היא ניגשת אל מעבר לבר ומביאה לי קנקן חם של קפה אמריקני, מהסוג שבארץ היו קוראים לו פילטר. "אז מה מביא אותך לקמרילו?" היא שואלת בעודה מוזגת מהנוזל המהביל ומושיטה לעברי צנצנת סוכר וכלי קטן עם שמנת.
קוראים לה ג'יין, זה לפחות מה שרשום על התג הקטן שמוצמד לסינר הלבנבן שלה, אישה בשנות הארבעים המאוחרות שלה, עם חיוך מלא שיניים ותלתלים זהובים, שעובדת כבר שנים בדיינר הקטנטן שצמוד לשדה התעופה האזרחי, שמשמש בעיקר טייסים חובבים בחלק הזה של מדינת קליפורניה. במטבח מטגנים עוד המבורגר בשמן עמוק וממיסים עליו גבינת צ'דר, כשג'יין חוזרת אלי ותולה בי מבט שכולו סימן שאלה.
האמת היא שעצרתי בדיינר הטיפוסי הזה להפסקה קצרה, אחרי יום ארוך של נהיגה בכבישים המפותלים של הרי סנטה מוניקה והכביש המהיר של האוקיינוס השקט. הוזמנתי לקליפורניה עם עוד כמה עיתונאי רכב כדי להתרשם מהדגם החדש של השברולט קרוז, המכונית המשפחתית של קונצרן ג'נרל מוטורס, רגע לפני שהיא מגיעה במשלוחים לנמל אשדוד. אבל התשובה שלי למלצרית, שהזכירה לי יותר מכל דמות מהסרטים של האחים כהן, היתה קצת אחרת.
"באתי למסע פרידה מהמכונית הפרטית".
היה זה הנרי פורד שהציע לאמריקנים את המודל טי שלו בכל צבע שהם רק יבחרו, ובלבד שיהיה שחור. המשפט הזה, שהצית את מהפכת הרכב הפרטי, שינה את העולם לבלי הכר. ממפעלי הרכב שלו בדטרויט יצאה הבשורה של מכונית פרטית שכל אחד יכול לרכוש, מכונית שמייצגת חופש מלוחות זמנים של תחבורה ציבורית ומשרירות ליבן של חברות הרכבות. זה אתה והמכונית שלך - מתי שתרצה, לאן שתרצה, רק תמלא כמה גלונים של דלק וצא לכבוש את השממה.
כבר מאה שנה שהמכונית הפרטית היא חלק בלתי נפרד מהנוף ומהחיים של רבים מאיתנו, אבל במעבדות המחקר ובחדרי הישיבות של תאגידי הענק כבר מבינים שזה רק עניין של זמן עד שחברות דוגמת טסלה ואובר ישבשו לחלוטין את האופן שבו אנחנו נעים ממקום למקום, כשהמכונית האוטונומית תשלח ללשכות התעסוקה מיליוני נהגים מקצועיים ותשחרר שטחי ענק של חניונים.
ואין כמו לוס אנג'לס כדי להדגים עד כמה הרכב הפרטי הוא כבר מזמן לא ייצוג עדכני של חופש, אלא קופסת פח שבעיקר עומדת במקום. לאורך כל שעות היום הכבישים המהירים של עיר המלאכים הם איטיים. נסיעה של עשרים מייל לוקחת שעה, במקרה הטוב.
• • •
"בוקר טוב, אביב", אומר לי קן, נהג האוּבר שאוסף אותי ביום הראשון מהמלון במרכז העיר. הוא בחור שחור בן 25, שהיגר לקליפורניה מאריזונה, לומד בערב תכנות מחשבים ובמהלך היום משלים הכנסה עם הטויוטה קורולה שלו, כמו עשרות אלפי נהגי אובר שחיים בכרך הזה. בהתחלה אני קצת נבהל שהבחור יודע את שמי, אבל זה עובר לי אחרי שנייה, כשאני נזכר שאובר מעדכנת את הנהג איך קוראים לנוסע.
"למען האמת, אני די מפחד להפקיד את החיים שלי בידיים של איזה אלגוריתם אנונימי שינהג ברכב שלי", אומר לי קן כשאנו מדברים על העתיד של הרכב האוטונומי, זה שהחברה שהוא עובד בה מקדמת ללא לאות. "מה יקרה אם הוא ישתגע במהירות של 60 מייל בשעה וישלח אותי למפגש צמוד עם עץ? אתה יודע מה קראתי לא מזמן? שהמכונית האוטונומית תצטרך לקבל החלטות מוסריות".
אני מניח שקן לא התכוון לשאלות הרות גורל כמו ביטול החוב הלאומי של מדינות עולם שלישי, אלא לעובדה שבמצב חירום, רכב אוטונומי יצטרך להחליט אם הוא הורג את הנוסע ומשמיד את עצמו במפגש לא נעים עם משאית, או סוטה הצידה ומגלח כמה הולכי רגל. "יודע מה", הוא אומר אחרי עוד כמה קילומטרים של זחילה, "כנראה שכמו לכל דבר בחיים, אנחנו נתרגל גם לזה שהרכב אוסף אותך בעצמו ומחפש אחר כך חניה. ואולי, אחרי שאסיים את הקורס בתכנות, אני אציע לאובר לעבוד אצלם בתור מְפתח, ולא בתור נהג".
• • •
המארחים שלנו תיזמנו את ההגעה לעיר בדיוק בימים שבהם מתקיימת כאן תערוכת הרכב השנתית. כמעט 110 שנים שהתערוכה הזו מתקיימת בלוס אנג'לס ומשמשת מעין בבואה של התעשייה הזו, שכל כך יקרה לאמריקה. תמונות בשחור ולבן, ששרדו מ־1907, השנה הראשונה שבה הוצגו באל.איי דגמי רכב להנאת תושבי הכרך, מראות עשרות מותגים שחלפו מן העולם. "מקסוול", "ווייט", "פירלס", "פופ טולדו". לא פחות מ־48 חברות רכב הציגו אז בתערוכה, רק שתיים שרדו עד היום, פורד וג'נרל מוטורס.
בין האורחים החשובים בתערוכה של 1907 היו הנרי פורד הצעיר ואל.אל וויטמן, שבדיוק השלים את המסע המפרך בין סן פרנסיסקו וניו יורק בזמן שיא של 15 ימים, שעתיים ו־12 דקות. תעלות הניקוז נוקו לכבוד התערוכה, ושביל גישה מעץ בדיוק הושלם כדי שהצופים, שרובם הגיעו בכרכרות וסוסים, יוכלו ליהנות ממבחר של אוטומובילים בימים היפים שלפני מלחמת העולם הראשונה.
דיילת של חברת מזראטי בתערוכה. המכונית האוטונומית תשחרר שטחי ענק של חניונים
בשנות החמישים הוצגו כאן בעיקר דגמי ענק, מכוניות זוללות דלק, שהראו לעולם עד כמה אמריקה, מעצמת העל שנולדה משתי המלחמות, היא מדינה גדולה. בשנות השמונים, האיום היפני ומשבר האנרגיה הכריחו את ענקיות הרכב האמריקניות לחשב מסלול מחדש. 2016 היא כנראה השנה שבה חזון הרכב האוטונומי ניכר כמעט בכל ביתן בתערוכה.
"בחמש השנים הקרובות תעשיית הרכב תחווה שינויים שכמותם היא לא הכירה במאה השנים שחלפו", אומר לי יוהאן דה נייסן, נשיא קדילאק ואחד האנשים החזקים בענקית הרכב ג'נרל מוטורס, שמארחת אותי במסע הזה. "חוץ ממכוניות שיונעו בחשמל או בטכנולוגיה של תאי דלק ומימן, תראו קישוריות גדולה יותר של מכוניות לאינטרנט, ובעיקר אלטרנטיבות לבעלות על רכב פרטי, שנובעות מהאתגר של הרכב האוטונומי".
אכן, תעשיית הרכב נמצאת בחרדות, אחרי שראתה מה קרה לתעשיות אחרות שנכתשו על ידי האינטרנט. זו הסיבה שג'נרל מוטורס פתחה כבר ב־2009 מרכז מחקר ופיתוח בהרצליה - בדיוק בשביל הטכנולוגיות האלה של קישוריות ושל נהיגה ללא מגע יד אדם. זו גם הסיבה שהיא השקיעה 500 מיליון דולר בשירות שיתוף הנסיעות "ליפט", המתחרה הכי גדולה של אובר בארה"ב - כדי לא להישאר מאחור ביום שבו רבים מצעירי העולם כבר לא יקנו רכב בעצמם או יוציאו רישיון נהיגה, אלא יזמינו מכונית אוטונומית שתאסוף אותם, ואחרי שיגיעו ליעד תמשיך לנוסע הבא.
בעולם שבו לא ננהג יותר, כל המודל של בעלות על מכונית ישתנה. אפילו העיר שלנו כבר לא תיראה אותו הדבר. יש סיכוי שלא נצטרך רמזורים או מגרשי חניה, כי המכוניות ידברו זו עם זו ויידעו להשתלב בתנועה בצורה מדויקת. הן כמעט לא יעמדו מחוסרות עבודה וינועו ללא הפסקה מלקוח אחד לאחר. תעשיית הבידור תרוויח עוד כסף מהזמן החדש שייווצר עבור האנשים שכבר לא צריכים להיות עם הידיים על ההגה. אפילו תעשיית האלכוהול עשויה להרוויח, כשיהיה אפשר לשתות כבר בדרך לבילוי, בלי לדאוג מבדיקת ינשוף.
בדוכן של אחת מיצרניות רכבי הספורט אני רואה ציטוט נבואי מלפני כמה עשרות שנים: "המכונית האחרונה שתיוצר אי פעם תהיה מכונית ספורט". ככה זה כשמכוניות יהיו בעיקר צעצוע לעשירים, מעין סמל סטטוס, כמו שמבטיח דיטר פון פלאטן, סמנכ"ל השיווק והמכירות של פורשה: "לפורשה תמיד יהיה הגה. גם אם תוכלו תיאורטית לשלוח אותה לתחנת הדלק או להיטען בחשמל בזמן שאתם יושבים במשרד, אני לא מאמין שיהיה מישהו שיקנה מכונית אקזוטית ולא ירצה לנהוג בה מדי פעם".
• • •
עד שהמכונית האוטונומית הראשונה תיסע בכבישי לוס אנג'לס, תערוכת אל.איי מלאה בדגמי תצוגה שמתאימים כל כך לרוח האמריקנית. לאורך כל היום מצחצחים עובדי הדוכנים את המכוניות כדי שיבריקו וינצנצו לטובת הפלאשים של צלמי העיתונות, שמחפשים את השוט המנצח, וגם פוזה יפה של אחת הדוגמניות שנשכרו לעמוד ליד הדגמים החדשים.
אני עובר בין הדוכנים של היצרניות השונות כמו ילד בחנות ממתקים. בין דגמים מפלצתיים של רכבי שטח כמו הג'יפ טריילקאט לקאדילק העתידנית "אסקלה", שרצפת תא המטען שלה מתרוממת אוטומטית כשאתם פותחים את הבגאז', כדי שחלילה לא תצטרכו להתכופף כדי להרים את תיק הגולף שלכם.
כשאני עובר על פני הדוכן של הונדה, החבר'ה מציעים לי נסיעת מבחן על הכלי העדכני שלהם, ה"יוני קאב" - סוג של קורקינט בישיבה, שזוחל לו בתוך העיר. אני מתיישב על המכשיר הזה, שמזכיר יותר מכל אסלה עם גלגלי עזר, מזיז את הגוף ומרגיש איך האסלה הזו של הונדה קוראת את תנועות הישבן שלי וזזה במהירות של חמישה קמ"ש על השטיח בתערוכה. כבר היו לי לא מעט חוויות מוזרות בעבודה העיתונאית שלי, אבל הרבה זמן לא הרגשתי מטופש כל כך.
חסרים כוחות סוס במדפסת? מכונית־על שהודפסה בתלת־מימד, מתוך התערוכה
למחרת אנחנו אמורים לקחת את השברולט קרוז החדשה ל"רואד טריפ", כמו בסרטים. המכונית האדומה ממתינה לי בכניסה למלון, ובואו נשים את הדברים על השולחן: עיצוב זה לא הצד החזק שלה, אבל לפחות היא מציגה שיפור משמעותי מהקרוז של הדור הקודם.
• • •
השעה היא שעת בוקר מוקדמת, והרחובות מתמלאים לאט לאט במכוניות. בשדרות סנטה מוניקה בואכה בוורלי הילס אני מרגיש כאילו אני נוהג באתר הצילומים של "הפמליה". אחרי כמה קילומטרים על ה"פסיפיק הייוויי", אני בוחר להיכנס ימינה לכביש צדדי, לעבר הרי סנטה מוניקה.
הקרוז משייטת לה בכיף בכביש המתפתל. זו אמנם מכונית משפחתית, לא משהו חלומי, אבל המנוע מגיב מצוין, והיא חזקה יותר ממשפחתית רגילה. במסעות הפרסום שלה בארץ ינסו להדגיש את העובדה שהיא מיוצרת כאן בארה"ב, כי אין מה לעשות, לרכב אמריקני עדיין יש את הערכים שהוא מביא איתו, ולא משנה עד כמה הקוריאניות והיפניות יהיו יעילות ואמינות.
יהיו כאלה שיאהבו את מערכת המולטימדיה עם מסך 7 אינץ', שאפשר לחבר אליו את הסמארטפון וליהנות משלל אפליקציות. ההורים אולי ינסו את מערכת ה"טין דרייבר", שמספקת להם דו"ח מדויק אם בן הטיפש־עשרה שקיבל לא מזמן רישיון עבר את המהירות שנקבעה מראש או נהג בפראות. לצערנו, עדיין אין דרך לדעת אם החבר'ה של הילד הניחו בקבוק וודקה ופחית רדבול על מכסה המנוע.
• • •
אני מכוון את האף של המכונית אל עבר הגבעות הירוקות, שמזכירות בצמחייה שלהן אזורים ים־תיכוניים, ולוחץ על הגז. מלהולנד הייוויי היתה פעם הדרך המהירה שהובילה את תושבי לוס אנג'לס אל עבר האוקיינוס השקט. הכביש שנבנה בשנות העשרים של המאה העשרים רחוק מאוד מלהזכיר כביש מהיר מודרני, ואפילו מצחיק שעוד קוראים לו הייוויי. הוא מתעקל ומתפתל בין הגבעות שמצפון־מערב לעיר המלאכים ועובר בין שלל פארקים לאומיים ויערות, גן שעשועים אולטימטיבי לכל חובב נהיגה.
הרחק מהמולת העיר, המנוע של הקרוז מפתיע אותי לטובה. הוא סוחב נהדר, יחסית למשפחתית כמובן, בכביש הזה שמתאים יותר לרכבי ספורט. הייתי בטוח שהיא תהיה מכונית משעממת, אבל במקום רכב עם אופי של מקפיא, מצאתי מכונית שהצליחו להשתיל בה מעט נשמה. ריח הגומי שעולה מהצמיגים אחרי כמה עשרות קילומטרים בכביש אינטרסטייט 23 מזכיר לי שאולי דחפתי אותה קצת יותר מדי לקצה, אבל היא עומדת באתגר בגבורה.
הכביש מביא אותי לאזורים החקלאיים של דרום קליפורניה. פה ושם לאורך המסע שלי בהרי סנטה מוניקה אני נתקל בחוות סוסים, שמזכירה לי בדיוק את הגורל שכנראה מצפה למכונית הפרטית. בעוד ארבעים שנה הנכדים שלי לא יבינו בכלל איך פעם אנשים קנו מכוניות ועמדו שעות בפקק.
אני מסיים את המסע בתחושה חמצמצה: קץ עידן המכונית נמצא, אולי, מעבר לפינה, אבל אם יש משהו שאני מקווה שלעולם לא יעבור מהעולם, זה ה"רואד טריפ" האמריקני, מרחבי הענק שקוראים לך לכבוש אותם בין מוטלים ודיינרים. מסע שאפשר לעשות רק עם הגה בידיים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו