שריף חדש בעיר

עדת חסידיו של ברק אובאמה ממשיכה לייחס לו סגולות העולות על אלו של ג'פרסון, רוזוולט וקלינטון גם יחד. אבל "גדול" ככל שהיה, אפילו ברק "משיח" אובאמה לא יכול היה לעצור את השעון המתקתק, וביום שישי בעוד שבוע הוא ייפרד אחרי שמונה שנים מהבית הלבן. אובאמה נשא השבוע עוד נאום מעולה; חבל שאי אפשר לומר אותו הדבר על תקופתו כנשיא.

השם אובאמה, מן הסתם, ייכנס לרשימת הנשיאים הגרועים ביותר שידעה ארה"ב, לצד וורן הרדינג, וודרו ווילסון, ג'יימס ביוקנן וג'ימי קרטר. מי שיציץ ברשימות כאלה ברשת, יראה שמקומו של אובאמה בהן כבר מובטח.

גם בחנויות הספרים בארה"ב אפשר למצוא על המדפים ספרים לא מחמיאים, בלשון המעטה, מבחינת הנשיא ה־44 של ארה"ב. למשל, ספרם של מאט מרגוליס ומארק נונן - עם הכותרת "הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה: מורשת אובאמה". והספר הזה אינו היחיד.

בראיון שהעניק השבוע לאילנה דיין בתוכנית "עובדה", הנשיא האמריקני היוצא ביקש להזכיר כי יעזוב את תפקידו רק ב־20 בינואר. אבל זהו, בעוד שבוע זה נגמר. ערב החגים, כזכור, התגלה אובאמה כפוליטיקאי נקמני וקטנוני, כשאיפשר להחלטה העוינת את ישראל לעבור במועצת הביטחון של האו"ם. אובאמה משוכנע שעשה לנו שירות, ממש כמו עם איראן. הוא יודע בדיוק מה ייטיב עם ישראל. הרי מה אנחנו עצמנו כבר מבינים?

מורשת אובאמה, מבחינת ישראל, תהיה הסכם הגרעין עם איראן והחלטת או"ם המקשה מציאת פתרון, מאחר שהיא מעניקה לפלשתינים גושפנקא משפטית להכריז על הכותל כשטח פלשתיני. החלטה זו למעשה נותנת רוח גבית להחלטה שהתקבלה לאחרונה באונסק"ו, שלא רואה זיקה בין היהודים לירושלים. לו הגישה הזו היתה נובעת מתוך בורות בלבד, עוד היה אפשר למתן את הכעס.

"ישראל תזכה ליחס מיוחד"

ב־20 בינואר ייכנס בעל בית חדש לבית הלבן. להבדיל מאובאמה, מטראמפ מצפים להיכשל. אותם מומחים, שהסבירו לנו מדוע טראמפ לא יצליח לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ומדוע לא יצליח לנצח בבחירות, מסבירים לנו כעת מדוע לא יצליח כנשיא. אלא שאם טראמפ ייכשל כפי שאובאמה לשיטתם "הצליח", נראה שאמריקה בכלל ויחסי ירושלים־וושינגטון בפרט ינועו בכיוון חיובי.

יש הרואים בהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים מבחן ראשון. אנשים המעורים בסוגיה מספרים על רצונו האמיתי של הנשיא טראמפ לבצע את המעבר ההיסטורי, למרות איומי הרשות הפלשתינית שהמהלך יוביל להסלמה באזור. בכל מקרה, מדובר במהלך עדין ומורכב, שנשיאים קודמים נמנעו מלעשותו, למרות התמיכה בקונגרס. נכונות - יש.

בתחילת הקמפיין הבהיר כי בכוונתו לשמש מתווך ניטרלי מול ישראל והפלשתינים, אך לאחר שנבחר הסביר כי יקדם מדיניות שונה בתכלית מזו האנטי־ישראלית של קודמו. הוא גם אמר כי בניגוד להבטחותיו לקצץ את סיוע החוץ של ארה"ב, ישראל תקבל יחס מיוחד ותמשיך לקבל סיוע.

כשברק אובאמה הכריז על מועמדותו לנשיאות ב־2007, הוא ידע שהוא הולך לשנות את אמריקה. הסנאטור מאילינוי הבין היטב כי זה מה שנשיאים באמריקה עושים. למעשה, זה תיאור התפקיד המדויק ביותר של נשיא אמריקני, גם אם השינוי מתבטא באווירה בלבד או מורגש רק בחלוף שנים. היכולת לתאר חזון של שינוי, שמשתלב עם מה שמכונה "הייחודיות האמריקנית", היא תמצית הקמפיין של נשיא מנצח - או של בחירתו מחדש.

היה די בנאום שנשא אובאמה בוועידה הדמוקרטית הארצית בבוסטון, אי אז ב־2004, כדי למקם אותו על המסלול לניצחון. אך באופן אירוני, דווקא אחרי שנבחר לתפקיד, האנרגיה וההשראה נעלמו. בכך הוא סלל את הדרך לדונלד טראמפ להגיח משום מקום (במובן הפוליטי, לפחות) ולכבוש את אמריקה בסערה.

אובאמה בעל מניות רבות בנשיאות של טראמפ: לא פלא שהשבוע, בראיון ל"עובדה", הוא תיאר נשיא נבחר חם ולבבי, שבא לבקרו אחרי הניצחון. הרי הוא העניק לטראמפ את הנשיאות. לא כדאי לדבר על טראמפ ליד הילארי קלינטון, אבל את השם אובאמה ממש אסור להזכיר.

להחזיר את הכבוד

הנשיא הגדול מהחיים גילה שהעולם גדול עליו. באותו נאום מפורסם בשנת 2004 אובאמה ניסה לנפץ את הדימוי של אמריקה כארץ מפולגת למחנות ולשבטים. "אין אמריקה ליברלית ואין אמריקה שמרנית, יש ארה"ב של אמריקה", הוא התעקש אז, "אין אמריקה שחורה ואין אמריקה לבנה ואמריקה היספנית, יש ארה"ב של אמריקה. אין אמריקה אדומה (רפובליקנית) ואמריקה כחולה (דמוקרטית)", ואת ההמשך אפשר לנחש. אובאמה למעשה אמר אז כי מבחינתו הדגל האמריקני, הצבוע כחול־אדום־לבן, הוא־הוא אמריקה האמיתית המאוחדת.

אבל בסוף, במקום להשאיר אבק כוכבים, הנשיא מסיים שתי קדנציות עם ציון בינוני מינוס, אולי אפילו נכשל, במלחמה בטרור, בכלכלה - ובעיקר בהבטחות לאיחוי השברים באמריקה. הרקורד הזה הביא את האמריקנים לחפש השראה דווקא בצד השני של המפה הפוליטית, למרות ההימור הכרוך בבחירה במועמד פרובוקטיבי שמעולם לא היה איש ציבור או איש צבא.

יש כבר מי שמתארים שתי גישות - זו של אובאמה האסטרטג, וזו של טראמפ הריאליסט. ממשל אובאמה היה, לטוב או לרע, ממשל שהציב לעצמו מטרות אסטרטגיות והיה מוכן לבצע ויתורים משמעותיים כדי להגן עליהן: ביטוח בריאות בר־השגה, הסכם גרעין עם איראן, יחסים עם קובה, הימנעות ככל האפשר ממעורבות בלחימה קרקעית במזרח התיכון וניסיון לפתוח דף חדש עם העולם המוסלמי, שהתבטא בנאום המפורסם בקהיר ב־2009 (השבוע אמר אובאמה כי לא היה משנה בו דבר).

יצטרך להשיב לארה"ב את כבודה האבוד. טראמפ, השבוע // צילום: רויטרס

הרציונל מאחורי סגנון מדיניות זה - שלמעשה הפך את ארה"ב ממנהיגת העולם החופשי למובילה פסיבית של המערב - הוא ההבנה, או בעצם התקווה, שהישגים אלה יישמרו לאורך זמן. שהוויתורים ייכנסו לפח האשפה של ההיסטוריה ויתגמדו לעומת ההישגים המרשימים, לכאורה. ההיסטוריה תשפוט אם ההימור של אובאמה השתלם. ההווה כבר מספק לנו רמזים. הנשיא הנבחר צריך בינתיים לתקן את מה שאובאמה הספיק לקלקל, ובראש ובראשונה לשקם את ההרתעה האמריקנית שספגה מכה אנושה במהלך שמונה שנות כהונתו של קודמו.

טראמפ יצטרך לא רק להחזיר את אמריקה לגדולתה, כפי שהבטיח לאורך כל הקמפיין; הוא גם יצטרך להשיב לארה"ב את הכבוד שיריביה ובעלות בריתה חדלו לרחוש לה, ובוודאי את תחושת הכיוון בזירה הבינלאומית, שאותה נראה שאמריקה איבדה. דומה כי אובאמה הפקיר את הזירה לחסדי כל מי שרק חפץ: דאעש, הרוסים, הצרפתים (ועידת השלום הכפויה) והאו"ם (ההחלטה נגד ישראל וההתנחלויות).

יהיה מסקרן לראות את הבדלי הסגנונות בין אובאמה לטראמפ. אובאמה, לדוגמה, רצה מתחילת הקדנציה הראשונה שלו להעביר את רפורמת הבריאות. הוא רצה לעשות זאת בשנתיים הראשונות לכהונתו, תוך כדי ניצול העובדה שלדמוקרטים היה רוב בשני בתי הקונגרס ונשיא בבית הלבן.

ודווקא בזמן אחד המשברים הכלכליים הגדולים ביותר שידעה ארה"ב, הוא העביר את הרפורמה, שעלתה הון תועפות ורק הגבירה את נטל המס על האזרח. בבחירות אמצע הקדנציה ב־2010 אובאמה שילם את המחיר. הבוחרים החליטו להחזיר את בית הנבחרים לידי הרפובליקנים ואף לפגוע בצורה ניכרת ברוב הדמוקרטי בסנאט. דווקא רפורמת הבריאות, כך נראה, יצרה חולי לא פשוט עבור ממשל אובאמה.

דומה כי טראמפ ינסה מודל פעולה אחר, דומה יותר לזה של הנשיא רונלד רייגן. רייגן לא רצה לבצע מהפכות גדולות מייד עם כניסתו לתפקיד; הוא ידע שעצם השבעתו, ועצם העובדה שהוא מכנה את בריה"מ "אימפריית הרשע", כבר נתפסות כמהפכה וכניסיון להבהיר לעולם שהגיע לעיר שריף חדש.

טראמפ, שכבר הבהיר כי יקרא למחבלים ולטרור האיסלאמי בשמם, יהיה קודם כל הוא עצמו: איש עסקים שיודע לסגור עסקאות ולתת שואו. הוא יציג את אמריקה באור חדש ויגרום לאזרחים ולעולם להיות גאים שוב באמריקה ולהאמין בחלום האמריקני. טראמפ גם לא יהסס לנצל משבר פנימי כדי לשלוח מסר לעולם, כפי שעשה רייגן ב־1981 במהלך משבר שביתת פקחי הטיסה הפדרליים. הוא פיטר אז כ־10,000 פקחים ששבתו ללא רשות וניצח בנוקאאוט, הן מול העובדים (שבסוף התקפלו) והן בדעת הקהל. וחשוב מכל - הפרשה העבירה את המסר לעולם כולו, שהבין שעם רייגן לא משחקים. כך ינסה גם טראמפ לעשות.

מעבר לניסיון ליצור כמה שיותר מקומות עבודה באמצעות מפעלי הנדסה ותשתיות בארה"ב, וכן למתיחת פנים כללית לשדות התעופה, ייתכן שטראמפ מכין עוד כמה הפתעות. את התדמית הלא צפויה שהחל לטפח כמועמד הוא צפוי לשכלל כנשיא, כדי לקבל מרחב תמרון רב ככל האפשר.

כבר הזכרנו את העברת השגרירות מתל אביב לירושלים, אבל ייתכן שהנשיא הנכנס יחליט גם להטיל מסים על ייבוא מסין (מהלך שהסינים חרדים מפניו, בעידן שבו הצמיחה בארצם צונחת באופן עקבי), לחמם את היחסים עם טייוואן, מכיוון שאם אפשר למכור לה כמות נכבדת של נשק אפשר גם לנהל יחסי חוץ (עוד סיוט סיני), ולצמצם את תחום השפעתה של נאט"ו.

בעבר אמר הנשיא הנבחר כי ארה"ב צריכה לצמצם את מעורבותה בבריתות בינלאומיות, מכיוון שהן מפחיתות מייחודיותה. אפשר לומר כי בזירת החוץ ימקד את מאמציו בסין, תוך כדי גיוס רוסיה למשימה - והתחשבות בה במגוון תחומים.

טראמפ לא ינסה לחרחר ריב ומדון בעולם, אבל כאיש עסקים מנוסה וגם כאשף תקשורת, הוא מבין היטב שתדמית היא חלק מרכזי, אפילו קריטי, בהתנהלות הציבורית של נשיא אמריקני. הוא נכנס לבית הלבן כשלרוסיה דריסת רגל משמעותית במזרח התיכון, הגדולה ביותר מאז סיום המלחמה הקרה. גם בעניין זה היו לאובאמה שיקולים אסטרטגיים, שגברו על דאגתו לילדי סוריה. הוא עשה חשבון: להפקיר את סוריה לרוסים, כדי לא להרגיז אותם ולהשיג את ההסכם עם איראן. עם ירושה שכזו, כאמור, אין לטראמפ ברירה אלא להפוך את רוסיה לשותפה לדרך, אפילו על חשבון חלק מהשותפות בברית נאט"ו. ייתכן מאוד שתחת הנשיא החדש תקום קואליציה אמריקנית־רוסית שתבודד את סין, מדינה שלהשקפתו של טראמפ פוגעת רבות בכלכלה האמריקנית באמצעות מניפולציות שער החליפין ושאר תעלולים.

עצמאי בשטח

נוסף על האדמה החרוכה שממשל טראמפ יקבל לידיו מהממשל היוצא, יהיה עליו להתמודד עם המתח הבין־גזעי בארה"ב, שרק החמיר תחת שלטון אובאמה. מהומות רחבות היקף, שפרצו לאחר הרג צעירים שחורים בידי שוטרים, הוכיחו כי גם בתחום זה אובאמה לא סיפק את הסחורה. הוא בעצמו הודה כמה פעמים, גם בפני המיעוטים שטענו כי לא הביא עימו כל בשורה משמעותית, כי "הבחירה בי, כשלעצמה, אינה מספיקה כדי לשנות דעות וגישות". עצוב שלא הפנים זאת כנשיא.

דונלד טראמפ התמודד על הנשיאות כמועמד ש"ייבש את הביצה" של וושינגטון. הקמפיין הייחודי שלו הציב אותו בעמדה שרק בודדים מקודמיו הגיעו אליה: הוא יכול להיות נשיא עצמאי, נטול מחויבות אידיאולוגית למפלגה זו או אחרת.

לצד קידום רעיונות אסטרטגיים של הימין השמרני - יד קשה נגד אויביה של ארה"ב, מאבק חסר פשרות בהגירה בלתי חוקית וביטול תקנות אכיפה שונות בתחום החינוך והסביבה - הוא לא יהסס לאמץ רעיונות מהצד הדמוקרטי של המפה: יפעל להחזרת מקומות עבודה בארה"ב, גם על חשבון עקרון השוק החופשי; ייצור מקומות עבודה חדשים בתחום התשתיות, גם אם מדובר בהוצאות כבדות; וכמובן, יילחם בממסד של שתי המפלגות, שלדעתו מונע רפורמות אמיתיות בשלל תחומים.

באופן אירוני, ייתכן כי כפי שאיש לא האמין שניקסון יביא להפשרת היחסים עם סין, יסיים את המלחמה בווייטנאם ויקים את הסוכנות להגנת הסביבה, טראמפ מתכוון להפתיע. מבחינת אמריקה של טראמפ חשוב המסר, לאו דווקא המדיניות. אם יצליח לשפר את הכלכלה, ולא פחות חשוב, את תחושת הגאווה הלאומית של האמריקנים - טראמפ יעשה את שלו. בארבע השנים הקרובות, ואולי גם בקדנציה שנייה. בדיוק כפי שנטען במהלך קמפיין הבחירות: קהל התומכים שלו לוקח אותו ברצינות ולא באופן מילולי, בשעה שמבקריו, התקשורת והפוליטיקאים מתייחסים לדבריו באופן מילולי ולא לוקחים אותו ברצינות.

בתחומים החברתיים־כלכליים טראמפ אינו נחשב לחלק מהזרם השמרני הרפובליקני הקשה, בניגוד לסגנו מייק פנס ולרבים מאלה שהוא מתכוון למנות בממשלו. במהלך הקמפיין הבהיר כי אין בכוונתו לפעול נגד זכויות הקהילה הגאה. עם זאת, סביר להניח שאת המקום הפנוי בבית המשפט העליון הוא יאייש באמצעות שופט שמרן מובהק, כזה שירצה את בסיס תומכיו ויותיר מורשת ארוכת טווח.

פנה לעם, לא לעיתונאים

ביום רביעי כינס טראמפ את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו כנשיא נבחר, אף שבחודשיים מאז ניצחונו דיבר עם התקשורת באופן בלתי רשמי בכמה הזדמנויות. גם במסיבת העיתונאים הזו, כמו בקמפיין, הוא נהנה לדבר מעל ראשי הכתבים וישירות לעם שצופה דרך מסכי הטלוויזיה.

מצד אחר, הוא ניצל את הבמה כדי להוכיח שהוא אינו מתכוון לחסוך ביקורת כלפי עיתונאים, ושהוא מוכן להאשים אותם ישירות מול המצלמה כאשר הוא רואה לנכון לעשות זאת. במקרה הנוכחי, הוא זעם בשידור חי על עיתונאים שלדעתו דיווחו כזבים בכל הנוגע לפרשה האחרונה על המידע המביך והרגיש שהרוסים לכאורה אספו לגביו.

יעניק לארה"ב יותר כבוד? פוטין, השבוע במוסקבה // צילום: אי.פי

במסיבת העיתונאים שלו עלה בידו של טראמפ להגיע לשני הישגים: ראשית, הוא הצליח ככל הנראה להדוף את הטענה שהוא ימנף את תפקידו לשם קבלת טובות הנאה מגורמים שונים, שינסו להשפיע על מדיניותו.

במסיבת העיתונאים הודיעה עורכת הדין המייעצת לטראמפ כי החברה שבראשה הוא עומד לא תבצע עסקים עם גורמים זרים במהלך כהונתו, ותקפיד לעשות עסקאות עם גורמים פנים־אמריקניים בלבד - ורק לאחר בדיקה דקדקנית של הנתונים, כדי לוודא כי אין ניגוד עניינים או מראית עין של השפעה על הנשיא.

נוסף על כך, הודיע טראמפ כי שני בניו יהיו המנהלים של החברה, וכי לא יהיה לו כל קשר לניהול היומיומי שלה. יש לזכור: הוא השית את ההגבלות הללו אף שחוקי ניגוד העניינים אינם חלים על הנשיא ועל סגן נשיא; ולא זו בלבד, אלא שטראמפ הפך את הקערה על פיה, כפי שכל איש עסקים טוב יודע לעשות: הוא הודיע כי הכספים שירוויחו המלונות שלו במהלך כהונתו יועברו לקופת המדינה. "כך העם האמריקני ירוויח, ולא הוא", אמרה עורכת דינו.

וזה לא הדבר היחיד שטראמפ השיג. עוד לפני כניסתו לתפקיד, הראה כי הוא אינו חושש להאשים את הרוסים בהתנהלות סוררת והודה, כנראה בפעם הראשונה בקול, כי הוא "סבור" שרוסיה אכן ניסתה להשפיע על הבחירות באמצעות מתקפות סייבר. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להבהיר כי ההתנהלות הרוסית היא תוצר ישיר של היחסים עם הממשל הקודם, והבטיח כי אמנם "לא יאה שפוטין עושה דברים כאלו, אבל כשאני אהיה המנהיג, רוסיה תעניק לנו הרבה יותר כבוד".

הקלפים קרובים לחזה

טראמפ אמר את הדברים האלה במקביל לשימוע שעבר מועמדו למזכיר המדינה, רקס טילרסון, מי שזכה לביקורת על הקשרים הטובים שלו עם הנשיא הרוסי. ולא בצדק, אגב: הוא רק עשה מה שהוטל עליו כראש תאגיד אנרגיה - לרקום קשרים.

בעוד טילרסון מדבר עם הסנאטורים על היחסים עם רוסיה במונחים של יחסים בינלאומיים וכלכליים, טראמפ בחר לדבר על הפן התדמיתי. ייתכן שלא במתכוון - אף שאצלו כל המחוות האלה תמיד מתוכננות מראש - הראה טראמפ איך יתנהלו היחסים עם רוסיה, ואולי עם מדינות אחרות.

מי שיעשה את העבודה המלוכלכת בפועל הוא טילרסון, שיתנהל מול הרוסים כפי שפעל כראש תאגיד אנרגיה ענק, בעוד טראמפ יתמקד בפן האישי. שני אלמנטים אלו יהוו חלופה ראויה למדיניות הקרה, המחושבת ואפילו היהירה של אובאמה שלקח את הסיסמה "No Drama Obama" לקיצוניות; למצב שבו למעשה ויתר על כל ניסיון ליצור מערכת יחסים של ידידות עם פוטין.

זכה לביקורת על הקשרים שלו עם הנשיא הרוסי. רקס טילרסון, השבוע // צילום: גטי אימג'ס

אפשר לומר שדפוס הפעולה שהפגין דונלד טראמפ בתקופת הדמדומים הזו, בין הבחירות לבין ההשבעה, יהיה תמצית של התנהלותו כנשיא. מצד אחד, יצירת מסר וקביעת סדר היום על ידי טוויטר, ומנגד, שימוש במסיבות עיתונאים כדי לתת לעצמו את הנופך הנשיאותי שמצופה ממנו.

במסיבה שלשום, כמו בעצרות הרבות שלו ובעימותים במהלך הבחירות, הנסתר היה רב על הגלוי. גם כאשר הבטיח כי יציג תוכנית חלופית לרפרומת הבריאות של אובאמה מייד אחרי שייכנס שר הבריאות לתפקידו, הוא סירב לומר מה בדיוק היא תכלול. כך גם לגבי יחסי עוזריו עם רוסיה וכיצד יוציא אל הפועל פרטי מדיניות שונים. אבל טראמפ יודע שהבוחרים באמריקה בחרו בו אחרי שכבר גילמו אל תוך מועמדותו את כל הספקות. הבוחרים יודעים שהוא מותג, הם מכירים אותו לטוב ולרע ולכן גם נמשכים אליו - בשל יכולתו להתחבר אליהם ברמה בלתי אמצעית. אצל טראמפ הכל כבר משוקלל במשוואה, ולכן גם הפרשה האחרונה, שאותה הגדיר כניסיון נואש של מתנגדיו לסכל את השבעתו, לא צפויה לפגוע בדימויו או בפופולריות שלו (מה גם שכל כלי התקשורת מקפידים לציין שאין כל אימות לטענות או למהימנות הדו"ח שבו נכתבו).

הסמל הוא המסר

טראמפ מתכוון להביא את אמריקה לעידן חדש בארבע השנים הבאות, ולא מתכוון להישמע לכללים המקובלים. זה מה שהעם מצפה ממנו, וזה מה שיקבל.

הוא יידע כיצד ישדר בתדרים שונים לקהלים שונים. אפשר להעריך שהתדרוכים של דובר הבית הלבן היומיים יקבלו מתיחת פנים; ייתכן שיהפכו לאירוע חשוב פחות מבדרך כלל, ואולי אף ידוללו משמעותית, לטובת טוויטר והרשתות החברתיות. טראמפ הנשיא, כמו טראמפ המועמד, ינסה לשחזר את העצרות המאסיביות שלו באופן דיגיטלי. לא מן הנמנע כי כאשר יודיע על רפורמת הבריאות החדשה, או על יוזמת שלום חשובה, יעשה זאת קודם כל דרך טוויטר. מי כמו טרמאפ יודע כי סמלים, כמו העברת השגרירות לירושלים, משנים מציאות לא פחות ממדיניות.

גם השבוע, ימים אחדים לפני כניסתו של טראמפ לבית הלבן, הצהיר אובאמה כי "אמריקה נמצאת במקום טוב יותר, חזק יותר, מאשר המקום שבו היתה כשהתחלנו", ועדת אוהדיו בתקשורת מתמוגגת. על טראמפ, בינתיים, הם ממשיכים לספר סיפורים עסיסיים - נניח, שהרוסים מחזיקים צילומים אינטימיים שלו. רק לא לפספס הזדמנות להכפיש אותו לפני כניסתו לתפקיד.

אבל ביום שישי הבא כל זה ישתנה. טראמפ ייכנס לבית הלבן, אחרי שיושבע כנשיא ה־45 של ארה"ב בטקס המסורתי. אחרי השבעתו של אובאמה, ב־2009, נדדו הוא ומישל מנשף רשמי לנשף רשמי והפגינו את כישורי הריקוד שלהם. כעת מתחיל ריקוד חדש. ¬

בהכנת הכתבה השתתף ארז לין