"החיים זה לא ערוץ הולמרק"

בספרה החדש לנוער של ענבל מלכה, "בזמן שלא היית" (טל מאי/ידיעות ספרים), המורה לספרות מחזירה לתלמידי כיתה ז', ובהם לגיבורה נילי, את החיבורים שהכינו. המטרה: לכתוב על רגש מסוים בלי לציין אותו בשמו. "היו ביניכם כאלה שעשו מאמץ. כל השאר השתמשו במילים נרדפות", ציינה המורה. 

המטלה, שמתוארת בספר כטרחנית ומיותרת, יכולה להיתפס כמטאפורה המרכזית של הספר וכמוטיבציה של מלכה עצמה: כתיבה על רגש מסוים, מושתק ומפחיד - בלי לציין אותו בשמו. ואכן, נילי מקבלת ציון טוב על העבודה ובמובן מסוים גם מלכה, שלאורך הספר המילה "דיכאון" לא מוזכרת בו אף לא פעם אחת, אך תחושה של לאות ומלנכוליה עדינה שורה עליו.

בוקר אחד, חודשים מספר לפני יום הולדת 12, אודי, אבא של נילי, מפסיק לקום מהמיטה. בהתחלה הוא אומר שהוא סתם לא מרגיש טוב, לוקח יום מחלה וממעט בדיבורים. לאט־לאט ימי המחלה מתרבים, ונילי מתחילה לשמוע בלילה את ההורים שלה רבים. התקווה שיום אחד הוא פשוט "יקום על הרגליים כמו מישהו שכל השינה נזלה ממנו בלי להשאיר אף טיפה" - נגוזה לאיטה.

במינימליזם מצמית מלכה מתארת את המחלה של האב, שסיבותיה אינן נחשפות, בד בבד עם סיפור ההתבגרות של נילי, שבתחילת השנה מופרדת מחברותיה לכיתה ז'. במקום להתעצבן ולנסות לבטל את רוע הגזירה, נילי שוקעת באפאתיות. דיכאונו של האב כה חריף, עד שהוא עובר לנילי במעין סימביוזה הרסנית. ולא רק אליה: אמה, חרף כוונותיה הטובות, לא מצליחה לחדור את תגובותיה הכבויות של נילי, וגם גוני, אחותה הגדולה, בוחרת לעזוב את המושב וללמוד מחול בצפון הארץ. לחייה של נילי נכנס רון השכן, שעבר לגור במושב עם אמו ומחזיק בסיפור משפחתי עצוב משלו.

"רוב התגובות שקיבלתי לספר נסבו סביב האותנטיות של הטקסט ואם הוא אוטוביוגרפי", אומרת מלכה ומתייחסת לתהייה אם דיכאון היה מנת חלקה כנערה, "התשובה היא לא - לא הייתי מטופלת. ועדיין, כיתה ז' היתה השנה הקשה בחיי. בדומה לנילי, מצאתי את עצמי בבית ספר חדש ובלי חברות. בפן האוטוביוגרפי גדלתי בצילו של אבא נעדר, ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה, ואבא שלי לא היה בתמונה. בניגוד לנילי, אבא שלי לא היה דמות חיובית, הוא בקושי היה דמות. הרגשתי חוסר, אך לא חוסר לדמות הזאת".

מלכה מספרת שבחיפה של שנות ה־80 להיות ילדה להורים גרושים לא היה נפוץ. מבחינתה היא הסתירה סוד, בדומה לנילי. "הייתי הילדה היחידה בלי אבא, מלבד עוד ילד בכיתה שגדל בלי אבא כי הוא מת במלחמה. מובן שקינאתי בו מאוד. אם הצל שרודף אחרי נילי הוא דיכאון, אצלי הוא היתרגם לדמות של אבא; מצד אחד, חייתי בלעדיו וזה היה לטובה. מצד שני, הפוטנציאל שהוא יצוץ היה קיים תמיד. זה היה מפחיד ומושך בו בזמן".

מה כל כך ריתק אותך בדיכאון?

"הוא לא מדובר מספיק. דיכאון עדיין מתקשר לכישלון - את אפילו לא חולה במחלה 'אמיתית', אז יאללה, תקימי את עצמך מהמיטה. רציתי להראות שאודי חולה כמו כל אבא שגוסס מסרטן. יש פער בין כמה שהמחלה נפוצה לכמה שהיא לא מדוברת. כשחוסר התפקוד הוא אצל ההורים, הדיסוננס חמור יותר. למה אני צריכה לגדל אותך? מה זה החילוף תפקידים הזה?"

"מנקים מהנוער את הלכלוך"

מלכה (36), בעלת תואר ראשון בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית וכיום מבקרת ספרות פעילה, מתגוררת במרכז תל אביב עם בן זוגה, העיתונאי אמיתי זיו, ובנה אסא, בן שנה וחצי. "בזמן שלא היית" הוא ספרה השני. קדם לו "הבחורה העיקרית" (זמורה ביתן), רומן למבוגרים שראה אור ב־2013.

כמי שמבלה זמן רב בקריאה ובכתיבה על ספרים, רבים מהם בסוגת ה"יאנג אדולט" (YA), מלכה הרגישה שהיא רוצה לתאר את גיל ההתבגרות בצורה אותנטית ככל שאפשר. "יש עיוות בתפיסה של מי הם בני נוער ואיך כותבים להם", היא טוענת. "או שהגיבורים מאוד אינפנטילים ואין בכלל סקס, סמים או התנסויות קיצוניות, או שהילדות נמשכת עד גיל 15 ובתוך שעה הם נהיים מבוגרים, בלי שום רמז לערעור. ויש גם את ז'אנר הפנטזיה והמדע בדיוני, שכמעט תמיד באים על חשבון ריאליזם בסיסי".

מלכה מדגישה ש"לא הכל חייב להיות על כמה קשה להתבגר, אבל אנחנו זקוקים לבסיס של אמינות, לא רק איך נביס את כוחות הרשע. יש כותבים שמנקים מבני הנוער את כל הדברים המלוכלכים: הפיזיות, המיניות, הדיכאון. חלק מההגדרה של להיות מתבגר זה להיות בדיכאון, את אמורה להמציא את עצמך מחדש ויש בכך בדידות גדולה. את בזה למבוגרים ומרגישה נבגדת כי את מגלה שהם לא כל־יכולים. יש המון אסונות והם שם רק כדי לזעזע. הם מפילים על הגיבורה אונס קבוצתי או הורים שמתים בתאונת דרכים, אבל מה שבאמת מעציב אותה זה שהיא רוצה לחזור לאקס והוא לא רוצה".

ובכל זאת, את מתארת תחושות קשות של ניכור בשביל ילדה בת 13-12. לא אחת, נילי מדמיינת שהיא מתה. לא חששת שזה ירתיע קוראים?

"לא. יותם (שווימר, עורך הספר; ט"מ) נהג לומר לי שהחיים זה לא ערוץ הולמרק, אף אחד פה לא יתוודה בבכי מר להוריו ואז הם ייפלו זה לזרועות זה. הרי זה לא קורה בחיים. לרוב, הדברים הכי קשים לא נאמרים".

הספר עוסק גם במשמעות של בית. נילי בורחת לחורשה, שמשמשת בית אלטרנטיבי בשבילה. 

"לכולם יש פנטזיית בריחה, בילדות ובהתבגרות. גדלתי עם אחי בבית תומך ואוהב, ועדיין היינו ילדי מפתח שחוזרים לבית ריק, היינו מחממים אוכל או מוצאים משהו לאכול. החיים היו פחות מרופדים, ולא שמו אותנו במרכז היקום. הייתי ילדה מקובלת עם גב חברתי חזק, אבל הבסיס היה בודד. בדומה לנילי, גם לי היה קשה מאוד לסחוב את הסוד הזה על אבא שלי, העברתי שדר שלא בא לי לדבר על זה. רק בשנות האוניברסיטה פתחתי את זה עם החברות שלי".

ובכל זאת הסוף אופטימי.

"יש הבדל בין כתיבה על נושא קשה לבין להפוך אותו לסנאף. הבחירה שלי היתה לכתוב על משהו קשה, אבל אני לא יכולה להעצים את זה ללא הצדקה, יש לי אחריות. גם כשההורים של נילי לא לגמרי מתפקדים, הם עדיין הורים ואכפת להם. לא רציתי שיתפרש ששפטתי אותם יותר מדי. ניסיתי בכל זאת להתייחס אליהם במידת הסלחנות האפשרית ולהשאיר פתח לאופטימיות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו