כבר לא בצילו

צילה בינדר (1987-1919), שהיתה ידועה כמאיירת וגרפיקאית, הפתיעה את קהילת האמנות בתל אביב בשנת 1966 כשהציגה בגלריה גורדון תערוכת יחיד; במקום איורי ילדים בעיפרון ובגואש, במקום הכרזות הצבעוניות שעיטרו את לוחות המודעות ובישרו על הצגות בתיאטראות הגדולים - הציגה בינדר ציורי שמן, קולאז'ים, פורטרטים ורישומים, "בטכניקות היוצרות מעין צעיף מלמלה שחור ומעטה סוד ומסתורין", כך כתבה מבקרת האמנות רחל אנגל ב"דבר"; "כל ציור מציוריה הוא הרפתקה שיעדה ידוע, אך הדרכים אליו נסתרות ומשונות". 

51 שנים חלפו מאז התערוכה ההיא. בינדר נפטרה בדצמבר 1987. לא פעם נשמעה הטענה כי לאחר מותו של נתן אלתרמן בשנת 1970, בינדר, שהיתה אהובתו, הלכה ודעכה. את עיזבונה האמנותי ציוותה ל"מוסד אלתרמן", והוא שוכן כיום בארכיון אלתרמן שבמרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב. המסתורין שהגדירה אנגל יפה כל כך נשמר סביב דמותה. 

 

•••

אותו מסתורין נפרם ומתעבה לסירוגין בתערוכה "מורן שוב: עיניים שמחות לצילה בינדר" שנפתחה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. תערוכה זאת היא אחת משמונה תערוכות שנפתחו במקביל בשבת האחרונה תחת הכותרת "בעקבותיה": שמונה אמניות ואוצרות שיצאו למסע מחקרי בעקבות נשים שלכדו את תשומת ליבן וריתקו את דמיונן.

מורן שוב, אמנית רב־תחומית, אוצרת ועורכת, העוסקת גם בכתיבה ובהוראה, מספרת כי הרעיון להתחקות אחר עקבותיה של צילה הנץ בה כבר ב־2012. לפני כשנה וחצי הציעה לאיה לוריא, אוצרת מוזיאון הרצליה, לאצור תערוכה רטרוספקטיבית שתעסוק ביצירתה של צילה בינדר. ללוריא עצמה שמור מקום חם לבינדר: בהיותה תיכוניסטית פנתה לבינדר בבקשה לראיין אותה לצורך עבודת גמר על איור ספרי ילדים; להפתעתה, בינדר נענתה להזמנה. "היא היתה אישה אלגנטית, מרשימה, מיוחדת, עם איזו הילה דרמטית ורומנטית, מסוג הגברות שכמעט לא רואים יותר", מספרת לוריא. "אני הייתי תיכוניסטית שלא נענתה על ידי מאיירות מפורסמות אחרות, ואולי משום שהיתה מבוגרת וקצת נשכחת, היא מייד נענתה להזמנה. זה היה נדיב בצורה בלתי רגילה". בינדר ולוריא קבעו להיפגש בשנית, אך שבועות ספורים לאחר הפגישה התבשרה על מותה הפתאומי. 

"הוא היה כל חייה של בינדר". נתן אלתרמן

כיוון שמוזיאון הרצליה מציג אמנות עכשווית, הציעה לוריא לשוב ליצור תערוכה שבה, בכובע האמנית, תתחקה אחרי עקבותיה של צילה ותנהל איתה מעין דיאלוג אינטימי. ואכן, לא מן הנמנע שמבקרים בתערוכה יסכימו, כי דיאלוג אינטימי הוא הגדרה קולעת למדי; לא רק בין שוב ובינדר אלא בין בינדר, לשוב, לצופה, לרגשות והתחושות שצפים מתוך המוצגים והשוטטות ביניהם, וחוזר חלילה.

אני פוגשת את שוב שעות ספורות לפני שתושלם תליית התמונות בתערוכה. באולם כבר ניצבים שלושה שולחנות ארכיבליים ועליהם סריקות של איורים מקוריים מספרי הילדים שאיירה בינדר, מלווים בהוראות בעיפרון בכתב ידה; מדפים, שעליהם פתוחים ספרי הילדים עצמם מאוספה האישי של שוב - ספרים שהוטמעו בזיכרון עד כדי כך, שמבט אחד בהם מזכיר שלמעשה לא נשכחו לעולם: "עיניים שמחות וחרוזים אדומים" מאת פניה ברגשטיין; "יש לי סוד" מאת מרים ילן־שטקליס; "שלה פלא" מאת לוין קיפניס; "התיבה המזמרת" מאת נתן אלתרמן ועוד ספרים שמתוכם בולט הקו האיורי המוכר והאהוב של בינדר, ספוג בזיכרונות ובניגון של ילדות.

על הקירות תיתלנה בעוד רגעים אחדים כ־15 תמונות שצילמה שוב, שבהן היא בוחנת מזוויות שונות ספרי ילדים שאיירה צילה: בחלק מהתמונות היא מתמקדת בדמויות המצוירות, ולעיתים בכריכות הספרים או רק בנייר הבטנה שלהם, מה שמכונה בשפה המקצועית "פורזץ".

שוב, שחוקרת פורזצים זה כמה שנים, מצלמת את הספרים, הכריכות והפורזצים בגישה שמשווה להם מראה של נוף; טבע דומם. בחלק מהתמונות אפשר לזהות לפתע "התערבויות" מינימליסטיות שמבצעת שוב בהומור ובחן: לצד איור של בינדר היא שותלת טקסט פרי עטה, פרוזה לירית עדינה או עיטור צנוע שמייצרים דיאלוג מחודש ומפתיע לא רק עם האיור של בינדר, כי אם גם עם הכריכה המצהיבה או נייר הבטנה שעם השנים כהה, הוכתם או התיישן, כלומר, עם הזמן שעבר. ההתערבות של שוב זולגת גם ללייבלים שבצד התמונות, שהמידע הקונקרטי בתוכם מדי פעם מתרחב לכדי קטע פרוזה קצר. 

מעניין שאת בוחרת להתמקד בנייר הבטנה של הספר, שהוא אמנם חלק מחוויית הקריאה, אבל הוא מדגיש את החומריות של הספר, ולא את הטקסט.

"כשאני קוראת ספר אני לא יכולה להתנתק מהיותו חפץ. אני לא יכולה שלא לשים לב לחוטים בספרים ישנים שלפעמים נפרמים. זו משיכה שכמעט אין לי היכולת לתמלל, אבל אני מניחה שהיא נובעת מכך שקריאה היא עבורי מעין יציאה למסע, התחושה שאת ממש רוצה להיות שם בתוך הספר. עבורי טקסטים הם כמו שבילים בתוך ספרים, אנחנו קוראים ומתקדמים בעקבות הטקסט כמו בעת מסע". 

מאיפה נובעת לדעתך נקודת המבט הזו?

"בצבא הייתי מפענחת צילומי אוויר. נראה לי שמאז אני מורגלת לראות נופים מלמעלה. כדי להיות מפענחת טובה לא מספיק לומר כאן יש מעבר או כביש או גשר. גם כשאני קוראת ספר אני נכנסת לתוך הטקסט מתוך מבט מלמעלה, ואז אני הוזה שכולי שם; אני הופכת לדמות בתוכו. זו החוויה שלי ואני לא יכולה לנתק אותה. זה לא רק הטקסט, כי אם גם הפורזץ של הספר; פורזצים הם כמו סיפונים של ספינות; המסעות מתחילים בסיפונים, כלומר הפורזץ מקיים בתוכו חיים שלמים. גם נקודת המבט הזו מתכנסת לתוך השילוב בין דימוי לטקסט, שמדריך את העבודה שלי, אם כעורכת, כאמנית, כאוצרת, כמורה או ככותבת". 

 

הקשר בין דימוי למילה

השוטטות בתערוכה מלווה בתסכית; לא זה היבש, הדידקטי, המוכר מתערוכות אחרות: שוב בראה תסכית המזכיר בסגנונו את התסכיתים הקלאסיים שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מהרדיו, ולמעשה הוא מעין סיפור תיאטרלי: הזמנה של שוב את בינדר לדיאלוג המסתעף לתוך פרגמנטים מתוך מכתביה של בינדר לאלתרמן, מחשבות שמעלה שוב על הקשר בין דימוי למילה למקום בעולם, הנוכחים כל כך ביצירתה של בינדר. את התסכית מובילה שוב אך במהלכו נשמע גם קולם של צבי סלטון, חוה אלברשטיין, איה לוריא ועודד מנדה־לוי. נוכחותו של אלתרמן, שעל מדף הספרים לכאורה ניצב כשווה בין שווים לצד שאר הספרים שאיירה בינדר, הולכת ותופסת יותר מקום עם התמשכות ההאזנה.

המוזה של אלתרמן, או שהוא היה המוזה שלה? צילה בינדר

"כשהתחלתי במסע המחקרי ליצירת התערוכה החלטתי כמעט להתעלם מהיחסים בינה לבין אלתרמן", מודה שוב; "רציתי להקדיש מקום לצילה, ללמוד את האיור שלה מול השירים והטקסטים, את המהלך המקצועי והאמנותי. אך ככל שהתמסרתי אליה החלטתי לקרוא. לא את הכל; לא רציתי לספר סיפור שמישהו סיפר, כי אני יודעת שאף אחד לא יכול לדעת מה יש בין שני אנשים. לכן החומרים שבחרתי להתמסר אליהם הם המכתבים שצילה כתבה לאלתרמן. שם היא זו שמספרת את הסיפור, ולא אף אחד אחר". אך כשמאזינים למכתבים, אומרת שוב, נפרץ הגבול האינטימי שבין בינדר לאלתרמן. "כשצילה כותבת לאלתרמן, 'אתה לא שלי, מתי תהיה שלי', היא פונה אל אלתרמן אבל גם מדברת אלי, ואני מבינה כמה היא כרוכה אחריו. אני לא יכולה להפריד בין המילים שלה לקו שבו איירה את הסיפורים שלו, לעובדה שהיא כל כך אהבה אותו". אגב, סבורה שוב, האיורים של בינדר לספריו של אלתרמן נבדלים מאיוריה לספרים אחרים. "בשונה מאיוריה האחרים, אלו איורים שמתאפיינים באי שקט. אין בהם נינוחות אלא מין מתח תמידי. הם בכל עמוד, כאילו היא חייבת להיות איפה שהוא נמצא". 

 

מי כאן המוזה?

בזיכרון התרבותי רשומה בינדר, שגדלה בגרודנו שבפולין (היום בלארוס) במשפחת כורכי ספרים, עלתה לארץ בשנת 1933 ולמדה בתיכון חדש בתל אביב, שבה התגוררה מרבית חייה, בראש ובראשונה כידועה בציבור של אלתרמן. משנת 1939, אז פגשה באלתרמן, שכבר היה נשוי לשחקנית התיאטרון רחל מרכוס, אם בתו תרצה אתר, התנהל הרומן ביניהם בגלוי, עד מותו של אלתרמן ב־1970. "כשאני מביטה באיורים של צילה, אני חשה שהם עדיין מדברים; היא מדברת בשפה מאוד רלוונטית לימינו", סבורה נגה אלבלך, עורכת, סופרת ואחראית לארכיוני בינדר, אלתרמן ואתר במרכז קיפ שבאוניברסיטת תל אביב. "אך צילה חייתה בצילו של אלתרמן. וכך אולי היא תפסה את עצמה: הרי הוא היה האמן הגדול והנערץ. גם בצוואתה הורישה את כל רכושה למוסד אלתרמן, למען שימור שמו ויצירתו. זה טרגי, כי אפילו בינדר עצמה לא נתנה לעצמה מקום כאמנית". ואמנם סמוך לאחר מותה נערכה מכירה של ציוריה על מנת שיממנו פרויקטים ומחקרים על ספרי אלתרמן. "בחייה ובמותה היא העמידה את עצמה לרשותו; לא היו לה ילדים משלה, הוא היה כל חייה". 

בשנת 2011 פירסמה אלבלך ב"הארץ" מאמר הנושא את הכותרת "לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כתונת" - משפט מתוך מכתביה של בינדר לאלתרמן. במאמר טוענת אלבלך להיפוך מעניין, תפנית בעלילה. "רבים רואים בבינדר מוזה לאלתרמן. אני דווקא רוצה להפוך ולטעון שאלתרמן - הוא היה המוזה לבינדר", היא טוענת. "הוא היה תמצית חייה. הוא היה כוח החיים שלה, הליבידו, היצירה. עובדה שלאחר מותו היא הלכה ודעכה". 

יש התעניינות בארכיון של בינדר?

"בשנים האחרונות אני מרגישה בארכיון מעט התעניינות באמנות שלה, בעיקר מצד סטודנטיות לאמנות מתארים שונים. אבל מלבד אותה תערוכה לצורך מכירת יצירותיה, מעולם עד כה איש לא הרים את הכפפה לתת לה את הכבוד המגיע לה ולהציג את ציוריה. לכן היוזמה של מורן מרגשת כל כך; היא חקרה את בינדר באופן אינטימי מאוד, ממש התיכה את עצמה לתוכה. סוף־סוף בינדר, באמצעות מורן, מקבלת את הבמה לעצמה".

"אני מספרת בתסכית שצילה חיכתה לי", אומרת שוב, "במובן שכל אחד שמתחבר אליה כך יכול להגיד שהיא חיכתה לו. כשמישהו משאיר סימן בספר, הוא ממתין שמישהו אחר יפגוש את הסימן ויתחקה אחריו. זו התנועה שאני מבקשת ליצור בתסכית: בין קורא לטקסט, בין קורא למאייר, בין מאייר לכותב, בין מאזין לניגון".

אחד מאיוריה של בינדר

את התנועה ממשיכה שוב בהציבה נדנדות וטריבונות בתוך החלל, כמזמינה את הצופים לחוש את התנועה שהיא מבקשת ליצור בחלל בין הטקסט לדימוי על גופם. "אני מודעת מאוד למה שנקרא החוויה הגופנית. חשוב לי להפעיל את תחושות הגוף של הקהל. להתנדנד זה אולי למיטיבי לכת, אבל מספיקה הנוכחות של הנדנדות, האפשרות. יש בתנועה של הנדנדה משהו מן הקריאה. מין תנודה פנימה, אל תוך חוויית הקריאה". 

האופן שבו אנחנו נעים בתוך הקובייה הלבנה לרוב לא מדובר. יש לך רצון לדמות חוויה של חזרה לילדות?

"לאו דווקא לילדים, כמו לנשמות חופשיות, נרגשות. התזה האוצרותית שלי גורסת שנושא התערוכה צריך להיות גם האפקט על הקהל. אם התערוכה עוסקת באדום, גם הקהל צריך להיות אדום. אם התערוכה עוסקת במעוף, אין מצב שאנשים יתבוננו בתמונות באופן סולידי; אם אנשים יישארו עם רגליים על הקרקע באופן מטאפורי או ממשי, התערוכה התפספסה. יש אמן מאחורי התערוכה. הוא מבטא תשוקות שלו במטרה ליצור חיבור בין הקצוות, בין התשוקה והמבע של האמן לחוויה של המתבונן. לכן אני תמיד עסוקה בשאלה איך לשחזר את התשוקה הזו - רוממות רוח, צבע, ניגון - בכל פעם משהו אחר". 

גם בשוב יש יותר מקורטוב של מסתורין. כשאני שואלת מה תרצה לספר על עצמה מבחינה אישית היא מעדיפה לספר על עבודתה כאוצרת ההקמה של "בית לעברית" - מרכז לעברית כשפה ותרבות במתחם בית הספר "חביב" בראשון לציון. מלבד זאת היא מלמדת בבית הספר לאמנות המילה בירושלים. לעוקביה ברשתות החברתיות היא מוכרת גם ככותבת פרוזה לירית קצרה או סדרות שירים. הרזומה שלה גדוש עד להתפקע; בעבודותיה בולטת תנועה חוזרת בין עיסוק בפרויקטים שלהם פן חברתי־פוליטי מובהק לבין פרויקטים בעלי מימד אינטימי, פיוטי אפילו, כמו בתערוכה הנוכחית. 

"אני מגיעה למקום אינטימי גם בתערוכות שמונעות ממחויבות אתית גדולה מאוד לחברה ולזכויות אדם", אומרת שוב. "אינטימי במובן של גילוי מהותי שקשור לערכים. זה פועל יוצא של מחקר: את מגששת, מוצאת עוד פרט וטווה את הסיפור מחדש. אני מנסה לגלות את הגרעין הפנימי של הדברים. בגילוי, מעצם היותו, יש משהו אינטימי מאוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו