הניצוץ דעך

כולם מכירים אותו כ"ג'ק", שמו הפרטי של מי שמאחוריו קריירת משחק מפוארת בת 60 שנה, שבמהלכה קבע שיא מועמדויות אוסקר לגבר (12) על תפקידים שונים ומגוונים שגילם. הוא אף זכה בפרס הנכסף שלוש פעמים. השם המלא הוא כמובן ג'ק ניקולסון, האיש שהיה כל מה שתרצו: בלש פרטי בסרט האפל "צ'יינה טאון", אסיר חצוף ב"קן הקוקייה", סופר מיוסר שאיבד את שפיותו בסרט "הניצוץ" המאיים, אסטרונאוט שובב ב"תנאים של חיבה" המלודרמטי, רוצח של המאפיה ב"הכבוד של פריצי", יצור שטני ב"מכשפות מאיסטוויק" ועוד.

אך כעת, שבע שנים אחרי סרטו האחרון והכושל "איך אתם יודעים", עולות תהיות בתעשיית הקולנוע האמריקנית ובקרב מעריציו - להיכן נעלם ניקולסון הציורי? כבר לפני ארבע שנים דווח, לראשונה, כי השחקן היוצא מן הכלל, שבאפריל הקרוב יחגוג את יום הולדתו ה־80, פרש בגלל בעיות בזיכרון. ניקולסון, שהבין כי הדיווח הוליד שמועות על מחלה חשוכת מרפא, כמו אלצהיימר, הכחיש זאת בתוך זמן קצר והסביר כי פשוט איבד את המוטיבציה. בראיון לצהובון הבריטי "הסאן" אף הבהיר: "אני לא הולך לשחק עד יום מותי".

ניקולסון ב"הניצוץ". דווקא על הקלאסיקה הזו הוא לא זכה באוסקר // צילום: אי.אף.פי

עוד אמר: "אין לי יותר דרייב. בעבר היה לי, עכשיו כבר לא. אני לא צריך יותר להיות במרכז הבמה. בעצם, חלק ממני אף פעם לא אהב באמת להיות שם. למדתי לתפקד 'שם', אבל אז אתה מזדקן, אתה משתנה. אני לא מתבודד, אבל אני כבר לא צריך את מה שהיה. אני לא נהנה מזה יותר".

 

הכל אודות האישה

וניקולסון אכן לא מתבודד. הוא לא נעלם לחלוטין מהעין הציבורית. אפשר עוד לראות אותו מגיע, בקביעות, למשחקיה של קבוצת הכדורסל האהובה עליו, לוס אנג'לס לייקרס, כשהוא מלווה בפמליה של בני משפחה ובחברו הוותיק, המפיק המוסיקלי לו אדלר. אגב, כמו האוהד הכי מוכר שלהם, גם הלייקרס כבר רחוקים מימי השיא.

מקורבים לניקולסון מספרים שהוא עדיין קורא תסריטים לתפקידים שמוצעים לו, אבל נמנע מלהיענות להם. למעשה, חלפו כבר 11 שנה מאז גילם תפקיד משמעותי - המאפיונר הרצחני פרנק קוסטלו ב"השתולים" של מרטין סקורסזה. "יש לי עדיין לב פראי", הסביר השחקן, שנראה כי איבד את הניצוץ שלו, "אבל כוח המשיכה של הגיל לכד אותי. אני לא יכול להתחיל יותר בציבור עם נשים. לא החלטתי את זה, זה פשוט לא מרגיש מתאים לגילי".

ניקולסון במשחק של הלייקרס // צילום: אי.אף.פי

כשהתבקש להסביר את דבריו אמר: "אם גברים היו כנים, הם היו מודים שכל מה שהם עושים ורוצים זה בגלל הרצון לפגוש נשים. חלק גדול מהיותי שחקן היה קשור לזה. היו נקודות בחיי שבהן נשים רצו אותי, אבל כאמור אני כבר לא שם, וזה מה שמעציב אותי".

ארבע שנים אחרי ההכחשות וההסברים ליציאתו לפנסיה, במהלך מסיבת תה של BAFTA (האקדמיה הבריטית לקולנוע ולטלוויזיה) שנערכה בשבוע שעבר, ניקולסון חזר לכותרות. יותר נכון, ההיעלמות שלו מהאקרנים. השחקן האמריקני פיטר פונדה, חברו של ניקולסון מאז שיחקו יחד ב"אדם בעקבות גורלו" (1969), נשא דברים ואמר: "אני חושב שג'ק פרש למעשה. איני רוצה לדבר בשמו, אבל הוא עשה הרבה והצליח כלכלית. לפעמים לאנשים יש סיבה שאתה לא יודע, וזה לא תפקידי לשאול".

 

סיפור הצלחה

ניקולסון, שגדל בעיר נפטון שבמדינת ניו ג'רזי, נולד כתוצאה ממערכת יחסים מחוץ לנישואים. רק בבגרותו גילה שמי ששימשה אמו היתה למעשה סבתו, ושאחותו הבוגרת היא למעשה אמו - תסביך מובטח, שלא מנע ממנו, בעבודה קשה, לפרוץ לעולם הקולנוע. הוא התחיל את דרכו אצל הבמאי רוג'ר קורמן, "מלך ה־B-MOOVIES", שהפיק סרטים דלי תקציב. הוא ליהק כמעט מייד שחקנים צעירים, שחלקם הפכו לכוכבי קולנוע.

הפריצה הגדולה של ניקולסון הגיעה אחרי תפקיד המשנה ב"אדם בעקבות גורלו". הוא כיכב מאז במגוון סרטים, שרבים מהם נחשבו ליצירות מופת. למרות הדמויות השונות שגילם, מאפייניו הבולטים כשחקן בלטו בכל אחת מהיצירות: הציניות, השנינות, חדות הלשון וסגנון הדיבור הייחודי. הוא ניצל את כוכבו כדי לחיות על הקצה. הוא בילה בלי הפסקה, צרך סמים והיה מוקף בנשים. פעם אחת סיפר כך: "הייתי מתעורר לעיתים על עצים או בקצה של מצוקים, אבל תמיד ידעתי איך לטפל בעצמי".

בפרס האוסקר הראשון שלו זכה ב־1975 על תפקידו ב"קן הקוקייה". הוא גילם בו את רנדל פ' מק'מרפי, אסיר שהועבר לאבחון פסיכיאטרי, למרות שאינו סובל מבעיה נפשית. שם הוא כבר דאג להמריד את המאושפזים האחרים נגד האחות האחראית, שבסופו של דבר דואגת שיעבור "לובוטומיה", שהופכת אותו לצמח. הסרט הזה עורר דיון ציבורי לגבי ההתנהלות בבתי חולים פסיכיאטריים וחולל שינויים, במציאות, ביחס כלפי חולים.

"כבר לא צריך את מה שהיה". ניקולסון ב"קן הקוקיה" // צילום: אי.פי

ב־1997 זכה שוב באוסקר בקטגוריית התפקיד הראשי, הפעם על דמותו של הסופר מלווין יודל, שסבל מהפרעה טורדנית כפייתית (אובססיה קומפולסיבית) בקומדיה הרומנטית "הכי טוב שיש". בין שתי הזכיות, ב־1983, זכה באוסקר נוסף, הפעם על תפקיד המשנה ב"תנאים של חיבה". למרות אופיו הדרמטי של הסרט, לדמותו של ניקולסון, גארט ברידלאב, היו גם מאפיינים קומיים, שהבליטו את הכריזמה שלו.

דווקא על אחת מקלאסיקות הקולנוע הבולטות יותר בכיכובו, ניקולסון לא זכה באוסקר - "הניצוץ" מ־1980, שנחשב אז לאחד מסרטי האימה המפחידים ביותר. אולי גם היום. הסרט התבסס על ספרו של סטיבן קינג, וניקולסון מגלם בו, באופן משכנע מאוד, את ג'ק טוראנס, סופר בעצמו, שמאבד את שפיות דעתו במלון מבודד ורדוף רוחות. "הניצוץ" התקבל בתגובות מעורבות תחילה, עד שזכה להכרה שלה הוא ראוי.

לאחר אסון התאומים ב־2001 הצהיר ניקולסון שהוא רוצה להופיע רק בקומדיות. למרות זאת הופיע, לשמחת רבים, בסרט "השתולים", ואז אמר, לקראת מה שיהיה העשור האחרון שלו על המסכים: "עסקי הקולנוע הם נהדרים, אבל אני רוצה לעשות רק סרטים שמרגשים צופים. סרטים על רגשות ועל בני אדם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו