משרד הבריאות מסתיר יותר מאשר הוא מגלה

אפשר להתחיל בחדשות הטובות: הדו"ח על שיעור הזיהומים בבתי החולים ב־2015 הוא הראשון שהמשרד מפרסם אי פעם בתחום זה, לאחר שבמשך כעשור ראשי המשרד השתמשו כמעט בכל תירוץ אפשרי כדי לבלום, למנוע או לדחות פרסום של נתונים דומים. זאת, גם לאחר שמבקר המדינה מצא כי על פי הערכות המומחים, בין 4,000 ל־6,000 חולים מתים מדי שנה מזיהומים.

ואולם משרד הבריאות, ולא בפעם הראשונה, מפרסם היום את הנתונים רק בשיטה של תרבות "הכאילו" וה"ישראבלוף", כאשר לאורך כל הדו"ח חוזרים ומזהירים את הקוראים כי הנתונים לא מאפשרים כל השוואה נכונה ומבוססת בין בתי החולים, בגלל השונות הגדולה בנתוני האשפוז ביניהם. מכאן שהציבור לא יכול למעשה ללמוד כמעט שום דבר מהדו"ח על טיב בתי החולים בישראל, לא בהשוואה בין בתי החולים ואפילו לא בהשוואה לאורך השנים בכל בית חולים בפני עצמו.

האזהרה מעקרת ומסרסת כל אפשרות לסיקור עיתונאי מקצועי ומהימן ומחסלת גם את האפשרות שיתקיים דיון ציבורי משמעותי על הנתונים החלקיים והמוסתרים. אולם מעבר לפגיעה הקשה במחויבות של משרד הבריאות לשקיפות ולאמינות, הנתונים החסרים בדו"ח חושפים בעיה הרבה יותר חמורה: משרד הבריאות והמינהל לאיכות השירות ובטיחות המטופל שאחראי לדו"חות האלה מודים בדו"ח עד כמה היכולת של משרד הבריאות מפגרת, מוגבלת ומצומצמת מאוד בביצוע בקרה אמיתית על תוצאות הטיפול בבתי החולים. האם לא הגיעה העת שבקרת איכות הטיפול הרפואי בישראל תיעשה על ידי מנהלים אמיצים ומקצוענים הרבה יותר, שמסוגלים לערוך השוואה אמינה ומלאה בין בתי החולים, ויהיו גם מסוגלים לפרסם אותה?

הבעיה אינה רק חוסר האומץ והמקצוענות החסרה של חלק מאנשי משרד הבריאות, הבעיה היא גם שחסרה הנהגה אמיצה וחזקה בראשות המשרד. אתמול אמר שר הבריאות יעקב ליצמן כי "מכת הזיהומים בבתי החולים היא מגיפה לכל דבר המאיימת על מערכת הבריאות ואנו רואים כיעד עליון את המלחמה בתופעה הקשה...". אולם יש חשש שמדובר בהפרחת סיסמאות לאוויר. משרד הבריאות מחויב לעשות הרבה יותר מלפרסם דו"ח שרב הנסתר בו על הגלוי, כדי להציל אלפי ישראלים בשנה שמתים לשווא מהזיהומים.