"אני כבר מזמן משחקת תפקידי אמא, וכל הזמן אומרת לעצמי: כמה אימהות אני עוד אשחק, ועדיין אאתגר את עצמי? כמה הן יהיו שונות זו מזו?
"הרי בסוף זאת אמא טלוויזיונית, היא צריכה לייצג משהו נורא ברור. מכילה כזאת, נותנת, אוהבת. אף אחד לא ירצה לעשות סידרה על אישה בת 40, נכון? אז בעצם אני עושה כל הזמן אותו תפקיד, ורק השם של הסידרה ושל כוכב הנוער שמשחק את הבן שלי משתנה. לפעמים זה מכניס אותי להמון פינות כאלה עם עצמי. מה, אנשים לא רואים את מה שיש בי? רק אמא? איזה שעמום. השאיפות, התקוות, הרצונות והחלומות שלי מכוונים למקום אחר.
"וזה גיל בעייתי. כאילו וואלה, מה אני אגיד לך. לא קל פתאום להיות המבוגר האחראי, לא קל לשמוע 'היא מבוגרת מדי לתפקיד'. שמעתי את זה פעם אחת, ואז על תפקיד אחר אמרו לי, 'לא, את עוד צעירה מדי'. מצד שני, אני לא יכולה להתלונן כי אני עושה קריירה מלהיות אמא".
בסוף החודש ימלאו לנתי קלוגר 41. היא נראית מצוין, לגילה ובכלל, נושאת בגאווה את הליפסטיק האדום והבלונד הזוהר. בתל אביב יש שמש בחוץ, אז אנחנו יושבים ליד שולחן עץ קטן בשדרה הסמוכה לביתה. אנה ואמילי, התאומות בנות ה־8, בבית הספר, אדם בן השנתיים מבלה בגן, והשחקן דב נבון עוצר לידנו עם האופניים ואומר בצחוק: "אל תאמין לאף מילה שלה". אבל קלוגר, כך נדמה, מעולם לא היתה אמיתית יותר.
"לפני גיל 40 הייתי באמת בעצבות או בתסכול או בפחד, או הכל ביחד. היה בי מין רצון להחזיק את הצעירוּת הזאת עוד קצת, שאהיה עוד רלוונטית. ואז זה הגיע, ואמרתי, 'זהו, חוסר הרלוונטיות שלך מתחיל עכשיו'. הרבה פעמים אני מרגישה ככה, ממש מרגישה שמסתכלים עלי ואומרים, זה כבר לא זה, היא כבר לא שם. אבל בשנה האחרונה התחלתי לחבב את זה שאני לא בהיסטריה מכל מיני דברים. אני רואה חברים צעירים במרדף מטורף אחרי התפקיד הבא, ואני לא שם. אני חושבת איך אני חוסכת את הכסף כדי שיהיה לי גם למשכנתא, גם ללימודים של הילדים וגם לניתוח פנים שאולי אצטרך פעם. זה מה שמעסיק אותי עכשיו.
"כשאני נוסעת בהסעת שחקנים להצגה, ואני בין המבוגרות בוואן, זה נורא משחרר להיות מחוץ למשחק. זה כיף שאין לי את הדאגות של הצעירים, אין לי כבר את המלחמה על תפקידים. הרי יש הרבה יותר שחקניות צעירות שמתמודדות על תפקיד מאשר מבוגרות.
"וכשאני שומעת על שחקנית מבוגרת יחסית שמקבלת תפקיד, זה מרגיש כמו ניצחון קטן. אני שמחה בשבילה, ואני שמחה בשבילי, כי אני אומרת, אוקיי, יש עוד תקווה".
עד כמה פחדת מגיל 40?
"זה פאקינג גיל. קצת מכניס אותך לסרטים. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי, 'אני באמת נראית בת 40?'. אני זוכרת שפחדתי נורא מיום ההולדת, כי יש משהו בגיל הזה שהוא מין חותמת שהפכת למבוגר. פתאום יש קמטים. בגיל 40 נופלות תובנות, נופלים אסימונים ונופלים הפנים, אף אחד לא הכין אותי לזה.
"נורא פחדתי. לא רציתי שזה יגיע. ניסיתי לעצור את הזמן מלכת, אבל לא הצליח לי. זה מין רגע שאתה עומד ומסתכל אחורה וקדימה, ובודק - מה הצלחתי להשיג עד היום? לא מעט. מה לא הצלחתי להשיג? גם לא מעט. אני בת 40, בריאה, יש לי ילדים מקסימים, ואני שורדת את החיים ומקווה לטוב.
"אנחנו לא מוכנות להיראות בנות 40, ואני יודעת את זה משחקניות אחרות בנות גילי, שנלחמות. לפעמים קשה לנו להודות בזה. חברה שלי, למשל, סיפרה על שיחה שניהלה עם איזה בחור צעיר. 'אני רואה שהוא מסתכל עלי, ובמקום להטריד אותי מינית הוא מדבר איתי'. לא יכולתי שלא להסכים איתה. הרי בסוף כולנו רוצים להרגיש נחשקים, אבל עם הגיל משתנה גם הדינמיקה, אין מה לעשות".
"לא, מעולם לא חוויתי הטרדה מינית", היא ממהרת להשיב על השאלה שאני לא מספיק לשאול. "כשאני נכנסת לאיזשהו מקום ומסתכלים עלי, ואומרים לי 'איזו יפה', זה נעים לי. אני אוהבת לקבל מחמאות, אני אוהבת שמסתכלים עלי. מה לעשות".
אז מה הגבול במחמאה?
"מה שלא אגיד לך, אני לא אצא טוב. אני אישה, ואני נורא מבינה לליבה של כל מתלוננת. מה שמטריד אותי לא מטריד מישהי אחרת, וההפך. אני מניחה שהגבול הוא השפלה וניצול מרות. לא נכנסים לכלא על מילים ולא על חפינת ישבנים. אם הפרסומים בנושא נכונים, זו סתם בושה וחרפה לחיים יבין ולמשה איבגי ומי שלא יהיה.
"אנחנו מובילות פה מהפכה. לפני ארבעים שנה מישהו בעל מעמד היה הולך במסדרון, תופס תחת של אישה, וזה נראה לו ולה בסדר גמור. היא הרגישה נורא מוחמאת, הוא הרגיש נורא גבר, והמשכנו את החיים. עד שנשים באו ואמרו, זהו. אנחנו שוות. אתה לא יכול לגעת בי אם אני לא מסכימה.
"גברים נמצאים הרבה יותר מנשים בתפקידי מפתח, ככה זה עובד. את זה אני לא לוקחת לכם. תמשיכו לשבת בעמדות המפתח שלכם, תמשיכו להרוויח יותר ממני, תמשיכו לחשוב שאתם מנהלים גדולים, אבל לא תוכלו לעשות יותר מזה. לא תוכלו עוד להשתמש בכוח שלכם עלי.
"היה לי איזה מקרה ממש כאן בפינה. עצרתי לקנות קפה בדרך להצגה, והיה לי תיק מנומר. זה כל פשעי. מישהו נדחף בתור, וכשהערתי לו, הוא אמר לי משפט שהשווה אותי לזונה. וואו.
"אשכרה, השנה 2016, ובגלל שיש לי תיק מנומר, חצאית מיני ואודם, אתה יכול להשפיל אותי? גם דחף אותי פיזית בתור, וגם עקץ אותי. הייתי בהלם, רציתי לענות לו, אבל הבנתי שזה מיותר. סתם עוד גבר דפוק".
• • •
בחודש שעבר עלתה בתיאטרון בית ליסין ההצגה "קוראים לו מלך", שבה משחקת קלוגר לצד אבי גרייניק ודני גבע. את המחזה כתבה סביון ליברכט וביים אלון אופיר, והוא עוסק בבחור עירוני עם פיגור קל שמתקבל לקיבוץ ומנוצל על ידי חברי הקיבוץ לסידרת מעשי קונדס על חשבונו, שמסתיימת באסון. 19 שנים אחרי האירועים מגלה בנו היחיד, טייס קרבי מצטיין בשם מלך (רועי וינברג) את הנסיבות הטרגיות של עברו.
קלוגר - הפתעה - מגלמת את אמו המאמצת של מלך, שהיא גם אחות הקיבוץ הנשואה למזכיר היישוב. "היא בת קיבוץ, אישה טובת לב, חשוכת ילדים. דמות נשית בתוך חברה קיבוצית גברית ושוביניסטית, שבה היה לאישה מאוד קשה להשתמש בכוח".
עם רועי וינברג בהצגה "קוראים לו מלך" של תיאטרון בית ליסין // צילום: יח"צ
ההצגה מדלגת בין הווה לעבר ושמה זרקור על היחס לשונה בתוך חברה מתנשאת ומסוגרת. "בחלק של העבר, הדמות שלי מאוד מנסה להילחם בהם. בדיעבד היא מבינה שכל מה שהיא עשתה לא היה מספיק כדי למנוע את ההתעללות הזו. כשאני מכניסה לזה תובנות משנות האלפיים - איך היום אישה יכולה להניע מהלכים, להרים מחאות וכאלה - אז אני מבינה איזו דרך עשו הנשים מאז שנות השבעים. סחתיין עלינו.
"עם זאת, המהפכה שלנו ירתה לנו ברגל ביג טיים, כי היא שמה אותנו במקום אכזרי. אנחנו עובדות הרבה יותר קשה, אנחנו גם מגדלות ילדים ואחראיות על זה. גם רודפות אחרי קריירה, גם רודפות אחרי ילדים. אינטנסיבי משהו. פעם זה לא היה ככה, בטח שלא בקיבוץ. הכל היה הרבה יותר קל. מה מיהרנו להילחם? מה מיהרנו לעלות על בריקדות?"
את מרגישה שנשים עדיין חייבות להוכיח כל הזמן שהן מסוגלות?
"שלושה חודשים אחרי הלידה של אדם כבר הייתי שוב על במה. אבל זה בגלל שאני במקצוע בעייתי, אני לא יכולה להתקרר בחוץ יותר מדי, כי אז אהפוך ללא רלוונטית. הג'ינגול הזה, בוודאי כעצמאית, הוא מהמסובכים שיש.
"אחרי הלידה האחרונה יכולתי בקלות להגיד, לא בוער לי כלום, אין לי לאן לחזור. אם היה לי גב כלכלי, בכיף הייתי נשארת עם הבן שלי בבית. אבל זה לא אפשרי מהרבה סיבות. אחת מהן היא ההגשמה העצמית, ולהרגיש שמישהו מעוניין בך, כי בסוף, זה מה שמניע אותנו כשחקנים. אני שחקנית הרבה יותר שנים משאני עושה כל דבר אחר, ואני מבינה שאם הגעתי עד הלום, זה כנראה לכל החיים. שום דבר בעולם, כולל לידות וילדים מקסימים, לא יניא אותי מהדבר הזה".
• • •
היא נולדה ברמת גן בשם נתנאלה, אבל הוריה תמיד כינו אותה נתי. בגיל צעיר עברו לרעננה. אביה יצחק היה שחקן בהבימה בתחילת שנות השבעים, ובהמשך ניהל את תיאטרון הנוער ואת תיאטרון חיפה. גם אמה יוכי שחקנית לשעבר, שעשתה הסבה זמנית לעבודה בבנק ונשארה שם עד צאתה לפנסיה.
"כילדה הייתי הולכת עם אבא שלי המון לעבודה. גדלתי שם, אבל חוויתי אווירה של תיאטרון יותר מאשר אווירת משחק. היום, כשהילדות שלי כבר יודעות לקרוא, הן עושות איתי חזרות על טקסטים בבית. הן רואות אותי בטלוויזיה, הן באות איתי לפרמיירות, הן מאוד חוות את הדבר הזה. אני לא חוויתי את זה עם ההורים שלי".
איך התגלגלת למשחק?
"זה התחיל איפשהו בכיתה ח'־ט'. היום אני מבינה שהיתה שם איזושהי הפרעת למידה או ווטאבר. אחרי שיחות בבית הספר, ההורים המליצו לי למצוא תחביב כלשהו. אז הלכתי לחוג משחק. למה? לא יודעת, אבל זה עשה לי טוב ובאמת העשיר אותי. עד אז לא הייתי ילדה כזאת שמצחיקה ושרה, אף אחד לא היה שם עלי את הז'יטונים שאני אהיה שחקנית".
אחרי שסיימה תיכון במגמת תיאטרון ושירות צבאי "רגיל ומשעמם", שאת רובו העבירה בקריאה ובכתיבה של מחזות, סיפורים ושירים, הבינה קלוגר שנדבקה בחיידק, והמשיכה משם ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב ובזה של רות דייכס. היא משחקת בבית ליסין כבר 16 שנים, במצטבר. בין השאר כיכבה ב"אישה בעל בית", "היופי כן קובע", "עקר בית", "מקסי ואני" ו"על אהבה וחברות".
"אני חושבת שההורים שלי היו מאוד שמחים אם הייתי אומרת להם בגיל 20 שאני רוצה ללמוד רפואה. הם נורא קיוו שזה מה שיקרה, שיהיה לי מקצוע ביד. לקח להם המון זמן לקבל שזה מה שאני הולכת לעשות, בעיקר לאבא שלי. כל תקופת הסטודיו הוא עוד ניסה להילחם בי ולהגיד, 'עיזבי אותך, זה לא ילך, זה מיותר. את גם לא איזה עילוי'.
"היום הם מאוד גאים בי, אבל גם רואים את הקשיים. הקשיים לא נגמרים. כאילו לרופאים אין קשיים. הייתי צריכה להיות רופאה, אני יודעת את זה. בטוח הייתי רופאה שעושה כסף - פלסטיקאית או גינקולוגית. הכל פרקטיקה, אתה מבין?
"אני כל הזמן אומרת לילדים, תעשו מה שאתם אוהבים - ותרוויחו כסף. זה נורא חשוב, כי זה יעזור לכם להמשיך לעשות את מה שאתם אוהבים".
נתי קלוגר במחווה לסרט "קיל ביל". מגלמת אחות בהצגה חדשה // צילום: כפיר זיו
היא צצה לראשונה בפריים־טיים ב־2003, כשעשתה דמויות וחיקויים בתוכנית הבידור של רשת "המופע המרכזי" וב"ערב אדיר" של אדיר מילר. משם נדדה לתוכנית הקאלט "הרצועה" בערוץ ביפ, שם גילמה מגוון דמויות מופרכות, כמו פליטת הריאליטי שרון ירקון והצרפתייה השזופה ויוויאן.
אחר כך שיחקה בסדרות כמו "אולי הפעם", "סרוגים", "אחת אפס אפס", ובשנים האחרונות ב"כאן גרים בכיף", "70 מיליון סיבות לעושר" ו"החממה". היא הופיעה גם בסרטים "מי מפחד מהזאב הרע" ו"אבוללה". השבוע השתתפה קלוגר בצילומי פרסומת חדשה, שוב בתור אמא, וממש בקרוב היא תתחיל להגיש את התוכנית "משפחה שכזאת" בערוץ 10.
• • •
ועדיין, אם יש משהו אחד שיצר סביבה באזז שנמשך כבר יותר משלוש שנים, זו ההופעה ההיא בדוקו־ריאליטי "מחוברים פלוס". קלוגר ובעלה בעז רוזנברג - במאי סרטי דוקו ותוכניות ריאליטי (העונות הראשונות של "האח הגדול", "24/7"), שאותו הכירה בבר לפני 12 שנה - חשפו בפני המצלמות את הקשיים שלהם בזוגיות, הקושי בהורות, וגם הפלה יזומה בעקבות הריון בלתי רצוי.
"אתה יודע כמה אנשים מתים לעשות 'מחוברים'? מיליון. חלום של כולם. כל מי שכותב פוסטים ארוכים בפייסבוק - אלה אנשים שמתים שתציץ להם לחיים. זה לא פשע.
"ההצעה לא הגיעה אלי, אלא לבעז. הוא נורא רצה לעשות את זה מסיבותיו שלו. אני סירבתי הרבה מאוד זמן, עד שהצליחו לשכנע אותי בכל מיני דרכים. הבנתי שזה מאוד חשוב לו, ובתוך מערכת יחסים ארוכת שנים אתה צריך להתחשב בבן הזוג שלך. וכן, היה שם גם כסף".
הציעו לך גם להשתתף בריאליטי אמיתי?
"המון. ותמיד סירבתי. לא כי אני נגד המשחק עצמו - זה תמיד נורא מסקרן אותי - אלא כי לא נראה לי נכון לעזוב בית. 'מחוברים' כאילו משאיר לך את החיים שלך".
היית עושה את זה שוב?
"לא בטוח שהיום הייתי עושה דבר כזה. לא לי ולא לילדות. בתקופה ההיא הן היו קטנות, ניצלנו איזה חלון הזדמנויות קטן, שהן עוד לא יכולות להביע את דעתן".
החשיפה המוחלטת לא הרתיעה אותך?
"אני מסכימה שזו חשיפה גדולה, אני במלוא תפארתי האישית, אבל יש גם את השלב הזה של 'תסגור את המצלמה, עד כאן'. באנו לזה מנקודה מאוד נמוכה במערכת היחסים שלנו. ריבים, תסכולים. שנינו היינו במקום פחות טוב, מערכת היחסים שלנו היתה במקום פחות טוב, הכל היה מעורער, ולתוך זה הכנסנו מצלמות. ידענו שזו לא גאונות הדור לפתוח מערכת יחסים בעייתית לעיני כל.
עם הבעל בעז רוזנברג. "איחלו לנו גירושים נעימים" // צילום: מאיר פרטוש
"כל מי ששמע שאנחנו הולכים לעשות 'מחוברים' איחל לנו גירושים נעימים. אבל לא התגרשנו. להפך, באיזשהו אופן זה ריפא אותנו. מישהו צריך להמציא שיטת טיפול כזאת, שבה הוא לוקח מצלמה, נכנס אליך הביתה, מצלם אותך עם בן הזוג והילדים, ואז רואים את הצילומים ומדברים. זה משנה עולמות. אני בהלם כמה שזה יעיל בתור טיפול.
"הצלחנו לראות את הקשר שלנו מבחוץ. כל אחד הבין על עצמו דברים מסוימים. למשל, סיפור ההריון בזמנו, שהייתי הכי אנטי, הכי אין מצב בעולם וזה - הפך בתוך שנה להריון נוסף ולידה חדשה ומהממת. פתאום הכל נראה לי קסום, ואיך לא חשבתי על זה קודם".
• • •
ואכן, שלוש שנים אחרי, הפייסבוק של קלוגר מלא בתמונות מתקתקות עם הבעל, עם התאומות ועם התינוק, מלוות באימוג'ים צבעוניים ובלבבות ומציגות משפחה מורחבת ומאושרת.
"לפעמים אני צועדת ברחוב ממש כמו אמא אווזה ואומרת, וואו, פאק, כל זה עלי. איזו אחריות. מה עשיתי? לפעמים אנחנו סותמים מדרכה שלמה, הילדות, העגלה, התיקים והכלבה. זה פסיכי.
"אימהוּת זה חלק גדול מהחיים שלי. תפקיד ראשי בטלוויזיה מסב לי היום אושר כמו הספק של ארבע מכונות כביסה והכנת ארוחת צהריים. ואם הצלחתי גם לעשות שיעורי בית עם הילדות - זה בכלל וואו".
החיבור שלך לאימהוּת היה טבעי?
"בהריון הראשון זה נחת עלי כרעם ביום בהיר. לא ידעתי כלום. זה באמת טילטל את הספינה מקצה לקצה. בהתחלה שכרתי מטפלת שתעזור לי עם הילדות. שילמתי על זה המון כסף, אבל אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. זה הרגיע אותי, נתן לי אפשרות לנשום.
"תאומות זה כמו מפעל להכשרת ילדים. אין זמן לאהבה, אין זמן להתרגשות. כשאחת מחייכת, השנייה בוכה וצורחת. עם הזמן הדברים מתחילים לקרות, ומגיע גם הרגש. ומתרגלים. אני לא ישנתי לילה שלם פאקינג תשעה חודשים אחרי הלידה. זה יותר מעשרים שנה בכלא, באמת. זאת התעללות אמיתית.
"ואז, אחרי שנים, הגיע אדם, ופתאום הכל היה אחרת. פתאום היה רק אחד, איזה שיחוק זה. כשהוא הולך לישון, אין מישהו אחר שמצייץ. היתה הרומנטיקה הזאת של אמא וילד, פתאום הכל אחד על אחד. נהניתי ממנו ונהניתי לגדל אותו. במובן הזה, היה איזשהו תיקון".
איזו אמא את?
"דואגת כל הזמן. לפני שמונה שנים הוציאו ממני שתי ילדות והכניסו לי דאגות ורגשות אשמה וחרדות ומה לא.
התאומות אנה ואמילי ואחיהן אדם. "אם הצלחתי גם לעשות שיעורי בית עם הילדות - זה בכלל וואו"
"גם ככה אני לא בדיוק בן אדם רגוע, כן? זה לא שאני עושה יוגה בטבע וכאלה. אבל חד־משמעית, מאז שאני אמא, אני הרבה פחות רגועה. זה כל כך קלישאתי להגיד שאני מבטלת את עצמי, אבל כן. בסופו של יום זה מה שקורה".
אז אין מה לדבר על עוד אחד?
"לא. מספיק שלושה. זה מעל הראש. אתה יודע מתי אני הכי מרגישה את זה? לא ברעש, בבלאגן, בכביסות וזה, אלא דווקא בפורים, למשל. שלוש תחפושות. וכל אחד עם הדרישות שלו, ואני צריכה ליצור ולחשוב. וואו. אשכרה, אני צריכה עכשיו לדאוג לשלושתם? סאמק. גם שלושה ימי הולדת. זה הארד קור".
• • •
כאשר נושא ההפלות עולה על השולחן, קלוגר מציתה עוד סיגריה, מסירה את משקפי השמש, משחררת נשיפה ארוכה ומוציאה החוצה את כל מה שאגרה מאז התמודדה עם התהליך מול המצלמות.
"אם זה הריון לא מתוכנן ולא מחושב, זה באמת לא קל. לאנשים מסביב היה מאוד קשה להכיל את ההפלה, כולל אנשים שמאוד קרובים אלי. באותו רגע, בתור אמא, הבנתי שללדת עכשיו לא יהיה נכון. הילד לא יוכל לקבל כלום. כשזה כבר קרה, והגיע מרצון, אז אין יצור בעולם שיסב לי אושר יותר מהיצור שנולד לי בהחלטה ובידיעה ברורה שזה הדבר. שנה קודם זה לא התאים, נקודה.
"ילד צריך לבוא מאהבה ומרצון, אבל גם מתוך החלטה. כשזה הראשון שלך, אתה לא באמת יודע לאן אתה הולך. כשזה השלישי - סורי, מבינה שעשיתי משהו מאוד דרסטי, ועדיין, ארבע שנים אחרי, אני עומדת מאחוריו ויוצאת נגד כל מקבלי ההחלטות הדתיות פה. תנו לנו להחליט מה שאנחנו מרגישות ורוצות, קיבינימט. זה אלמנטרי".
הלכת לוועדה להפסקת הריון, כמו שמחייב החוק?
"לא, כי למזלי אין משהו שכסף לא פותר. באיזו זכות יאלצו אותי לשבת בפני ועדה ולהוציא את בן הזוג מתעלל, או להמציא שבגדתי רק כדי שיאשרו לי להפסיק את ההריון? איפה הקידמה שכולם מדברים עליה? מי יגדל אותו אחר כך? למה, הרב בוועדה, הוא ייתן לי כסף? אז עברנו על החוק. זה החלק הקטן של הסיפור.
"הפלה זה לא עניין שכיח. למה צריך לעבור כזאת מסכת השפלות? כי הדת מעורבת בזה. הדת מדירה נשים מעצם קיומה. אז גם בחלקים השחורים של גירושים והפלות היא משפילה אותך עד דק וגורמת לך לא לרצות לחיות בכלל. תגיד רבנית, אני אגיד מילא. אבל רב? מה הוא יודע על רחמה של אישה ועל גידול ילדים? החושך הזה נורא מפחיד אותי. בואו נגיד את האמת, אנחנו לא על המסלול הנכון.
"אני מספיק מבוגרת ואחראית להגיד, סורי, לא יכולה. עצוב, קשה, אבל זה מה שזה. בנקודת הזמן ההיא זה לא היה הדבר הנכון לעשות, כזוג וכמשפחה. אני יודעת שאם לא הייתי עושה הפלה, כבר לא הייתי נשואה היום. לשָם הדת רוצה לדחוף אותי? לפרק בית של שתי ילדות כי קרסתי ולא תיפקדתי?"
יש אנשים שיחשבו אחרת.
"כן, זה מובן לי. הטוקבקים איחלו לי שהשואה הבאה תהיה עלי. אמרו לי, את יודעת כמה נשים מתות להיכנס להריון ואת עושה הפלה? עצוב לי לשמוע, ואני מאחלת לכל אחת שתגשים את המקום הזה, אבל מה הקשר? אין לזה שום קשר.
"הפלה היא לגיטימית כשאישה מחליטה. אני לא בעד הפלות, אני לא מעודדת אותן, אני בעד הזכות לתת לאישה להבין מה היא רוצה וצריכה ומסוגלת. זה לא יפתח פה צוהר.
"אין שום סיבה בעולם שילד יגיע לקרקע שלא חיכתה לו. אז אמרו לי, את אגואיסטית. אבל מי שיעצור ויחשוב על זה לעומק, יבין שהאחרונה שחשבתי עליה זו אני".
מה את מאחלת לעצמך ליום ההולדת ה־41?
"שלא ישתנה כלום. ששום דבר לא יהיה יותר גרוע. אני יודעת שאני נשמעת כמו סבתא שלי, אבל ממש אין לי בעיה עם זה".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו