עולמות נפרדים, חלום אחד

הוא מתנשא לגובה של 1.96 מ', הנציג הכי גבוה במשלחת ישראל ללונדון 2012, היא הכי נמוכה במשלחת, 154 ס"מ של גוף צנום; הוא שחום עור שנולד בארה"ב, התחתן עם ישראלית והגיע לישראל כמתאזרח לפני כשנתיים וחצי; היא בהירת שיער שנולדה באוקראינה, זכתה בזהב במכביה ב-2005 וכעבור שנתיים הגיעה לנתב"ג כעולה חדשה.

הרקע כל כך שונה, המבנה הפיזי הפוך לגמרי, אבל התקווה היא אותה תקווה. הוא, אצן ה-400 מ' דונלד סנפורד, והיא, מתעמלת המכשירים ולריה מקסיוטה, הגיעו משני קצוות שונים בעולם, אבל כמו שרק ישראל יודעת לאחד לסיפור משותף מקרים מהסוג הזה, מיום שישי הקרוב שניהם ילבשו כחול-לבן ויגשימו את חלומם האולימפי.

"לייצג באולימפיאדה מדינה כמו ישראל זה מיוחד מאוד, כבוד גדול בשבילי", סיפר סנפורד ל"ישראל היום", "כולנו יודעים את ההיסטוריה של ישראל בכלל ובמשחקים האולימפיים בפרט, עם מה שקרה במינכן 72'. אני יודע שכשאני עולה על המסלול אני לא מייצג רק את עצמי, אלא את כל האתלטיקה הישראלית ואת כל מדינת ישראל. אנחנו הפנים של ישראל באולימפיאדה. אני נהנה לייצג מדינה כזו ומבטיח שאעשה את המקסימום בעבורה על המסלול".

גם מקסיוטה מתרגשת לקראת הגשמת חלום הילדות שלה. "אני מחכה כבר לרגע הזה שבו אייצג את המדינה באולימפיאדה. זה רגע שיא בשבילי גם ברמה האישית", היא חולמת בקול רם.

מקסיוטה, שנולדה לפני 24 שנים בקייב, עלתה ארצה לבדה בשנת 2007 בעקבות הלחץ של מאמן ההתעמלות הבכיר אהרון ליטווין, שרצה לראות את הכישרון שלה תחת דגל ישראל.

מתעמלת המכשירים החלה לבצע פעלולים כבר בגיל 4 וחצי וכיום, עם ניסיון של 20 שנה במקצוע, היא מתגוררת בזכרון יעקב, ופעמיים בשבוע מגיעה להתאמן באולם ההתעמלות בהדר יוסף בתל אביב.

אחר עלייתה ארצה השיגה מקסיוטה שורה מרשימה של הישגים בזירה הבינלאומית במסגרת נבחרת ישראל. את הכרטיס ללונדון היא הבטיחה לאחר שסיימה במקום התשיעי בקרב-רב באליפות אירופה בבריסל,‏ אולם ההתמחות שלה מבין כל המקצועות היא דווקא בקפיצות, ולמרות הצניעות, החיוך הביישן והנחמדות שלה, היא אינה נבהלת מהמיקרופונים.

"אני לא מתביישת להגיד, אני נוסעת לאולימפיאדה כדי להגיע לפודיום ולחזור עם מדליה", הבהירה מקסיוטה בנחרצות שהיא רחוקה מלהיות מרוצה רק מעצם ההשתתפות באולימפיאדה. "אז נכון שיש מתעמלות בכירות מאוד בעולם, אבל בהתמחות שלי, הקפיצות, אני בטוחה בעצמי ויודעת בתוך תוכי שיש לי סיכוי גם למדליה".

סנפורד נולד לפני 25 שנים בלוס אנג'לס, קליפורניה, למשפחה ספורטיבית. אביו, שהלך לעולמו לפני כמה שנים, שיחק כדורסל בקולג', אמו היתה אצנית אך מעולם לא הצליחה להגשים את חלומה להשתתף באולימפיאדה. אחיו הגדול משחק פוטבול, אחותו הגדולה היא כדורסלנית לשעבר (שיחקה בפורטוגל) וכיום מורה לחינוך מיוחד ואחיו הקטן, כמו דונלד, רץ 400 מ'.

אלא שלמרות המצופה, סנפורד לא חלם בילדותו להיות ספורטאי. "כשהייתי קטן היו לי צעצועים בבית, שיחקתי משחקי וידיאו, הייתי בטוח בבית ולא ראיתי צורך לעשות משהו אחר", מספר דונלד.

אז איך הפכת לאצן-

"כשהייתי בן 10 אמא שלי אמרה שאני מבזבז יותר מדי זמן בבית ושצריך לצאת החוצה. היא אמרה לי שאני צריך לרוץ קצת והלכתי לאימון של אחותי. בהתחלה לא הייתי מהיר מדי, אז רצתי ריצות בינוניות של 800 ו-1,500 מ', אבל לקראת סוף התיכון כבר השתפרתי ועברתי ל-400 מ', המקצוע שבו הצטיינתי ורצתי בשנים שבהן למדתי סוציולוגיה באריזונה סטייט".

אלא שקצת לפני שהתחיל לרוץ בעבור אריזונה סטייט, קיבלו חייו של סנפורד תפנית. הוא למד במכללת סנטרל אריזונה הקטנה, שם פגש את מי שהפכה לרעייתו, הישראלית דניאל דקל, ששיחקה כדורסל במכללה. ב-2010 השניים עברו לגור בארץ ודונלד החל בהליך הארוך של ההתאזרחות, שרק לפני כשנה הסתיים בהצלחה והעניק לו את תעודת הזהות הכחולה.

"אם מישהו היה אומר לי בזמנו שבעוד כמה שנים אני אחיה בישראל ושאייצג את ישראל באולימפיאדה, הייתי מגרד את ראשי ואומר 'האיש הזה משוגע, מישהו יכול לקחת אותו לאשפוז? אולי הוא שתה משהו היום'. אבל עובדה שזה קרה והנה אנחנו כאן", אמר סנפורד.

החיים בקיבוץ שונים מאוד מאשר באמריקה, לא-

"זה עולם אחר. הכל כל כך שקט בקיבוץ ואחרי כמה ימים, כשאתה מכיר את כולם, לא תראה יותר פרצופים חדשים. לפעמים יותר מדי שקט, אבל אני אוהב את קיבוץ עין שמר ונהנה לגור שם עם אשתי דניאל ובתנו בת החמישה חודשים איימי".

המשפחה תמכה בך ובהחלטתך לעבור לכאן-

"התגובה של אמא שלי היתה נורמלית, כמו של כל אם שרואה את בנה קם ועוזב, ועוד למקום המרוחק 10,000 או 12 אלף ק"מ. היא היתה עצובה מאוד ובכתה הרבה, אבל בסוף הבינה שדניאל היא המשפחה שלי ואין ברירה. גם לי היה עצוב לא לראות את המשפחה ולהיות כל כך רחוק מהם, בוודאי אחרי מותו של אבי כמה שנים קודם לכן".

איך התרשמת מההבדלים בין הספורט בארץ לעומת מה שהכרת בארה"ב-

"המערכת כולה שונה לגמרי. בארה"ב הכל גדול יותר, יש תוכנית של ארבע שנות אתלטיקה לכל אחד שהולך על זה בתיכון. פה זה נפרד לגמרי מבית הספר. שם לא משנה מה תלמד בתיכון או בקולג', תמיד תצטרך לבחור בספורט כלשהו - כדורסל, כדורעף וכו'. כאן זה לא ככה. מצד שני, המערכת כאן יותר קטנה וכולם דואגים לי - הוועד האולימפי, היחידה לספורט הישגי, איגוד האתלטיקה, המשפחה המאמצת שלי שהם בעצם כל האתלטים האחרים שתומכים בי כאילו אני כאן איתם מההתחלה".

הענף סובל מבעיות כלכליות. אתה רואה כאן עתיד-

"זו שאלה לאנשים בראשות הענף כאן בארץ".

אתה רואה עצמך כמאמן בעתיד-

"בהחלט, אני לא הולך לשום מקום. אמשיך לייצג את ישראל כל עוד אני יכול, ואחרי שאפרוש אשמח מאוד להמשיך בענף ולתרום מהידע שלי לאחרים".

מדהים גם שאתה מסתובב ללא מאמן קבוע.

"הלוואי שיכולתי לתת שם אחד ספציפי, אבל המאמן שלי הוא צוות של הרבה אנשים שונים. בזמנו היה לי מאמן בלגי שעזר לי ולאחרונה עבד איתי קני מקדניאל. אני מתייעץ בעיקר עם עצמי, לפחות מאז גיל 10. ברור שעדיף שיהיה מאמן, אבל לצערי התרגלתי לכך שאני תלוי בעיקר בעצמי".

זו בחירה כלכלית-

"לא, זו בחירה שלי, העדפה שלי לניהול הקריירה בצורה הזו. אני מדבר לעיתים קרובות עם אמא שלי וגם היא עוזרת לי. הידע שלה בענף עוזר לי המון".

ובחזרה למקסיוטה. גם היא, כמו סנפורד, כבר נשואה זה שלוש שנים ואחרי העלייה מקייב ומרוצה מהמקום החדש. "אני מאוד אוהבת את החיים בישראל ומתכוונת להישאר. אפילו קניתי דירה עם בעלי בפרדס חנה, אז אין מה לדאוג, אני לא הולכת לשום מקום".

כמו כל מי שבוחרת במקצוע הזה, גם היא עברה לא מעט משברים לאורך הקריירה והרבה פעמים היתה על סף הרמת ידיים ופרישה. "ברור שזה לא ענף קל, כולם יודעים מה צריך לעבור כדי להצליח בהתעמלות וזה לא פשוט", היא מספרת.

מה בכל זאת גרם לך להישאר?

"החינוך הרוסי כנראה קצת שונה, ובכל פעם כשהיו לי משברים אמא שלי דאגה לדבר איתי ולהשאיר אותי במקצוע. גם לפני שנתיים הייתי במשבר ורציתי לפרוש, אמרתי שנמאס לי להילחם ושאני לא יכולה יותר, אבל אמא שלי אמרה לי 'השתגעת? את לא יכולה להפסיק עכשיו באמצע'. למזלי, המשכתי ועכשיו גם הגשמתי חלום".

בעבר היו ישראליות שנפלו מהקורה באולימפיאדה. את חוששת שיקרה לך משהו דומה-

"גם התעמלות, כמו כל ענף אחר, היא ספורט ואי אפשר לדעת מה יכול לקרות. אפשר להצליח ואפשר לטעות, אני מקווה שאצלי הכל יהיה בסדר".

שיאו האישי של סנפורד (45.21 שנ', שאותו קבע ב-2010) מהיר יותר מקריטריון A הישראלי לאולימפיאדה, אך את מקומו בלונדון הוא הבטיח רק לאחר שקיבל אישור חריג בזכות "הישג יוצא דופן", המקום הרביעי שלו (45.91 שנ') באליפות אירופה לפני חודש בהלסינקי, תשע מאיות בלבד ממדליית ארד.

"זו היתה התחרות היבשתית הגדולה הראשונה שלי. התייחסתי להלסינקי כאולימפיאדה הפרטית שלי, ידעתי שבעבורי זו תחרות על כל הקופה", נזכר סנפורד בערגה, "היה מישהו שאמר לי שם 'אתה אפילו לא אלוף ישראל (התחרה באליפות הארץ לפני שקיבל אזרחות, מ"ש), איך תהיה אלוף אירופה-'. אבל האמנתי לאורך כל הדרך. כאב לי נורא לסיים במקום הרביעי ולא לחזור עם מדליה".

באולימפיאדה סנפורד עשוי להתחרות מול אוסקר פיסטוריוס, אצן דרום-אפריקני קטוע רגליים שרץ בעזרת גפיים תותבות. פיסטוריוס עלה לכותרות לאחר האישור שקיבל להתחרות בתחרויות "רגילות", בנושא שעורר סערה גדולה.

מה אתה חושב על השתתפותו-

"אני אוהד גדול של פיסטוריוס ואפילו התחריתי נגדו כמה פעמים. זה נהדר שהוא רץ באולימפיאדה. לא מזמן ניצחתי אותו בתחרות כלשהי ואנחנו בשוויון 2 בינינו בקריירה. זה נותן מוטיבציה לראות מישהו עם כוח רצון כמו שלו".

* * *

ראש בראש

מי הספורטאי הישראלי שאתם הכי מעריצים-

סנפורד: "יש כל כך הרבה ספורטאים אולימפיים מדהימים. יש את בנות נבחרת ההתעמלות האמנותית, הבחורים שמתחרים בג'ודו מיוחדים מאוד וגם השחיינים... אני לא יכול לתת שם של אף אחד".

מקסיוטה: "אריק זאבי. יש לי המון כבוד אליו, פגשתי אותו קצת ודיברנו, הוא בן אדם ממש נחמד. מאז הכרנו אני גם עוקבת אחרי התוצאות שלו".לאיזה ישראלי יש סיכוי הכי טוב למדליה-

סנפורד: "אני לא מכיר את כל חברי המשלחת, אבל שחר צוברי בחור נהדר ואני יודע שהוא כבר זכה במדליה בבייג'ין, אז הוא בהחלט יכול לעשות את זה שוב".

מקסיוטה: "אריק זאבי".מי הספורטאי הגדול מכולם במקצוע שלכם-

סנפורד: "ללא ספק מייקל ג'ונסון. אין מישהו שיכול לרוץ 400 מ' כמוהו. אני חושב שהוא הגדול בכל הזמנים".

מקסיוטה: "ליליה פודקופייבה. היא זכתה בשתי מדליות זהב ואחת כסף באטלנטה 96' ובשבילי היא המודל לחיקוי. היא עברה המון בחיים הפרטיים שלה וגם בהתעמלות, ולמרות כל הבעיות הגיעה להישגים גדולים".מה הציפייה שלכם מעצמכם בלונדון-

סנפורד: "אני חושב שאני בהחלט יכול להעפיל לחצי הגמר. אצטרך לרוץ 45.3 או 45.4 שנ' ואני מתאמן ועובד קשה כדי להשיג את זה. אני בחור עקשן ולא מישהו שיוותר על המטרה שלו".

מקסיוטה: "כמו שאמרתי, אני נוסעת כדי לחזור עם מדליה. אבל אם אתה רוצה שאהיה ריאלית יותר, אז מקומות 6-4 בגמר הקפיצות".

מיקי שגיא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו