הנורה האדומה הראשונה נדלקה לה בשלב התחקיר הטלפוני. "התקשרו אלי מתוכנית הבוקר של ערוץ 10 ואמרו לי שהם רוצים שאספר בשידור איך זה להיות מישהי שונה במערכת החינוך, ועל הדרך אקדם את מופע היחיד שלי", נזכרת השחקנית בת־אל פאפורה. "אבל בשיחה המקדימה עם התחקירן, הוא אמר לי שיצא מסמך רפואי חדש שמציע להזריק הורמון גדילה לילדים נמוכים. מייד שאלתי אותו, 'למה אתה אומר לי את זה? איך זה קשור אלי?', אז הוא שינה נושא והשיחה נמשכה.
"למחרת בבוקר אוספת אותי מונית, ואני מבינה מהנהג שאוספים בדרך גם רופא, ומייד אני מתחילה לעשות 1 פלוס 1. הרופא עולה למונית ואומר לי, 'אמרו לי שתהיה מישהי חמודה ונמוכה לדבר על הנושא'. אני מגיעה לאולפן ורואה את הכותרת 'איך זה להיות הילד הכי נמוך בכיתה?', ומאחורי הקלעים מתנהל דיון בסגנון 'איזה פחד שהילד שלך ייצא נמוך' - בזמן שאני יושבת שם. ישבתי ארבעים דקות באולפן, וכשהגיע תורי לדבר, לא הסכמתי לטריק ואמרתי את מה שיש לי להגיד".
מה היה המסר שרצית להעביר?
"שמלכתחילה המסמך הזה לא קשור אלי בשום דרך, ושאם הם היו עושים תחקיר בסיסי הם היו עולים על זה. אם לי יזריקו הורמון גדילה, אני אשמין, אני לא אגבה.
"כל הסיפור הזה גם הרגיש לי מאוד מעליב וקשה, במיוחד כשהכל נעשה במסווה של דיון אינטלקטואלי. גם הדיון אם הילד נמוך או לא נמוך הוא מיותר לדעתי. אני מרצה בבתי ספר ורואה מה מפריע לילדים, וזה לא חמישה ס"מ יותר או פחות".
נפגעת?
"כן, וגם בכיתי בדרך חזרה במונית. אני בן אדם, אני לא רק אייטם. אבל המגישים התקשרו להתנצל, ואני ממשיכה הלאה".
אז איך את היית מנסחת את האייטם עלייך?
"אולי משהו בסגנון 'יש פה מישהי שרוצה להצליח, עובדת קשה, והיא קטנטנה, שזה אומר שהיא מתמודדת עם דברים שלא כולנו התמודדנו איתם. אבל תתפלאו לשמוע שהסיפור שלה לא כזה שונה משלכם'. אבל אז אנשים ישאלו, 'אם כך, למה היא מעניינת?'"
ומה תעני?
"כי יכולתי גם להיות אחרת. יכולתי לשבת בבית, לחיות מביטוח לאומי ולבכות. יכולתי להתאגד בקהילה של קטנטנים, וגם יכולתי לעשות ההפך. יכולתי לעשות מהמראה שלי גימיק ולעשות דברים שמוזילים את איך שאני נראית, ובחרתי בחיים שהם שאיפה להיות רגילים ומוצלחים".
* * *
פאפורה, 28, היא דוגמה חיובית חיה לכל הערכים הנעים על הסרגל שבין הגשמה עצמית, דימוי גוף חיובי והגשמת חלומות. כל אלה מתנקזים למופע יחיד מצליח, שעלה קרוב ל־250 פעמים, ובן זוג אוהב, ולאחרונה הסיפור שלה הוא גם חלק ממערכת החינוך הישראלית.
היא נולדה ברומניה כבת יחידה לשני הורים רופאים. אמא שלה, ממוצא רוסי, נסעה לשם במסגרת לימודיה. כשהיתה בת שנתיים, המשפחה הצעירה שבה לארץ והתמקמה בקריית ים.
איזו ילדות היתה לך?
"גדלתי בקריית ים. יש שם מרכז קליטה, וזה אומר שכולם שונים. כולם עלו מאיפה שהוא - רוסים, גרוזינים, אתיופים, ארגנטינאים וכו'. אחת החוויות המשמעותיות שלי היא שלא היה דבר כזה 'חרם' בקריות. לא ידעתי מה זאת המילה הזאת עד שלא עברתי לבית ספר לאמנויות בחיפה בכיתה ז', כי בקריות פתרנו דברים במכות. נשמע אכזרי, אבל זה הרבה פחות אכזרי מחרם".
כשהיתה בת 6, הקשר עם אביה ניתק. הפעם האחרונה שבה ראתה אותו היתה בגיל 16. היא ניסתה לחדש את הקשר, ולדבריה נתקלה בתגובה צוננת, ומאז לא ניסתה שוב. גם את הסיפור הזה היא הפכה לחלק מהצגת ילדים שכתבה, שעונה לשם "קטנטנה".
"בסוף אחת ההצגות ניגשה אלי ילדה עם עיניים דומעות וסיפרה לי שגם ההורים שלה גרושים. והיא שאלה אותי, 'באמת אבא שלך עזב אותך?' וליטפתי לה את הראש, אמרתי לה שכן, שלפעמים בתור ילדים קורים לנו דברים שאין לנו שליטה עליהם, קורים לנו דברים רעים", היא מספרת. "ומה שנותר לנו לעשות בתור ילדים זה להתמקד בחיים ובאהבה שמקיפה אותנו. תראה, בשורה התחתונה, היום אני כבר לא ילדה, ואחרי טיפול ועבודה אני סולחת לאבא שלי".
על הכל?
"כן, אני יודעת שאבא שלי עשה את מה שהוא יכול היה באותו רגע, ולקח לי הרבה זמן לשחרר את עצמי מלתת לעבר שלי להכתיב את איך שאני ארגיש היום".
ויש לך תקווה שהקשר יתחדש?
"אני חושבת שזה טוב בשביל הקארמה, אבל אני לא מרגישה היום שהקשר איתו חסר לי".
לפחות קיבלת יחס מיוחד מאמא?
"להפך", היא מחייכת. "היא לא דואגת לי יותר ממה שהיא דואגת לשרי וגילי, שתי אחיותיי התאומות מנישואיה השניים".
"כשהייתי בת 4 והילדים צחקו עלי, הלכתי לאמא שלי ובכיתי. אמרתי לה, 'אמא, קוראים לי גמדה'. והיא אמרה לי, 'את יוצאת עכשיו החוצה ואני נועלת את הדלת, ואת לא חוזרת הביתה עד שיש לך שתי חברות'. ובאמת חזרתי עם שתי חברות שהן חברות שלי עד היום, וזה איזשהו בסיס למי שאני היום. באותו רגע קרה עוד דבר: נעלמה ממני הלגיטימציה להיות עצובה חלשה".
תסבירי.
"בכל פעם שהנושא היה עולה והייתי עצובה בגלל שאני קטנטנה, נעלבת בגלל שאני קטנטנה או בוכה בגלל שאני קטנטנה, ידעתי שאין לזה מקום ואני צריכה להתמודד ולהביא תוצאות. המוטו בבית היה 'כל מה שמישהו אחר עושה את יכולה, צריכה ויודעת לעשות טוב יותר'".
את יכולה לשים את האצבע על הפעם הראשונה שבה אמרו לך "לא" והבנת שזה קשור לגובה שלך?
"כן, שלחו אותי לקייטנה והעלו שם את 'עליסה בארץ הפלאות'. ואני נורא רציתי להיות עליסה, ולא נתנו לי. אמרו לי שאני אהיה אחד מהקלפים או אחת מכוסות התה, ובלב שלי אמרתי 'זה בגלל הגובה שלי'. ניגשתי למדריכה ושאלתי, 'למה אני לא עליסה?' והיא אמרה לי, 'את לא מתאימה, היא יותר מתאימה'. היום אני כבר לא מסכימה שיגידו לי מה אני יכולה או מה אני לא יכולה לעשות".
את מקפידה להשתמש במונח "קטנטנה", מתי אימצת אותו?
"בסביבות כיתה ו'. כשהייתי ילדה הדרך להעליב אותי היתה לקרוא לי 'גמדה', 'נמוכת קומה' זה ארוך וטרחני, ו'קטנטנה' זה כזה חינני. אבל אם אני אשמע אותך אומר, 'ישבתי עם בת־אל השחקנית, היא גמדה', אני אבין שזה פשוט יוצא לך ואתה לא מתכוון להעליב".
כשסיימה את התיכון, התנדבה לשירות צבאי ושובצה כמשקית ת"ש בחיל הצנחנים. "כמעט עברתי שם התמוטטות עצבים", היא נזכרת. "הרגשתי שאני לבד ולא יכולה לעשות כלום, כי לא משנה מה הבעיה, אני רק שולחת את החיילים למלא טפסים. עד שבשלב מסוים אמרתי די".
"אני אהיה עצבנית בהריון ויהיה לי חם, והציצים שלי יגיעו לי לאף. כשזה יגיע, נדבר עם רופאים והם יגידו לנו מה ואיך" // צילום: אבישג שאר ישוב
ואז חלה תפנית בעלילה: "הגעתי לאיזה מדור זיבי בתל השומר, התיישבתי מול הפקידה ואמרתי לה, 'חמודה תקשיבי, את יכולה ללכת, לחזור. אני לא זזה מפה מהכיסא הזה עד שאת לא שמה אותי בגל"צ, לא זזה'", היא נזכרת. "'את יכולה לעשות גלגלונים, אני לא מתפנה. עמונה כאן'. והיא אמרה לי, 'אה, את שלחת להם מכתב? הם פנו אלינו כבר לפני חודשיים. את יכולה ללכת לראיון'".
פאפורה התקבלה לגלי צה"ל ושובצה במחלקת קריינים, שם הגישה מגוון תוכניות. במהלך השירות הצבאי חייתה בבית אמה שבצפון, אבל שהתה רוב הזמן בסביבת התחנה. אירוע מכונן אך משעשע נרשם כאשר שידרה בטעות ידיעה על "שפעת החייזרים" במקום "שפעת החזירים" והורחקה לחודשיים מהמיקרופון.
גלי צה"ל, סימנת וי של ניצחון?
"זו היתה הפעם הראשונה שבה הראיתי לעצמי שאפשר. שלא משנה כמה נמוכה נקודת הפתיחה שלך, זה לא אומר שלא תצליחי בגדול, למרות שלא היה לי מושג מה באמת קורה שם".
מה באמת קורה שם?
"גל"צ זה לא המקום החברתי האידיאלי. מגיעים לשם אנשים מאוד אינטליגנטים, ואומרים להם, 'הנה הזדמנות, אין תנאים, אין שעות, אבל החזק ינצח'. כלומר, יש לכם אופציה לקריירה זוהרת, אבל זה קצת כמו להיות בג'ונגל.
"היו שם חיילים שלא אהבו שמישהי שהגיעה בדלת האחורית גונבת להם פוקוס. זה היה בתקופה שהרבה סלבס השתמטו, אז הצבא כזה רכב עלי, וגם אני שיתפתי עם זה פעולה - עם ראיונות ואייטמים בתקשורת".
גם את איבדת פרופורציות?
"לגמרי, זו מערכת ששואבת אותך לגמרי פנימה. אני זוכרת שהייתי אמורה לשדר בסילבסטר בגלגלצ מחצות עד שתיים, והעבירו אותי לשדר משתיים עד ארבע, ובכיתי לאמא שלי בטלפון, 'אף אחד לא מאזין לרדיו בשתיים בלילה'. אמא אמרה לי, 'אלו הבעיות שלך? על זה את מתלוננת?'"
הגובה שלך הורגש שם?
"כל הזמן דיברו על הגובה שלי, והתחושה שלי היתה שחלק מהאנשים בתחנה חושבים שקיבלו אותי לגלי צה"ל בגלל הגובה שלי".
והיתה בזה גם אמת?
"מצד אחד - ואני לא רוצה להלשין - לא רואים ברדיו מה הגובה שלך. מצד שני, הכניסה שלי לשם הביאה הרבה יחסי ציבור, וכן קיבלתי פוקוס שהם באיזשהו מקום לא קיבלו, אז לא היה קל".
* * *
פאפורה מתנשאת לגובה של 122 סנטימטרים בלבד בשל תופעה גנטית בשם אכונדורפלזיה, שמתרחשת אחת ל־66 אלף לידות. בפשטות, חסר לה סחוס שאחראי להתארכות הגפיים. היום חיים בישראל כ־300 אנשים עם התופעה, שניתנת לזיהוי עוד במהלך ההריון ולכן הולכת ונעלמת מהעולם.
"זה מבאס אותי", היא אומרת, "אבל הדעה שלי בנושא הפסקת הריונות קצת יותר מורכבת. אבי הביולוגי לא גידל אותי. הוא קיבל את השוני שלי באופן מאוד קשה, והוא לא היה נוכח בחיים שלי. ואני חושבת שאם הורים לא מסוגלים לגדל ילד שונה, אז זה באמת מורכב".
מה הסיכוי שלך ללדת ילד קטנטן?
"אם אכנס להריון ממישהו בגובה רגיל - 50 אחוז. מבחינתי, אני אמשיך בהריון, אבל אני לא אהיה לבד בתמונה".
אמרת מקודם שבקלות יכולת להתמסכן ולחיות על ביטוח לאומי. זו מחשבה שעברה לך בראש?
"לא. למעשה, אחת הטראומות הכי גדולות שלי היתה בגיל 21 כשרציתי להוציא רישיון נהיגה. בגלל שפיזית אני לא יכולה לנהוג ברכב רגיל (וזכאית לרכוש רכב פטור ממסים, המאובזר על חשבון המדינה; ע"ס), נתקלתי במוסד שנקרא ביטוח לאומי, שתפקידו לאשרר את הזכאות.
"נכנסתי לחדר עם שלושה רופאים, הם לא הסתכלו עלי אפילו, ואז הם ביקשו ממני לשכב על המיטה. הם מדדו אותי בסרט, ואז אמרו לי שיש איזה ניתוח שעשוי למתוח אותי - אבל עלול גם להשאיר אותי נכה לכל החיים - ושאלו למה אני בעצם לא עושה אותו".
אז יש טיפול שיכול לשנות את המצב?
"יש ניתוח מאוד אכזרי מתקופת האינקוויזיציה, ששוברים לך את הידיים והרגליים ומכניסים לתוכן ברגים. במשך שנה אתה צריך לשכב נכה, כי הידיים והרגליים שלך שבורות, וכל יום אתה מסובב לעצמך את הבורג. מסובב, מסובב, למתוח כל יום במילימטר. בתום אותה שנה אמורים להתווסף לי בסופו של דבר משהו כמו 20 ס"מ. עוד 20 ס"מ? לא מפה תבוא הגאולה. אבל בגלל שאתה מותח ומותח, השריר יכול להתנוון, ויש לזה המון סיכונים נוספים, כמו נכות וצליעה".
היתה תקופה שבמהלכה כן שקלת לעבור איזשהו טיפול רפואי?
"רק בגיל ההתבגרות. זה גיל דרעק. הייתי שמנה ומחוצ'קנת ובלי ציצים ועם תלתלים שלא ידעתי מה לעשות איתם, ובנוסף לכל גם קטנטנה. באמת נורא ואיום. אבל אמא שלי היתה מאוד נגד".
בתום שירותה הצבאי נבחנה לבתי ספר למשחק. ניסן נתיב, אחד מבתי הספר הנחשבים, החזיר לה תשובה חיובית. "חיכיתי שנה כדי להתקבל. שנה שבמהלכה אתה אומר, אם אני לא אתקבל אני אמות. מה אני אעשה? אבל התקבלתי, עברתי לתל אביב והתחלתי ללמוד שלוש שנים".
לאורך השנים היא לוהקה לתפקידים בסדרות "גאליס", "הפיג'מות", בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר ב"אופרה בגרוש" של הקאמרי, ב"הדיבוק" בגשר ועוד.
לצד המשחק, עיבדה את סיפור חייה למופע היחיד "אני בת־אל". הרעיון נולד כשאחיותיה הצעירות ביקשו ממנה לבוא להרצות בבית הספר. "הייתי בסטרס טוטאלי מזה", היא נזכרת. "מה עכשיו כאילו לבוא לדבר עלי? מה אני אגיד להם? עיזבו אותי".
איך זה היה?
"אני לא זוכרת כלום מההרצאה הראשונה, מילה ממה שאמרתי, אבל הפידבק היה מדהים. הרעיון להפוך את זה למשהו קבוע ישב לי בתת־מודע, אבל לא עשיתי עם זה משהו, עד שהגעתי למצב שלא היה לי כסף לכלום.
"הייתי במינוס היסטרי, כרטיס האשראי שלי כבר לא עבר, ולא ידעתי איך אשלם את שכר הדירה. התקשרתי לאמא בוכה, והיא אמרה לי, 'חמודה, אני לא הולכת לממן לך את החיים התל־אביביים. את מוזמנת לחזור לקריית ים, אבל רצית להיות שחקנית, לא? תתמודדי'. אז ישבתי וכתבתי".
מאיפה התחלת?
"כתבתי על הכל, כמו להקיא. על הרגעים בחיים שלי שבהם הרגשתי מושפלת, על הרגעים שבהם הרגשתי גדולה, על אבא שלי. וכשקראתי את זה, הדברים הכי כואבים נראו לי הכי מצחיקים.
"כמה ימים אחר כך הדפסתי פלאיירים ופניתי ל'צוותא'. אמרו לי, טוב, אז תיקחי את אולם צוותא 2, זה מאה מקומות. אמרתי, מה צוותא 2? זה מחסן. אני רוצה את צוותא 3. הדפסתי פוסטרים ובלילה הלכתי עם ידיד גבוה לתלות אותם בעיר. המופע הראשון היה סולד אאוט שבוע, ועל כל הופעה שעשיתי קיבלתי עוד הופעה או שתיים או שלוש".
היום את הולכת לאודישנים?
"כמעט שלא, ואני גם לא מיוצגת בסוכנות שחקנים כמו בעבר".
למה?
"כי אני לא צריכה, כי אני לא חושבת שזה מה שמתאים לי. אם מישהו רוצה אותי, הוא יודע להגיע אלי. יש לי אתר אינטרנט, יש לי מייל, הכל מפורסם".
אבל סוכן יודע להתווכח, סוכן מכיר את המחירים בשוק וכו'.
"את כל ההופעות אף אחד לא ייצג, אף אחד לא מכר, אף אחד לא שיווק. אני מתמקחת, אני גובה מחירים, אני מתווכחת על כסף ואני דורשת את הכסף, וזה עובד. לא צריך להיות גאון כדי לדעת כמה מגיע לך ולהכין חוזה. זה לא כזה מסובך".
"היו לי חיי רווקות מעניינים והיה לי כיף". על הבמה, במופע היחיד "אני בת־אל" // צילום: אבישג שאר ישוב
אבל גם לא כזה פשוט.
"נכון, ולא רק בגלל שאני קטנטנה, גם בגלל שאני אישה. ביום שנכנסתי לאחד התיאטראות נכנס איתי עוד מישהו בגיל שלי, שסיים איתי את אותה כיתה. הוא היה בן ואני בת. אותם תפקידים. הוא היה קבצן ואני הייתי קבצנית. שנה אחרי זה גיליתי שהוא קיבל 100 שקל יותר ממני להצגה, שגם ככה מה ששחקנים מרוויחים בהצגות האלה זה כלום".
יש תפקידים שמבקשים אותך אליהם מראש?
"כן, כמו בסרט של אבי נשר. התפקיד שם היה מבוסס על דמות אמיתית, ולא מצאו בארץ שחקנית נמוכת קומה, אז חשבו לגייס שחקנית מחו"ל עד שנתקלו בכתבה עלי בעיתון".
את יודעת לזהות מתי רוצים אותך בשביל הגימיק ומתי בגלל הכישרון?
"לא משנה איזה תפקיד אני אעשה, אני אהיה בו קצת קטנה. זה תמיד יהיה שם. כמו שלא משנה איזה תפקיד תומר קפון ישחק, הוא תמיד יהיה החתיך, וזה בסדר. אבל אם התפקיד הזה לא מספק שום דבר חוץ מ'בואי תהיי קטנטנה ונצחק עלייך', אני לא עושה אותו. כשקראו לי לשחק זונה במחזה 'אופרה בגרוש', ידעתי שהיא לא חייבת להיות קטנטנה, אלא יכולה להיות גם מטר תשעים - ולקחתי".
* * *
לצד ההצלחה הזו, פאפורה גם מצליחה בפן האישי ומנהלת זוגיות עם אהבת נעוריה, ניר (29, סטודנט, 1.73 מ'), שאיתו היא מתגוררת בתשעת החודשים האחרונים בדירה שכורה בתל אביב.
"אני הייתי מאוהבת בו מגיל 14", היא מספרת. "הוא היה איתי בבית הספר, אבל היתה לו חברה כל הזמן. פגשתי אותו בצבא והיתה לו חברה אחרת, והוא גם בא למופע שלי עם חברה חדשה".
אז איך זה קרה ביניכם בסוף?
"לקחתי אותו לדרינק כשהוא היה בלי חברה, ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. ככה, אמרתי לו: 'אני אוהבת אותך והאהבה שלי תמשיך גם אם אתה לא יכול להחזיר לי אהבה', וזה עבד".
הבאת בחשבון שאולי הוא יסרב?
"מלכתחילה חשבתי שהוא יסרב, אבל ברגע שאתה מבין שאהבה לא כל כך קשורה לאגו, זה לא משנה - וזה משחק ששיחקתי אותו המון שנים. הגעתי למצב של תרצה, לא תרצה, אני עדיין אוהב אותך".
קודם היית רווקה, איך זה היה?
"הייתי שש שנים רווקה בתל אביב, עבדתי במסעדת ננוצ'קה כמארחת, ולא ידעתי באמת לתקשר עם גברים באופן רגשי. אבל עם ניר הכל היה נורא טבעי, כי היה לי ברור מה אני רוצה".
לפני ניר היתה לך הצלחה עם גברים?
"תלוי איזו הצלחה. אני חושבת שנמשכו אלי, נמשכתי לגברים, היו לי חיי רווקות מעניינים והיה לי כיף, ואני מאוד שמחה שהיה לי את זה. מבחינת זוגיות - לא היתה, אז זה אומר שלא הצלחתי?"
חוויות פחות נעימות?
"פעם שיחקתי בתיאטרון והיתה סצנה שבה כולנו היינו צריכים לקפוא על הבמה. שחקן אחד שלח לי ידיים, ולא יכולתי להגיב כי היה אסור לי לזוז. כשירדנו מהבמה, נתתי לו סטירה ליד כולם ואמרתי לו שאם עוד פעם הוא יעשה את זה, אני אחתוך לו את הבולבול. עבדתי שם חצי שנה נוספת, והוא לא עשה את זה שוב - לא לי ולא לאף אחת אחרת. הפומביות של התגובה שלי עשתה את שלה".
את וניר כבר חושבים על הדור הבא?
"עוד לא. אבל אני בטוחה שכשזה יגיע, נדבר עם רופאים והם יגידו לנו מה ואיך. בטוח אני אהיה עצבנית בהריון ויהיה לי חם, ויהיה לי קשה עם זה, והציצים שלי יגיעו לי לאף".
הבית שלכם מותאם עבורך במיוחד?
"יש לי שרפרף בבית, ואני לפעמים לוקחת את הכלי הזה שאתה הופך איתו חביתה בשביל להדליק ולכבות דברים, אבל אני רגילה לזה פשוט. הבית שלי לא נראה כמו ליליפוט".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו