"היו מכניסים אותי לאח הגדול גם בלי מגבלת הראייה, כי אני פאקינג אישיות"

את משמרת הערב ההיא מאחורי הבר בבית הקפה באילת אביחי אוחנה לא ישכח לעולם. מה שהיה אמור להיות עוד ערב שגרתי של בן 19 שמנסה ליהנות מהחיים ולהרוויח כמה שקלים כדמי כיס הסתיים ברגעים של אפילה קיומית, שהלכה וסגרה עליו.

"עבדתי במשמרת כברמן, ופתאום פשוט לא הצלחתי לתפקד. הרגשתי שאני אשכרה מסתבך. פתאום אני נתקל בארון, פתאום מפיל כוס, פתאום לא מוצא את מה שאני צריך. לא הבנתי מה קורה לי. 

"עד אותו ערב ידעתי מה אני אמור לראות ומה לא, ופתאום אני קולט שדברים השתנו. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את ההידרדרות הקיצונית, שתמיד הזהירו אותי שתגיע. זה התחיל לקרות.

"הבנתי שכבר לא אוכל ללכת לבד בערב. הפעולה הפשוטה הזאת, שכמעט כל אדם יכול לעשות, ושבעצמי עשיתי עד לפני רגע, נראתה פתאום כמו הדבר הכי מטורף. באותו ערב חזרתי הביתה והתחלתי לבכות. התמלאתי בעצב ובכעס. אלה תחושות שליוו אותי הרבה מאוד זמן אחר כך".

אנחנו נפגשים רגע לפני שאוחנה (27) נכנס לבית "האח הגדול". ברגע הראשון אפשר לחשוב שהוא לוהק לתוכנית על תקן "הסיפור האנושי קורע הלב", אבל מהר מאוד מגלים רבדים נוספים.

הוריו, תמר וסמי, בני 51, חזרו בתשובה לפני 21 שנה. הצטרפו לפלג הברסלבי. "זו היתה חזרה בתשובה עוצמתית, והם ניסו להעביר אותה אלינו, הילדים. לדעתי הם לחצו יותר מדי. גדלתי כילד חרדי עם קרחת ופאות, מחזה לא שגרתי באילת של תחילת שנות האלפיים. למדתי בבית ספר דתי והלכתי לבני עקיבא. בכל שנה נסעתי עם אבא שלי לחגוג את ראש השנה באומן". 

כשהיה בן 15 עבר ללמוד בישיבת בני עקיבא במירון, מרחק שמונה שעות נסיעה מהבית ("אוטובוס מאילת לירושלים, ואחריו אוטובוס למירון שליד צפת"). הישיבה והריחוק מהבית לא זכורים לו כחוויה שלילית; להפך. "זו היתה אחת התקופות הכיפיות בחיים שלי. טיילתי המון, קיבלתי עצמאות והיה מדהים".

בסוף אותה שנה נזרק מהישיבה בגלל בעיות התנהגות. "הייתי נער שובב, באתי רק לשיעורים שאהבתי, והלכתי לישון מתי שרציתי. בוא נגיד שהייתי שובב חינני, אבל גם תחמן. זה לא התאים להם, אז שלחו אותי הביתה. חזרתי לאילת, לבית ספר חילוני, כי לא היתה אז אופציה לחינוך דתי באילת מעל כיתה ט'. הייתי הדתי היחיד בכיתה".

איך הצלחת להישאר דתי בסביבה חילונית?

"זה באמת היה מוזר להיות פתאום בכיתה אחת עם בנות. בישיבה היינו רק בנים והצחוקים לא היו מוגבלים, ופתאום, עם כל הבנות מסביב, הייתי צריך לשים לב. חוץ מזה, כל הפעילויות של החבר'ה היו בסופי שבוע, ואני לא יכולתי ללכת. אבל זה רק ייחד אותי בעיני החברים - הם תמיד ביקשו שאבוא, ואני אף פעם לא הלכתי. השורשים שלי כאדם דתי היו חזקים".

היית נער מקובל?

"לא במיוחד. אבל גם לא הייתי דחוי. אתה יכול להיות דחוי עם שש קוביות בבטן?" 

היו לך שש קוביות בכיתה י'?

"ראית אותי בלי חולצה, שאתה שואל בלשון עבר? הן נשארו בדיוק איפה שהן היו". 

היום אתה מגדיר את עצמך דתי?

"אני אדם מאמין. מבחינתי אין דבר כזה יציאה בשאלה. מחשבה, דיבור ומעשה הם שלוש בריתות שצריך לשמור מול הבורא, ואם אתה לא שומר אותן, אתה לא יכול להיקרא דתי. אני לא שומר את שלושתן, אז טכנית אני לא נקרא דתי, אבל אני גם ממש לא חילוני".

אתה לא הולך עם כיפה.

"אני שומר שבת ומקפיד על אוכל כשר. בימי חול אני מניח תפילין ובסופי שבוע אני שם כיפה וציצית, לייחד את השבת שלי מששת ימי השבוע. אם אלך עם כיפה, זה אומר שאני אדם ללא פגמים? הדבר היחיד שכיפה יכולה לעשות זה לכסות לי את הקרחת. ואגב, אני הכי סקסי שיש עם ציצית פתיל תכלת".

•   •   •

לאוחנה שלושה אחים - חני (25), נתן (20) ואור (19). אביו קצין במכבי האש, ואמו מנהלת חשבונות. לקות הראייה שלו התחילה לפני עשר שנים, כשהיה נער ממושקף שחלם על שירות קרבי בשייטת.

"הרכבתי אז משקפיים עם מספר גבוה, אבל לא כזה שימנע פרופיל קרבי. תיכננתי לעבור ניתוח לייזר והלכתי לעשות בדיקות התאמה. עשו לי צילום של קרקעית העין, ואז הרופא ניגש אלי ואמר: 'אני לא רוצה לקבוע בוודאות, אבל יש לך מחלה בשם 'רטיניטיס פיגמנטוזה'" - מחלה ניוונית של הרשתית, שגורמת לתאים בעין להתנוון עם הזמן, כך שהיכולת שלי לראות תלך ותצטמצם.

"אני זוכר שאמרתי לו בהומור, 'אז טייס אני לא אהיה, אה?' והוא ענה, 'שמע, חוש הומור זה משהו שיעזור לך בחיים'.

"חודש וחצי אחר כך נסעתי למומחה בהדסה עין כרם, ושם אישרו לי שזה זה. רק אז התחלתי לעכל. אני זוכר שהלכתי הצידה ובכיתי. בעיקר כאב לי שקיבלתי פטור מיידי מגיוס.

"באותה תקופה עדיין ראיתי טוב, כך שלא נמנעו ממני דברים. היתה לי חברה, שיחקתי כדורגל והשיגרה לא השתנתה. ידעתי שכל החברים שלי יתגייסו, ושהשירות יהפוך לדבר המרכזי בחיים שלהם. כאב לי שלי לא יהיה את זה.

"למרות שהתאמנתי אלפי שעות, אמרו לי שגם לשרת כמדריך ספורט לא אוכל. כל כך כעסתי. הייתי אז בכושר מטורף, סוס ברמות. איך אומרים לי לא על מד"ס? מגיל 13 התכוננתי לזה.

"פתאום הרגשתי אפס. צעקתי בטלפון על הפקידה שהתקשרה לבשר לי. פשוט לא התאפקתי. מזל שהיא היתה לקוית שמיעה... מבחינתי, אם לא באתי בשביל למות על הארץ, אז בשביל מה אני חי? בסופו של דבר, התנדבתי לתפקיד פקידותי ב־669".

חשבת על הדברים שתרצה להספיק לחוות לפני שהראייה תתפוגג?

"כמו אדם שאומרים לו שנשארה לו רק חצי שנה לחיות? לא. אני זוכר שאמרתי, 'פאק, אבל זה החיים'.

"אני לא אוהב את זה ואני לא אוהַב את זה אף פעם, אבל אני אתמודד. גם אם לפעמים אני עצבני בגלל זה, גם אם לא מצליח לי בגלל זה עם נשים ויש לי פדיחות.

"אני זוכר שנתנו לי לעבוד כמוקדן ואמרתי לעצמי, 'בשביל מה יש לי את כל האינטליגנציה הזאת?'. רוב הזמן לא הייתי מוכן לקבל את זה שאני עיוור. הדחקתי, ועד היום אני מדחיק. אני עדיין חי בסרט שאראה שוב ביום מן הימים.

"כשגילו את הבעיה היתה לי חברה, והיא קיבלה אותי איך שאני. אחר כך היא התאהבה בבחור אחר ועזבה אותי. זה היה לי מאוד קשה. פגע בי שהיא עוזבת אותי לטובת מישהו שרואה 6/6 (צוחק).

"ישבתי חצי שנה בבית. קראתי המון. בתקופה ההיא עדיין יכולתי לקרוא הרבה זמן בלי שהעיניים שלי יתעייפו. את הכדורגל והכדורסל עזבתי בגיל 18. הייתי ילד ספורטיבי, אתלטי, ונאלצתי לזרוק הכל. מאחד שחי מהאדרנלין הזה, הייתי צריך למצוא דברים אחרים".

איך המשפחה הגיבה למה שקרה לך?

"בבית תמיד הייתי המלך, וזה לא השתנה. לאחים שלי יש בדיחה שכשהם מבקשים מאמא אוכל, היא עונה 'תכינו לעצמכם', וכשאני מבקש היא מייד שואלת מה בא לי. פעם נסעתי לטייל במקסיקו ולפני שיצאתי מהבית, אבא שלי בכה. מבחינתו הוא שלח את הבן העיוור שלו למדינת עולם שלישית. אמרתי לו, 'אבא, מה אתה בוכה, אני יודע מי אני, ואני נועדתי לגדולות'".

מה אמרו החברים שלך על זה שאתה מתעוור?

"תכלס, היו מבסוטים לגמרי. נהיה להם גימיק: עיוור חתיך בתוך החבורה".

חוש ההומור עוזר לך להתמודד?

"ברור, ההומור השחור הוא הכלי הכי חזק שלי". 

•   •   •

לאורך השנים עבר אוחנה אינספור בדיקות למעקב אחרי התקדמות המחלה. "יש הרבה צילומים של קרקעית העין, שזו בדיקה מבאסת. תופסים לך את העפעפיים עם צבתות, לוקחים עדשה ענקית ודוחפים לך לתוך העין, וזה כמו שמש שמאירה אור מטורף. הדמעות לא מפסיקות לרדת מעצמן. 

"באיזשהו שלב נשבר לי, כי ידעתי שאין תרופה. הגעתי לשלב שבו הרגשתי שכבר לא מעניין אותי אם יש הידרדרות או לא". 

היה בך כעס על אלוהים?

"בטח. כאילו, מכולם דווקא אני? אני, ששמרתי שבת, אפילו כשהייתי בתיכון חילוני? אני, שלא זנחתי את אלוהים? התורה היא האישה שלי והבורא הוא אבא שלי. ולמרות הכל, לא הצלחתי להפסיק להניח תפילין. זה היה חזק ממני. שנאתי את השבת, קיללתי את כולם, אבל עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של חילול". 

ההידרדרות היתה איטית. "בשנה שלפני הגילוי קרו לי כמה דברים שלא הבנתי, ושהתבהרו לי עכשיו. נתקלתי בעמוד ברחוב ובכל מיני חפצים, שלא הבנתי איך לא ראיתי אותם. 

"מאז, כמעט בכל שנה, היתה עוד ירידה. כשהייתי בן 23 שיחקתי סוני פלייסטיישן עם החברים, ופתאום קלטתי שאני רק מפסיד. עד אז לא ספרתי אותם. זה עיצבן אותי, אני זוכר שעצרתי הכל וזרקתי את הפלייסטיישן. בגיל 24 הבנתי שאני לא יכול לצאת לבד מהבית, אלא רק בליווי מישהו". 

כשאתה מסתכל עלי עכשיו, מה אתה רואה?

"רק את העיניים שלך. כדי לראות את כולך אני צריך לסרוק אותך, או שתעמוד רחוק ממני. ראיית הלילה שלי ממש פגומה. בברים, מועדונים ומסעדות עם אור מעומעם אני עיוור לחלוטין". 

משקפיים לא יכולים לעזור?

"לא, עשיתי ניתוח לייזר. ד"ר לוינגר מירושלים היה היחיד שהסכים לנתח אותי, כי כולם פחדו לגעת בעיניים שלי. הוא אמר לי, 'שמע, גם ככה החיים שלך לא הולכים להיות קלים, לפחות אני אוריד אותך מהמשקפיים'. הוא אמר לי שלפחות בעשר השנים הקרובות לא צפויה תרופה למחלה שלי, אז תהיה לי ראייה 6/6 ממה שנשאר. יש לי עדיין יכולת לקרוא ולכתוב, למרות שאני מתעייף מהר".

עם מעיין אשכנזי, בתוכנית. זה התחיל כשהוא משך לה בצמה והיא התעלמה מחיזוריו, והפך לסיפור הדביק של הבית

בתורים למסיבות הוא שולף מייד את תעודת העיוור, כדי להימנע מעמידה בתור. "אבל אתה יודע משהו? כשאני עושה את זה אני מרגיש שאני מרמה, כי אני לא חי כעיוור. אני לא מרגיש נכה. לא נעים לי כאילו 'לשקר', למרות שזה לא שקר". 

הלקות גורמת גם לפדיחות?

"ברור. יום אחד באתי לדבר עם גבר בבר ונכנסתי עם הכתף בבירה שלו, שפכתי לו הכל. פעם הייתי בחתונה שהיו בה שולחנות גבוהים עם נרות. בלי לראות נתתי מכה, עף הנר ונשפך כל השמן. הזיה". 

במקרים כאלה אתה מסביר את עצמך?

"אין לי כוח להסביר. אני פשוט מתנצל. פעם נתקלתי במישהי בחוף הים, משהו באמת רציני, והיא נלחצה והתחילה לצרוח עלי, 'איפה העיניים שלך?'. אז מה? אני אסביר לה איפה העיניים שלי? שאני רואה רק צינורית?
"מה שכן - בחו"ל יותר קל לי, כי שם המושג 'ראייה מרחבית' ידוע וקל לאנשים להבין שאני רואה מצומצם". 

אתה חושב על היום שלא תראה בכלל?

"במחלה הזאת אין היעצרות. כמו שאתה מזדקן והעור שלך לא יישאר כמו שהוא עכשיו, ככה גם העיניים שלי. הגוף שלנו בוגד בנו, ואם יש מחלה ניוונית, ברור שזה יידרדר.

"החיים הם דינמיים, ואני מעריך אותם ולא חושב מה יהיה הלאה. אני יודע שיש הנהגה שמכוונת את הדברים, ובינינו, אני לא אהיה עיוור לגמרי. אני יודע את זה בהרגשה הפנימית שלי.

"מצד שני, ברור שיש מחשבה כזאת, ואני מפחד ממנה. חשבתי על זה אולי פעמיים כל החיים, וזה פחד אמיתי. לפקוח את העיניים ולא לראות כלום. ביום שלא אראה כלום, נישאר נטו אני והמחשבה שלי. אבל עכשיו אני לא חושב על זה יותר מדי". 

יש ימים של רחמים עצמיים? 

"ברור, אבל לא יותר מדי, כי אני אוהב את עצמי. בסולם שבין 1 ל־10, אני אוהב את עצמי מיליון. אני אוהב את הציניות שלי, את יכולת ההסתגלות. יש לי אינטליגנציה רגשית גבוהה. אני לא גאון במספרים, אבל אני גאון בדינמיקות. אני מקשיב יותר מבעבר. חושים אחרים שלי התחדדו".

•   •   •

בגיל 20 גילה אוחנה תחביב חדש: פוקר. תחילה שיחק עם חברים כדי להעביר את הזמן, בהמשך התחיל להעמיק ("כשאני עושה משהו, אני חייב להיות הכי טוב בו"). כדי להתמקצע לקח שיעורים פרטיים, קנה ספרים, גלש בפורומים ונרשם כמנוי לאתרים. "ממש חייתי את זה. היתה לי תקופה שידעתי שאני הכי טוב מכולם והייתי עובר חבורות של שחקנים, עד שהפסיקו לקרוא לי, כי הייתי 'מנקה' אותם. לא היו לי הרבה אופציות משחק, אז הייתי משחק בחו"ל, כי בארץ זה נחשב לא חוקי". 

אחרי שנה וחצי הפסיק לשחק, לבקשת חברתו דאז. "לא שיחקתי במשך שלוש שנים. בזמן הזה עשיתי פסיכומטרי והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. עברנו לגור יחד, אבל בסוף השנה היא עזבה אותי לטובת מישהו אחר. זה שבר אותי. החלטתי לחזור לפוקר.

"כשאני מספר שאני משחק פוקר, אנשים מרימים תמיד גבה, כי אני נראה אדם רציונלי. שואלים אותי, 'איך הגעת למקצוע של מהמר?'. אני מסביר שזה נובע מחוסר תעסוקתי קשה, בגלל בעיית הראייה, ושזאת הדרך שלי להגשים את עצמי. אם אני אומר לאמא של בחורה שאני משחק פוקר - היא מייד אומרת לבת שלה: תיפרדי ממנו. מילא לא רואה טוב, אבל גם מהמר? וואט דה פאק?"

יצא לך להפסיד הרבה?

"יצא לי להפסיד 5,000 דולר בערב אחד, אבל זה לא היה כזה נורא. היום הכי רווחי שלי היה 38 אלף דולר בטורניר. בגדול, אני מורווח מהפוקר". 

אתה עדיין משחק?

"קצת פחות, כי כדי לשחק צריך לנסוע לחו"ל. ברמה האישית זה מונע זוגיות, כי נשים בארץ נרתעות מזה. אני יודע שאמשיך לשחק, כי זה חלק ממני, ולפוקר אין גיל פרישה. זה משהו שאני יכול לעשות ולהיות טוב בו. אני לא רואה את האדם שמולי, לא רואה את השולחן - אבל את הקלפים ביד שלי אני רואה".   

מפגש אקראי עם המלהקת של "האח הגדול" שינה את מסלול חייו. "הייתי בחוף הים, ניגשה אלי מישהי ושאלה אם אני רווק ואם ארצה להשתתף בתוכנית. אמרתי לה, למה לא. אני אדם ספונטני, ובינינו, מה כבר יש לי לעשות? יש לי מה להפסיד? אני יכול רק ליהנות".

סיפרת לה על הבעיה שלך?

"בשלב ההוא עוד לא, אבל כשהגעתי לאודישן סיפרתי. זה בטח הדליק אותם. אם אתה שואל אותי, היו מכניסים אותי גם בלי המגבלה, כי אני פאקינג אישיות". 

היה בך רצון להתפרסם?

"הפרסום הוא לא משהו שישב עלי. לא חשבתי איך אני מגיע לתודעה של כולם, אבל זה קורה על הדרך. למרות שלהפוך לסלב סוג ז' בטלוויזיה זה אדיר (צוחק).

"הכניסה היא ניצחון שלי על המערכת, כי לכאורה אני אמור ללכת עם כלב נחייה ומקל של עיוורים, ואני לא. במקסיקו הלכתי עם מקל וחשבו שזה מוט סלפי. 'האח הגדול' סוגר לי פינה, כי מעכשיו אף אחד לא יחשוב איזה מעופף או יהיר אני, שלא אומר שלום לאנשים. מעכשיו יגידו, 'הנה אביחי שלא רואה'. אז עשיתי את שלי".

איך המשפחה שלך הגיבה כשהודעת להם?

"אבא שלי היה גאה בי. אמא שלי פחות. היא יותר דאגנית, מי יבשל לי ואיך אסתדר. עברנו יחד כל כך הרבה תקופות לא קלות, לכן אנחנו לא מוותרים בקלות".

•   •   •

עד היום היו לו שתי בנות זוג רציניות. "כבר אין לי יכולת להתחיל עם בחורות, וגם אין לי כוח, אלא אם כן מדובר במישהי שמכירה אותי או שמעה עלי", הוא אמר לנו בשיחה לפני שנכנס לבית "האח הגדול". "אני לא אשב עכשיו בבר ואתחיל לחפור לבחורה עם הסיפור הכבד שלי. יותר מכל, אני צריך מישהי שאוכל לסמוך עליה, כי אם אני מעצבן אותה והיא קמה והולכת ומשאירה אותי לבד - אני אבוד.

"אבל אני כובש, ואני יודע את זה. יש לי חיוך יפה, אני מקסים ואני מקשיב. כשאני מדבר עם אישה אני מסתכל לה בעיניים, לא על הציצי. אני חושב שאני מבין נשים. כשהייתי אצל הרב ברלנד בגיל 17, הוא אמר לי, 'תהיה לך אישה יותר יפה מהשמש'. עד היום אני מחכה לאישה הזאת".  

תהיה מסוגל לנהל זוגיות בבית "האח הגדול"?

"אני לא בונה על זה. נראה לך שארצה זוגיות עם מישהי חולת פרסום, וכשנצא מהבית הכל יעוף לה? אני גם לא מתאהב כל כך מהר. אני יכול להתנהג כמאוהב ולשחק מאוהב, כי אני נהנה להתנהל בהוויה הזאת של ההתאהבות, זה מבדר אותי. חוץ מזה, קשה לי להאמין שמישהי תעביר את מרכז החיים שלה לאילת בשבילי".

אבל הצהרות לחוד. בשבועות האחרונים נרקם סיפור אהבה מרגש בין אוחנה למעיין אשכנזי בת ה־25. זה התחיל כשהוא משך לה בצמה והיא התעלמה מחיזוריו, והפך בתוך שבועות ספורים לסיפור הגדול של הבית, וגם למה שמסתמן כאחד מסיפורי האהבה היפים בתולדות התוכנית.

מי מהדיירים בעונות הקודמות מצא חן בעיניך?

"את שי חי אהבתי, כי הוא לא שם על אף אחד. ומבחינת השם, 'אביחי' זה שדרוג של 'שי חי'. אבל הוא נקלע לסיטואציה לא נעימה ולא ממש הצליח להתמודד איתה".

הוא נודע בכנות שלו. מה החוזק שלך? 

"אני נאמן מאוד, ואני גם מאוד אמיתי. זה מוֹכר יותר טוב וזה ייחודי. לא תמיד אנשים מבינים את זה". 

אמרת שאתה יכול להיות גם מניאק לפעמים.

"ראיתי אנשים שנרתעים ממני ובחורות שמרחמות עלי, ואני הכי שונא את זה. בגלל זה פיתחתי התנהגות מניאקית, כדי שלא יוכלו לרחם עלי. המניאקיות מונעת מאנשים לרחם עלי".

מה חשבת על איתם, המתמודד העיוור שהשתתף בעונה הרביעית?

"הוא חמוד, אבל הוא עיוור מגיל 4. הוא קיבל את זה וחי כאדם עיוור. באופן כללי אני חושב שאולי עדיף להיוולד עיוור, כי אז לא מכירים משהו אחר. כשאיתם נכנס לבית "האח הגדול" הוא לא דיבר על הקושי שלו, כי אין לו את ההתמודדות הזאת, כמוני. אני מבחינתי לוחם בשייטת, אני לא עיוור".

אם היית יכול לתת את הכותרת לכתבה, מה היית נותן? 

"לא רואה ממטר".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו