שמה הולך לפניה | ישראל היום

שמה הולך לפניה

הסופרת האנה רוטשילד, נצר לשושלת המיוחסת והאישה הראשונה לכהן כיו"ר חבר הנאמנים בנשיונל גלרי, ינקה אמנות מגיל צעיר • עבודתה בצמידות לאביה ג'ייקוב, פילנתרופ בולט בסצנת האמנות בבריטניה, הקנתה לה כוח והשפעה רבה • ראיון לרגל יציאת רומן סאטירי חדש שלה
פורסם ב:
0
  • "התלונות היחידות ששמעתי היו מצד אנשים שלא נכנסו לספר". רוטשילד // צילום: GettyImages
    "התלונות היחידות ששמעתי היו מצד אנשים שלא נכנסו לספר". רוטשילד
    צילום: 
    GettyImages
אנני מוקדי היא צעירה שבורת לב שעוברת ללונדון בתקווה להתחיל מחדש בעיר הגדולה. היא מוצאת עבודה זמנית כשפית של משפחת סוחרי אמנות ובערבים נאלצת להתמודד עם אמה האלכוהוליסטית, שנוחתת בביתה ללא התראה מוקדמת. כשהיא מחפשת מתנת יום הולדת למאהב־מאכזב, נחה עינה על ציור ישן ומכוסה אבק בחנות יד שנייה מפוקפקת, ומתוך דחף רגעי היא רוכשת אותו, בלי לדעת שהצעד האגבי הזה עתיד להרעיד את עולם האמנות כולו, לחרוץ גורלות ולשנות גם את חייה שלה. 
"אי־סבירות האהבה" (ידיעות ספרים/פן), ספר הביכורים של האנה רוטשילד, הוא רומן רחב יריעה ועמוס פיתולים והפתעות ששואף - ואף מצליח - להחזיק לא מעט כדורים באוויר: הוא נקרא כסאטירה חריפה על עולם האמנות, כסיפור בלשי המרחיק עד לסמטאות העוני של פאריס במאה ה־18, ההולך ומאפיל במלחמת העולם השנייה, וסיפור אהבה עתיר מהמורות. עם פרסומו ב־2015 זכה הרומן לביקורות חיוביות ותורגם לכמה שפות. גם בישראל דורג הרומן ברשימות רבי־המכר. 
רוטשילד, 54, נצר למשפחה המיוחסת, היא בעצמה אושיה רבת השפעה בעולם האמנות ומכירה אותו מכל צדדיו: היא חברה בחבר הנאמנים של גלריית טייט וזה שנתיים מכהנת כיו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי בלונדון - האישה הראשונה בתפקיד זה. נוסף על כך כתבה רוטשילד במשך השנים ב"ווג", "ואניטי פייר" ו"אינדיפנדנט" ומשמשת סגנית נשיא פסטיבל הספרים הנודע בהיי שבאנגליה. 
רוטשילד בראה רומן רחב יריעה הנקשר מכיוונים שונים לכדי עלילה סבוכה ומרובת דמויות, ולכן נדרש לה מעט זמן לבסס אקספוזיציה ולהמריא. עם זאת, מהרגע שהעלילה מתרוממת מתברר "אי־סבירות האהבה" כספר מהנה, חינני, אלגנטי ולא פעם עוקצני ומשעשע, עובדה שלא נעלמה מעיני השופטים בפרס וודהאוס להומור, שבו זכה הרומן עם צאתו.
רוטשילד נטלה בו לא מעט סיכונים; הסיכון אולי הגדול ביותר בהם היה לטעת חיים בתמונה מחוללת הסערות עצמה, להפוך אותה לדמות צבעונית ופטפטנית ובו בזמן לגרום לקורא להאמין כי מדובר ביצירה שלה הכוח להרעיד את נפשו של כל מי שצופה בה - הימור שהשתלם בסופו של דבר. התמונה המדוברת אמנם דמיונית, אך הצייר שצייר אותה אמיתי ביותר: רוטשילד בחרה לייחס את התמונה שבמרכז העלילה לאנטואן ואטו, צייר פאריסאי מהמאה ה־18 שמת עני וחולה בלי לדעת שעבודותיו עתידות לזכות בחיי נצח. למרות כישרונו העצום, לא הרבה ידוע על ואטו, ורוטשילד עושה שימוש מושכל במסתורין שעוטף את דמותו.
 

ליצנית עצובה

רוטשילד עצמה התוודעה לוואטו בהיותה בת 16, כשנתקלה ב"Pierrot", תמונת הליצן העצוב שלו, כששהתה בפאריס במסגרת חילופי סטודנטים. "עבור רבים פאריס היא עיר האוהבים; עבורי פאריס תמיד היתה בדידות", מספרת רוטשילד בהתכתבות בינינו. "יש משהו בחזות המושלמת של הבניינים ובכניסות הנסתרות שתמיד גורם לי להרגיש לא רצויה ומעורערת. כשנתקלתי לראשונה ביצירה של ואטו במוזיאון הלובר, חשתי הלם ובו בזמן את חדוות הגילוי; הנה אדם שונה לחלוטין - ליצן מהמאה ה־17, שנראה שהבין בדיוק איך אני מרגישה. גם הוא היה לבוש נורא, עומד לבדו, מבודד משאר החוגגים. אז פתאום נחתה עלי ההבנה שאמנים גדולים ויצירות גדולות אינם כפופים למימד הזמן, לתרבות ולמנהגים. ביכולתם לנחם ולהעניק השראה. כשהתחלתי לכתוב את הרומן, ידעתי שאני רוצה שתהיה בו מחווה לוואטו, אולי לאות תודה על השינוי שחולל בי; וכך הפכתי ציור פרי מכחולו לדמות מרכזית בעלילה". 
לרוטשילד, ילידת 1962 המתגוררת בלונדון, יש שלושה ילדים מנישואיה הקודמים. לפני שהקדישה את עצמה לכתיבה, יצרה בעיקר סרטים דוקומנטריים. אחד מהם, "The Jazz Baroness", התמקד בדודתו של אביה, ניקה רוטשילד, שברחה מבעלה וממשפחתה למען ת'לוניוס מונק, נגן הג'אז האגדי. "היו לי שעות על גבי שעות של צילומי וידאו שלא יכולתי לעשות בהם שימוש בגוף הסרט", סיפרה בזמנו, "ולכן החלטתי לכתוב את הביוגרפיה שלה. זה לא שמאסתי ביצירה דוקומנטרית, אלא שלכל מדיום יש את המגבלות שלו". 
רומן רחב יריעה ועמוס פיתולים. כריכת הספר (ידיעות ספרים/פן)
את "אי־סבירות האהבה", לעומת זאת, כתבה רוטשילד במשך לא פחות מעשרים שנה. "תמיד חלמתי לכתוב רומן ביום מן הימים", היא מספרת. "במשך השנים שבהן רק חלמתי על כתיבה, נהגתי לאסוף פתקאות שעליהן שירבטתי רעיונות אקראיים ושמרתי אותן בקופסת נעליים. בוקר אחד החלטתי שאותו 'יום מן הימים שבו אכתוב' הוא היום: רוקנתי את קופסת הנעליים ופרסתי את הפתקאות על הרצפה. את תשומת ליבי לכדו כמה שרבוטים, כגון תמונה מדברת; אם אלכוהוליסטית; אמנות שנבזזה; אך יחד הן נראו מנותקות מכדי ליצור מהן מכלול. בשנה וחצי שחלפו מאז אותו בוקר ארגתי אותן לכדי רומן. זו חוויה שיש בה מן הריגוש ומן העינוי במידה שווה - לא משהו שהייתי ממליצה לאלו המעוניינים לחיות את חייהם בשלווה". 
 

לגרום לציור לדבר 

עולם האמנות, שהמחברת מכירה מקרוב, מתואר כזירה מנותקת, דקדנטית, אכזרית, לעיתים מושחתת; הערך האסתטי, הרגשי והתרבותי של היצירות מתברר כמילים ריקות, לא טורחות לכסות את העובדה כי הן מתכנסות בסופו של דבר לשורת הרווח בלבד. האספנים הכבדים, שמשמשים שחקנים משמעותיים בסצנה, מוצגים כעיוורים לחלוטין לאמנות עצמה; אמירה חריפה יחסית, כשהיא מגיעה ממי שניצבת בעמדה משמעותית בעולם האמנות, עובדת לצד מקביליהם בעולם האמיתי ומתרועעת עימם לאור ייחוסה המשפחתי. כל זאת, כמובן, בניגוד ליצירתו של ואטו, שהשפעתה על הצופים, כפי שמתארת זאת המחברת, היא כמעט מאגית. מה הוביל את רוטשילד, הגם שבהומור ובחן, למקם את העלילה בעולם שהיא בשר מבשרו ולמתוח עליו ביקורת נוקבת?
"אחת הסיבות שבחרתי למקם את העלילה במיליה הזה, היא שיש בו ניגודים מרובים ועזים. יש בעולם האמנות טיפוסים מושחתים ודקדנטיים, אך לא פחות מכך יש רבים שעובדים עבור תמורה מועטה, בעיקר מתוך תשוקה לדבר. בדומה לכך יש היבטים לא מעטים בעולם האמנות, שבהם כסף או תחבולות אינם משחקים כל תפקיד. היו פעמים", מוסיפה רוטשילד, "שבהן הרגשתי שהלכתי רחוק מדי עם האופן שבו בניתי את הדמויות; אבל אז הייתי מבקרת במכירות פומביות ומבינה שבעצם ההפך הוא הנכון. בעולם האמנות העכשווי קל מאוד לאמוד את המחיר של כל דבר ואת הערך של שום דבר; לראות באמנות צעצוע לעשירים. ומנגד אפשר לשוטט יום שלם בנשיונל גלרי בחינם וללכת לאיבוד בתוך היופי שבאמנות". 
את הביקורת הקשה איזנת עם לא מעט הומור. איזה תפקיד ההומור משחק עבורך ככותבת, ולא פחות כקוראת? 
"עבורי, הימים הקודרים ביותר הם אלה שאין בהם צחוק. לחוש את האבסורד ולהתענג על המגוחך הוא יסוד חיוני בניהול כל סיטואציה. לא הייתי מתייחסת לנושאים כבדים כמו אלכוהוליזם, או להבדיל, השואה, כבדיחות, אלה הרבדים העמוקים שבעלילה, אבל רציתי לשתול נושאים שונים ודרכי התייחסות שונות כלפיהם בעלילות המשנה, ושם נתתי להומור לבוא לידי ביטוי". 
אם הזכרנו הומור, בחרת להפוך יצירת אמנות מאובקת ונחשקת לדמות מרכזית בעלילה. מה הוביל אותך לרעיון ואיך היה מבחינתך לצלול לתוך נשמתו של אובייקט ממוסגר?
"כילדה ביליתי זמן ניכר בשוטטות במוזיאונים וגלריות לצד אבי. ואולם באותם ימים הבהייה באותם אובייקטים דוממים ועצומים שתלויים על הקירות נסכה בי בעיקר שעמום; פיללתי שיהיה ביכולתם לומר לי דבר מה, להגיב. אותה מחשבה מוקדמת צפה מחדש כשהתחלתי לחשוב ברצינות על הספר: מדוע שלא אגרום לציור לדבר ולספר לי את הסיפור שלו מנקודת מבטו? במהלך הכתיבה נוכחתי שהציור אכן התעורר לחיים והתחיל להתנהג כדמות עצמאית. להציב אובייקט דומם במרכז העלילה היה סיכון, ללא ספק, ולמרבה המזל הוא השתלם".
"אי־סבירות האהבה" לא מתאפיין בהגדרה ממצה. סאטירה חברתית מבדרת? סיפור אהבה מלודרמטי? רומן פוסט־שואה המסתעף לכדי מותחן אלגנטי? יש לשער שהמשימה המרכזית של רוטשילד ככותבת היתה לטוות את העלילות השונות זו לתוך זו, ומנגד לשמר את חיותם ועצמאותם של קווי העלילה השונים.
 "שנים של עבודה כבמאית סרטים דוקומנטריים הפכו אותי מורגלת בשזירות נרטיבים, פסקולים ודמויות יחד ויצירת סיפור מהם", היא משיבה. "מרגיש לי טבעי לחלוטין לכתוב כך. אני מקווה שהעלילה מזמינה את הקוראים למסע משעשע ובלתי צפוי, אם כי איני יודעת איך להגדיר את טיבו של המסע הזה, כפי שאיני יודעת לאיזו תבנית אפשר להתאים את הרומן". 
 

בין כוח לחולשה

בתוך אותו ערב רב של דמויות נמצא לא מעט גברים עשירים המחזיקים בעמדות אסטרטגיות: אוליגרכים, מדינאים, אוצרים, אמנים, אנשי עסקים. לכולם בעיות שיש לפתור, מטרות להגשים, ולכולם אינטרס להניח ידיהם על היצירה המסתורית. אך למעשה, את העלילה של "אי־סבירות האהבה" מניעות נשים: הן אמנם מגיעות מרקעים שונים, המטרות שניצבות לנגד עיניהן שונות לחלוטין ואף היחס שלהן לתמונה חורג מערכה הכספי ומיוקרתה ומתכנס לתוך אישיותן, עברן ומאווייהן הייחודיים. עם זאת, אפשר להכליל ולטעון כי הנשים ברומן, כולן מתאפיינות בשילוב כזה או אחר בין כוח לחולשה. 
מובן שמעניין לחשוב על כך גם מכיוונה של מי שבראה אותן - אישה בעמדה של כוח בעולם גברי ביותר, מה גם שהביוגרפיה של רוטשילד מזכירה ביותר ממובן אחד את זו של רבקה וינקלמן - מעסיקתה של אנני מוקדי. רבקה היא אולי הדמות המעניינת ביותר ברומן - אישה הנמצאת בו בזמן בעמדות של כוח בלתי מוגבל וחולשה עצומה. כשרבקה נחשפת לסודות המשפחתיים היא נאלצת להכיר בכך שלידיעת האמת נלווה כוח רב, אך גם לא מעט היבטים הרסניים.
כמו וינקלמן, גם רוטשילד צמחה לתוך עולם האמנות וצברה בו כוח והשפעה עם ובלי קשר לאביה. רוטשילד היא הבכורה מבין ארבעת ילדיו של ג'ייקוב רוטשילד (הברון הרביעי למשפחת רוטשילד) וסרינה מרי דאן, נכדתו של איל ההון הקנדי סיר ג'יימס דאן. רוטשילד הוא בנקאי במקור, אך בשנת 1980 בחר למכור את אחזקותיו בבנק Rothschild & Sons שבו עבד בעקבות סכסוך משפחתי, אולם קיבל לידיו את השליטה בקרן ההשקעות המשפחתית RIT Capital plc.
עם השנים עסקיו התרחבו והוא שלח ידו בביטוח, השקעות, נדל"ן, תקשורת וגז. לצד עסקיו, שלוו לפרקים בשערוריות, ידוע רוטשילד בקשריו הענפים לאושיות כלכליות ומדיניות - מאמרים על אודותיו מדגישים כי נחשב לידיד קרוב של הנסיכה דיאנה המנוחה וחבר של הנרי קיסינג'ר. באחוזת הכפר המשפחתית ביקרו דרך קבע אישים כביל קלינטון ורונלד רייגן; רוטשילד אף נידב את אחוזתו לוועידות שבהן לקחו חלק פיגורות כמרגרט תאצ'ר, פרנסואה מיטראן וכן וורן באפט. בין שאר מפעלותיו משמש הברון יו"ר קרן יד הנדיב, שתרמה את הסכומים לבניית הכנסת ובית המשפט העליון.
רוטשילד הוא אחד הפילנתרופים הבולטים בסצנת האמנות בבריטניה. הוא יושב ראש וחבר בדירקטוריון של מספר מכובד של מוסדות, קרנות, פרסים ואוספים. בשנת 2014 הוענקה לרוטשילד מדליית J. Paul Getty היוקרתית לכבוד "הישגים יוצאי דופן בשדות המוזיאליים, מחקר אמנות היסטורי, פילנתרופיה, שימור ומדע השימור".
בדומה לדמות שבראה, עבדה רוטשילד בעבר בצמידות לאביה בשלל היבטים הנוגעים לעסקי המשפחה והפילנתרופיה הענפה שלה. בראיונות אחדים סיפרה שנדרש לה זמן רב על מנת לצבור ביטחון ביכולותיה ולאשר לעצמה שביססה את זהותה העצמית והעצמאית. "שמי הוא יתרון עצום", אמרה בעבר בראיון ל"ניו יורק טיימס", "אך בצעירותי חשתי לא פעם כי הוא מכריע אותי. אני נכללת בתוך מסורת משפחתית מעניינת מאוד, אך מן הסתם קשה לחיות לאור הציפיות הנגזרות מתוכה". 
כעת, בכל הנוגע לבת־דמותה כביכול, רוטשילד מעוניינת להדגיש בעיקר את השוני. "יש דמיון בין רבקה וביני. שתינו עבדנו יחד עם האבות שלנו ושתינו דמויות סמכותיות, אך בכך מסתכם הדמיון, אני חושבת. אביה של רבקה, ממלינג וינקלמן, שמשמש דמות מפתח בעלילה, הוא אדם קר לב, עריץ בדרכו. אבי שלי הוא אינטלקטואל, אינסטינקטיבי, הפכפך אפילו. את ממלינג מדריך הפחד, בעוד אבי מודרך על ידי השראה".
אביה של רוטשילד, אגב, אייש את תפקידה הנוכחי בנשיונל גלרי בשנים 1991-1985; גם רוטשילד נאלצה להגיב בזמנו על רמיזות גלויות לכך שהשיגה את שהשיגה בזכות כוחו של אביה והעושר המשפחתי. ממרום הישגיה וניסיונה מרשה לעצמה רוטשילד, כך נראה, להתייחס כיום לייחוס המשפחתי או לפוזיציות המשפיעות שבהן היא מחזיקה במידה מסוימת של קלילות. "אני סבורה שסקפטיות בריאה ביחס לכל עולם, עבודה או ניסיון שבהם אדם מעורב אף פעם אינם מזיקים!" היא כותבת.
ואם מזכירים קולגות, מה היו התגובות לרומן?
"היו שטענו כי יש דמיון עז בין דמויות מסוימות לדמויות מפתח בעולם האמנות". האם הם קיבלו זאת ברוח טובה? רוטשילד טוענת שלא חוותה דבר מלבד פרגון מצד קוראים ושותפים מקצועיים, מה שנקרא, אין פרסום רע. "התלונות היחידות ששמעתי", היא כותבת, "היו מצד אנשים שלא נכנסו לספר".
 
 

outbrain-article-desktop-side