תל-אביבים מאז ומתמיד, אבל למעשה סבטלנה, אשתי, היא זו שאוהבת את העיר. כשעלינו ארצה בשנת 90' התפעלתי מאוד מהעובדה שצעירים יושבים להנאתם בבתי קפה עד השעות הקטנות של הלילה, בלי פחד מהרחוב. אלה לא מראות שהייתי מורגל בהם והוקסמתי. היום, אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף לחיות בכפר שקט".
ליאוניד. "אבא שלי, ליאוניד דמידוב, היה איש ספר, חכם מאוד ואוטודידקט מובהק. אני זוכר מהבית קירות עמוסים בספרים. היתה לו מערכת שעות שהרכיב בעצמו וכל יום היה מוקדש ללימוד נושא אחר. יום פיזיקה, יום ספרות, יום איטלקית. כל המסמכים הדרושים כדי שיעלה לארץ היו מוכנים, אבל לצערי הוא לא הספיק, ונפטר ב-92' בטשקנט".
מדען. "אם לא הייתי שחקן, הייתי מדען, קרוב לוודאי. בתקופת בית הספר הצטיינתי בלימודי הפיזיקה והמתמטיקה והייתי פותר את הבעיות הכי קשות ומאתגרות, שמסומנות בכוכבית. גם הרב מיכאל לייטמן, שאצלו אני לומד כבר שנים קבלה, היה מדען בסנט פטרסבורג ולמד ביו-קיברנטיקה. משנתו הקבלית עוסקת גם בפסאודו מדע".
נאיבי. "יש אנשים שיכולים לחשב את צעדיהם קדימה, כמו שחקני שחמט. יבגני אריה, הבמאי שהקים את גשר ושטיפח את השחקן שבי עוד במוסקבה הוא כזה. אם אני צריך לחשוב על העתיד אני נודד עם הדמיון והפנטזיה, ולא ממש מחובר למציאות. מזל. אם לא הייתי כזה לא הייתי עוזב אי של יציבות והולך בגיל 28 ללמוד תיאטרון, ומאוחר יותר עוזב את אחד התיאטראות הכי גדולים במוסקבה כדי לעלות לארץ בלי שפה, שהיא הכלי הכי חשוב במקצוע שלי".
סימפוניות. "אני אוהב להאזין לסימפוניות. באך, מוצרט וגלן גולד, שמנגן פסנתר לא מהעולם הזה. מוסיקה סימפונית היא הדבר הכי קרוב אל האמת, בפירוש חוויה רוחנית. אין בה תווים אסורים, הכל מותר ולגיטימי. הדבר הראשון שעשיתי עם מענק העלייה שקיבלתי היה לקנות מערכת סטריאו איכותית עם רמקולים משובחים כדי שאוכל להאזין למוסיקה סימפונית".
עברית. "אני חי פה כבר 21 שנים ומאוד אוהב את השפה העברית. כשהתחלתי לקרוא תורה הייתי קורא בו בזמן את העמוד ברוסית ואת העמוד המתורגם, ולאט לאט עזבתי את הרוסית והתמקדתי בעברית, שהיא שפה פילוסופית, עמוקה וקשה ללמידה, אבל כשאתה כבר קולט אותה והיא נמצאת בתוכך, אי אפשר להשוות אותה לשום שפה אחרת".
פרימדונה. "בימים אלה עלתה ההצגה 'פרימדונה' בתיאטרון גשר. ההצגה היא בעצם קומדיה רומנטית המבוססת על סיפורו האמיתי של כוכב התיאטרון הגדול ביותר של המאה ה-17 בבריטניה, קינסטון. אני מגלם את קינסטון, שחקן שמגלם באופן מופלא נשים בתקופה שבה אסור לנשים לעלות על הבמה. כשמלך אנגליה מוציא צו מהפכני ומתיר לנשים לשחק בתיאטרון - הכוכב מאבד בעצם את הכל. אלכסנדר מורפוב הבולגרי, שכבר ביים אותי ב'דון ז'ואן', ביים את המחזה שכתב ג'פרי הטשר והיה מלהיב לעבוד איתו ופשוט להפוך להיות אישה על הבמה. אני לבוש ומאופר בהצגה כאישה, וחייב להודות שכמו תמיד, אני מזדהה עם התפקיד גם מחוץ לבמה, ומוצא עצמי לפרקים מתנהל תוך כדי מניירות נשיות. בעבודה על ההצגה גיליתי בעצמי צבעים חדשים כשחקן ואני שמח שהצלחתי להגדיל את מנעד התפקידים שלי".
צעיר. "אני בן 55 ואני מודע לפער שיש בין גילי הכרונולוגי לבין איך שאני נראה. אני באמת חושב שזה פונקציה של מה שאתה מרגיש בפנים. המחשבות שלי, הדעות שלי, ההתנהגות שלי - הכל מרגיש לי משהו בין 35 ל-40. אני משתדל לשמור על תזונה מאוזנת ועושה ספורט, כמובן".
קפיטליזם. "הלכתי בשנה שעברה לפגוש את תושבי האוהלים במחאה. דיברתי איתם, ואני באמת מאמין שכתוצאה משטיפת מוח של הפרסומות שמבצבצות אלינו מכל מקום - מהרדיו, מהטלוויזיה, מהעיתונים - אנחנו רוצים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים ואז נוצרים הפערים. גם אני חוטא בזה. מייד רצתי לקנות את כל הבגדים שהלבישה אותי הסטייליסטית בהפקת האופנה למדור הזה. כאילו אין לי בגדים. אני לא באמת צריך אבל קניתי כי היתה לי גחמה רגעית ופנטזיה על מחמאות שאני גורף".
רוק. "בשנות ה-70 מוסיקת הרוק היתה קרש ההצלה שלי מהשיעמום ומהאפרוריות של רוסיה. לד זפלין, דיפ פרפל, פינק פלויד - כל להקה שונה ומיוחדת, והמוסיקה חכמה, עמוקה, חזקה ויפה. בשעות הפנאי שלי הייתי מתקלט את המוסיקה הזו, וככה, באחד המועדונים ראו אותי ושאלו אותי: 'למה לא תלמד משחק-' בשנה שעברה, בחגיגות 25 שנים לנישואיי עם סווטלנה, נסענו לאנגליה וראינו את המחזמר המבוסס על שירי קווין. בסוף ההצגה יצאו הנגנים להשתחוות, כולם בני 60-50 עם שיער לבן, רוקרים אמיתיים בנשמה, שהאזינו לקווין בצעירותם. זה היה מדהים לראות אותם".
שלוש לפנות בוקר. "כחמש פעמים בשבוע אני לומד קבלה בין השעות שלוש לפנות בוקר לשש בבוקר. כבר שנים. קבוצה גדולה של גברים בלבד, כדי שהאנרגיה הנשית לא תבלבל אותנו. סליחה אם זה נשמע שוביניסטי אבל אנחנו יצורים פרימיטיביים. איתנו לומדים עוד המונים דרך האינטרנט מכל רחבי העולם כולל איראן, עיראק, מצרים ויש גם פלשתינים שלומדים בהיחבא. לימודי הקבלה נותנים משמעות לחיי, והגעתי אליהם אחרי שנים שחיפשתי את מה שמעבר. ידעתי שהוא קיים רק לא ידעתי איפה, ולגמרי במקרה הגעתי לספר הקבלה שכתב הרב מיכאל לייטמן. אם יש לי השגות לגבי תפקידים אני נוהג להתייעץ איתו. תמיד".
תיאטרון גשר. "מבחינתי העובדה שקם פה תיאטרון כזה הוא נס. הגענו קבוצה של שחקנים מרוסיה בהנהגתו של יבגני אריה, כולם עם מבטא כבד וזר, והצלחנו נגד כל הסיכויים לעשות תיאטרון משמעותי, איכותי, אחר. בישראל של פלאפל, ושמש, וים - יש גם תיאטרון שכזה, שמביא איתו טעמים וריחות אחרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו