ממשל טראמפ: חגיגות, ציפיות ומבחן המעשה

בכל 241 שנותיה של ארה"ב לא היה נשיא שנכנס לבית הלבן כדונלד טראמפ. לא היה מי שליווהו ציפיות וחרדות ותקווה ואיבה, ובעיקר ספקות ואי ודאות, כמו הנשיא ה־45. גם לא היו מי שכתבו עליו כל כך הרבה, וידעו עליו כל כך מעט. הצפי לגביו נבע מתחושות הבטן, לא מהגיונם של פרשנים. דווקא היפוכו הגמור ברק אובאמה היה לפני שמונה שנים במצב דומה. הציפיות הרקיעו שחקים ועימן גם החרדות. אז כעתה, אבל עתה יותר.

אך הנשיא הטרי אינו לבד. במאמר פרטני טען השבועון הבריטי "אקונומיסט", שטראמפ רק החוליה העליונה בשרשרת הולכת ונרקמת. ראשון היה סילביו ברלוסקוני באיטליה, ואחריו מנהיגים אירופאים הנערכים להסתער על השלטון בצרפת ובגרמניה ובהולנד ובארצות אחרות, ועימם הנופך הפחות־דמוקרטי ויותר אוליגרכי שמשתקף בוולדימיר פוטין, ועתה ראש וראשון לכולם טראמפ.

הם פרי עשיית עושר רב בנסיבות קפיטליסטיות מובהקות ומדאיגות, וכוחם בכך שהם מנהלים מערכה נגד הממסד שבו צמחו וזוכים בחספוס ובצליל צורם בקולות הבלתי מרוצים הדוחקים את הדמוקרטיה והעידון והנימוס ושלטון החוק לטובת משהו שבעברית־ארמית אפשר לסכמו ב"כל דאלים גבר". זו מגמה של שבירת כלים, ובה אפשר למצוא גם את פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, לטובת משהו שיהיה בין אנרכיה מגושמת לבין כינון עולם חדש.

במלל, בטרם מעשה, מקעקע טראמפ את אדני הברית המערבית; את תפיסת "הבלימה" של ג'ורג' קנאן, שהביא את הנשיא הארי טרומן לחסום את התפשטות הקומוניזם בטורקיה וביוון; ואת תוכנית מרשל (על שמו של שר החוץ ג'ורג'), ששיקמה את כלכלת אירופה הרעבה אחרי מלחמת העולם השנייה; ואת פועלו של יורשו דין האצ'יסון, שהשאיר לעולם את ברית נאט"ו כקיר מגן מפני הסובייטים; ואולי אפילו את מורשת ג'ון פיצג'רלד קנדי - תחילה הססן, כדאי לקרוא את הספר "ברלין 1961" - שמנע מלחמת עולם שלישית בהקימו את קיר הברזל שלו מול החומה שבנו הקומוניסטים.

טראמפ מעורר דאגה עמוקה במדינות ברית נאט"ו, ובעיקר בערי הבירה באזורי הספר שלה, ובמקסיקו ששב לתבוע ממנה את מחיר הגבול המגודר. חוששים מפניו בסין שמא יחזור לימים שבהם אמריקה ראתה בה ובטייוואן (פורמוזה) שתי מדינות לשני עמים, וברוסיה מתבוננים בו בהשתאות שיש עימה סוד, ובישראל הרשמית מקדמים את פניו בתקווה שופעת.

תומכי טראמפ במדינת ניו יורק, השבוע // צילום: אי.פי.אי

בנימין נתניהו רווי ציפיות אם כי מרגיע את שריו לא לתת להן ביטוי מופרז. הוא מקווה כי טראמפ־2017 יצדיק את הרושם של "שובר כלים" ו"שוחט פרות קדושות", יעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים וירחק מעמדת קודמו, הרואה בבנייה בהתנחלויות אבן נגף לפתרון שתי המדינות לשני העמים. האם יתמיד? ואם כן - כמה? עד לאן? ומה המחיר שיידרש מישראל? וכיצד ינהג נתניהו אם יבקש ממנו כחבר הקרוב מכולם להקפיא לשנה את הבנייה באריאל ובגוש עציון, ובוודאי ביצהר? ישיב את פניו ריקם?

בירושלים מגלגלים עיניים לשמיים ומקווים כי לא יעמיד את הממשלה הידידותית במזרח התיכון במבחן כה קשה, וכבר בתחילה. ומה אחר כך? בממשל החדש אין ריסון מילולי. אם נתניהו (או כל מנהיג אחר) יוציא את טראמפ מכליו, יישמעו גערותיו בחדר הסגלגל בבית הלבן בכל פינה ברחבי העולם. הממשלה יכולה לחגוג היום וצריכה להיכנס למגננת זהירות במוצאי שבת.

נתניהו. מקווה שטראמפ יעביר את השגרירות לירושלים // צילום: אוליבייה פיטוסי

בפועל, אורבות לישראל שתי סכנות מוחשיות. האחת, שטראמפ יחזור בו והסחבת בנושא הבנייה בהתנחלויות ועתיד ירושלים תיצור עימות לשוני חריף. עם טראמפ זה יהיה יותר קשה מאשר עם כל נשיא. האחרת, שטראמפ יקבל את הקו הישראלי לארבע (או לשמונה) השנים הבאות, ומה לאחר כן? ייווצרו עובדות גמורות שיסתמו בעידן טראמפ את הגולל מעל הסיכוי להסכם עם הפלשתינים בעתיד?

גם בעניינים כלל־עולמיים יש לישראל אינטרס עצמוני. האם רוצה נתניהו לראות בהחלשת האיחוד האירופי, כפי שתרזה מיי הבטיחה להשלים במהלך כהונתה? או בפירוק ברית נאט"ו, שטראמפ זילזל בה לא רק במערכת הבחירות אלא גם אחריה? כבר שנים רבות שישראל לא נתנה לעצמה תשובות אסטרטגיות כה חשובות לנוכח עולם מתהפך.

קוצר ראות וטרגדיה

האירוע הטרגי שלשום באום אל־חיראן אינו קשור בתוכנית האמיצה והשקולה שהכינו בני בגין ואהוד (אודי) פרוור לפתרון מצוקת יישוב הבדואים בנגב. היא אושרה פה אחד בממשלה גם כשבגין - אז אזרח מהשורה - התערב והוסיף לבדואים 70 אלף דונמים. היא היתה יעילה בהוסיפה אמצעי אכיפה חריפים נגד בדואים שינסו לסכל את החוק.

אז קמה הקואליציה הבלתי קדושה של אביגדור ליברמן וכל ישראל ביתנו ובצלאל סמוטריץ' ומירי רגב ומשפחת שרון, שחבר אליה דווקא השייח' ראאד סלאח מהתנועה האיסלאמית הצפונית, ויחד טירפדו את החוק. שני הצדדים לא הציעו כלום, וקיבלו כלום. בדצמבר 2013 הבין בגין כי הם עובדים עליו בעיניים. הוא הציע לבנימין נתניהו למשוך את הצעת החוק ונטש בסרקזם צורב כלפי עמיתיו, הלהוטים לצבור קולות בפריימריז.

אחמד טיבי. כלום לא יצא מהצעתו // צילום: דודי ועקנין

מאז לא נעשה דבר עד שהגיע אורי אריאל למשרד החקלאות. הוא ויתר על החוק, אבל לא על הטיפול בבעיה. במקום תוכנית בגין־פרוור העלה מתווה משלו, שהציע לבדואי המאכלס יישוב בלתי חוקי לקבל באזור אחר מגרש ופיתוח ומים וטלפון, בסכום מזערי של כ־10,000 שקלים. זה לא פתרון כולל, אבל הסדר ביניים הגון. רבים השתלבו בו. גם ביישוב הבלתי חוקי אשר פונה שלשום בכוח הזרוע נמצאו כבר כאלף בדואים שהעתיקו עצמם לשכונה ט' בחורא.

לא נכון שאין התקדמות בקרב הבדואים. הרי יש גידול ניכר (לא מספיק) בשיעור בוגרי התיכון (מ־25 ל־47 אחוזים) והלומדים באקדמיה, ואפילו תופעת ריבוי הנשים נסוגה מפני ההשכלה המתרחבת.

אך ישראל יושבת עדיין על חבית נפץ, הימין הקיצוני אינו מגלה גמישות כשמדובר במתן קרקע לבדואים והתנועה האיסלאמית הצפונית ניזונה מן האש.

נכון שלמהלכים אלה אין נגיעה ישירה לאום אל־חיראן, אלא שמימוש תוכנית בגין־פרוור שאושר בממשלה וטורפד בקואליציה היה יכול ליצור אווירה של רצון טוב המונעת ניסיון בדואי לסכל ביצוע צו של בית המשפט העליון, תופעה חמורה כשלעצמה.

רק שהבעיה רחבה יותר. לפני כשנה נקלעתי עם עורך הדין אמנון זכרוני לכפר באזור הר תבור. הבנייה שם הפכה לחנק. בעבור הדור הצעיר של ערביי ישראל, שמירת החוק מעמידה אותו כמי שנדחק ממכונית נוסעת.

אורי אריאל. במקום תכנית בגין-פרוור, הציע חלופה // צילום: דודי ועקנין

ד"ר אחמד טיבי קיים סידרת מגעים עם נתניהו. הוא הציע ברשות ובסמכות כי הממשלה תדחה בשנתיים את הריסת הבתים. בתקופה זו ינסו להגיע לאישור תוכניות בנייה. המנהיגים הערבים, מצידם, התחייבו כי מי שיבנה בית חדש ללא רישיון ימצא כי הם עצמם הורסים אותו.

שלשום שאלתי את ח"כ טיבי מה אירע, והגיב בדממה. כלום לא יצא. שאלתי בלשכת ראש הממשלה. היתה דממה. כה חבל, קוצר ראות.

אל"ף־בי"ת של כל חקירה

כמו בסד עינויים סיני טיפטף גיא פלג מערוץ 2 על ראשם של בנימין נתניהו וארנון מוזס מים קרים, או דווקא יורה רותחת. כל מהדורת חדשות והגילוי שלה. כתום שבוע כזה מתרבות התובנות לסיכומי ביניים:

• כאזרח וכעיתונאי בירכתי על הגילויים, הרי זכות הציבור לדעת. אך במדינה שבה הפרקליטות מבקשת צו איסור פרסום על כל צעד ושעל - מדוע נאלמה דום דווקא בנושא זה של שיחות נתניהו־מוזס? בפי מקורבי ד"ר אביחי מנדלבליט היה הסבר מגמגם: התיק התנהל במידור מלא, ושותפי הסוד לא חשבו שיש צורך בצו איסור פרסום. ניחא, ומשהתברר כי המידור נפרץ? אין קול ואין עונה ואין הסבר. אין האונים (אולי החיובי) שמפגין מנדלבליט, בשתפו את הציבור במידע הנתון לחקירה לוהטת, מעורר תהייה שמא הוא חותר להעביר את הדיון מהזירה הפלילית שבה יסגור את התיק לשיח הציבורי בלבד? נתניהו ומוזס יקבלו זאת בברכה.

• כיצד אירע שמנדלבליט מנע חקירה בעת ובעונה אחת של בנימין ושרה ויאיר נתניהו? זה אל"ף־בי"ת בכל חקירה פלילית. שוב אין קול ואין עונה ואין הסבר ממשרד מנדלבליט. מעורר דאגה.

• הפרקליט דוד שמרון העניק לנתניהו עצה נבונה להקליט, אבל מהשיחות עולה אמת מרכזית: לטעמי, אין יסוד לטענה של נתניהו כי התגונן בפני סחיטה של מוזס, או שניסה לתפוס אותו בלשונו. אלה היו שיחות עסקיות עכורות במלוא מובן המילה. התירוץ של נתניהו שניסה להכשיל את מוזס נועד לצורכי פנים, לסבר אוזנם של גורמים מבית.

• שיחות נתניהו־מוזס מרתיעות. משמעותן טרם חילחלה לתודעה הציבורית. זה בגלל תוכן האירוע הנחקר. גם לאמריקנים נדרשו שנתיים עד שהציבור הבין עד כמה הקלטות של ריצ'רד ניקסון בפרשת "ווטרגייט" חמורות.

• נתניהו ייטיב לעשות אם יתפטר או ישעה עצמו מייד ממשרד התקשורת. אם לא ינהג כך מרצונו - יפסיד בבג"ץ לאליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, שחזר ועתר שלשום. אחרי הגילויים האחרונים לא ייתכן שחמישה שופטים יחליטו להשאירו על כנו. למה לו לצאת מהעליון חפוי ראש?

• נפתלי בנט חושב שבלי בג"ץ יצמח ביהודה ובשומרון סיפוח, ויהיה אפשר להשתלט על קרקע פרטית של פלשתינים. רצונו להישאר בשלטון כה עז שהשמיע משפט מחפיר, שלא מפילים ממשלה ימנית בגלל סיגרים. נכון, אם הנושא הוא סיגרים ולא מחירם; אך אם הדיון הוא במחירם המאמיר - HOW MUCH IS ENOUGH? במצב זה נראה כי הוא בשל להצביע בעד הצעת דוד אמסלם לאסור חקירת ראש ממשלה מכהן (אריאל שרון ואהוד אולמרט שואלים בערגה היכן היה בזמנם?).

• הצעת החוק של אמסלם קובעת שקבלת שוחד על ידי ראש ממשלה אינה קלון, בניגוד לעבירות על ביטחון המדינה ואינוס. ברור שהן קלון, אבל הפרדת השוחד מהן היא הידרדרות ישראלית לתחתית העולם השלישי. נתניהו צריך להשליך אותה כפיסת נייר קרועה מחלונו.

הפחות מתאים מביניהם

נוסטלגיה מחויכת: השבוע ראיינתי בטלוויזיה את הח"כ־הרב מנחם הכהן בתוכנית "חותם אישי", והוא דלה מזיכרונו אירוע שהתרחש בעת הלוויית הנשיא השני יצחק בן־צבי. בלכתו בין האבלים חש טפיחה על הכתף. הסתובב וראה את ש"י עגנון. מי יירש את הנשיא? שאל מחבר "תמול שלשום".

יש שני מועמדים, השיב הכהן, יו"ר הכנסת קדיש לוז או השר זלמן רובשוב (שז"ר). נפנה ממנו, וחזר כעבור כמה דקות. ייבחר שז"ר - אמר עגנון להכהן.

מדוע אדוני סבור כך? תהה הרב ממפלגת השלטון. שז"ר ייבחר, הסביר עגנון, מפני שהוא הפחות מתאים מביניהם.