בגיל 70 חוה אלברשטיין היא כבר מזמן קלאסיקה ישראלית מהלכת, זמרת מחאה פוליטית נוקבת והקול הישראלי־יהודי הגדול של זמנה.
מעמדה הייחודי מאפשר לה לעשות אלבום כמו "בוא המורה", שבו הפקידה את מלאכת ההלחנה בידיו של המוסיקאי ערן ויץ, שמנגן איתה מזה עשור והלחין בקפידה שירי משוררים יפים, חלקם מתורגמים. מילות השירים, הלחנים והעיבודים (של אלברשטיין, ויץ ועובד אפרת) מציגים את אלברשטיין בספירה משלה, נפרדת מסדר היום של המוסיקה הישראלית העכשווית, מה שמאפשר לה להתמקד באמנות נטו, לזקק ולזכך רגשות ומסרים.
זה אלבום שבו ההרכב שמלווה את אלברשטיין נשמע יחד איתה כלהקה. מוסיקלית הוא מתקשר עם ההיסטוריה העמוקה של הפולק, במובן של שירי עם אמריקניים, יהודיים, חלקם מתורגמים מלאדינו ומיידיש, חלקם עם עברית של פעם.
האלבום נפתח ב"הירושה", מעין שיר תפילה רוחני במובן הישן והטוב, שכתב יהודה קרני, ומסמן המשכיות פרטית ויהודית. שיר שמזכיר את לאונרד כהן, הכוהן הגדול. אלברשטיין, הכוהנת הגדולה של המוסיקה הישראלית, שרה: "מה קיבלתי מאמי/ השיח המגוון/ וסוד חיי אנוש... סידור תפילה ישן/ המטפטף רחמים", ואי אפשר שלא להצטרף לתפילה שלה.
ב"הקיץ הבוער" הלחן של ויץ, שמזכיר קלאסיקות אמריקניות, והביצוע המרכך של אלברשטיין משחררים את הטקסט של אביגדור המאירי מהפאתוס שמאפיין אותו. התוצאה: שיר קטן ויפה, שהטבע והמשפחתיות מסמלים בו את מקומו של האדם בעולם ואת חוסר הוודאות.
אל קולות הרקע של ויץ והגיטרה הנהדרת שלו מצטרפת המפוחית המקסימה של ימי ויסלר, ואלברשטיין מגישה את השיר כמשל ידידותי לילדים ובו בזמן כשיר נצחי למבוגרים.
ב"שיר עצוב" ויץ מלחין ברכוּת תרגום של יורם טהרלב למעין שיר ילדים של היוצר היידי איציק מאנגר. אלברשטיין שרה אותו בקצב ואלס ונשמעת גם קלאסית, גם על־זמנית וגם זמרת־עם שמספרת בקולה המתנגן מעשייה על ילד תמים המאוהב בילדה. היא משאירה בשיר טעם של אגדה, משהו מהאיכות הייחודית שלה, שהופכת אותה למרסדס סוסה והחאריס אלקסיו של הזמר העברי.
ב"בוא המורה", שיר הנושא של האלבום, כובשת אלברשטיין בחזרה את משבצת הזמרת הפוליטית המתריסה, נביאת הזעם המודרנית, שבשעה חשוכה שבה "זאב עַם לעַם, אדם לאדם" ו"עמית לרעהו בור שחת כורה", מייחלת לבואו של גואל, משיח, מורה לעם.
הלחן והעיבוד דרמטיים וקודרים ומשרתים יפה את אווירת סוף העולם של המילים של המשוררת אנדה עמיר. בלי יותר מדי אפקטים, אלברשטיין וההרכב שמנגן איתה משתמשים בבס, בתופים, בגיטרות ובקולות כדי לייצר רגע דרמטי של מאבק, שבשיאו אלברשטיין מאמצת את הקול ומטפסת הכי גבוה שהיא יכולה, מתרוממת אל ספירה גבוהה יותר.
"גם הלילה" הוא שיר אהבה וגעגועים שכתבה אלברשטיין על אהוב שהפליג באמצע שנת הלילה לארץ רחוקה, עיניו עצומות, ריסיו מפרשים. לא קשה לנחש שאלברשטיין מתייחסת כאן לבעלה המנוח נדב לויתן ז"ל, שהלך לעולמו לפני שבע שנים. הקול שלה מגיע עד גבול השבירה, אך לא חוצה אותו, ומייצר את הרגע הכי אישי ומרטיט באלבום.
"סך הכל" נפתח באופן שמזכיר את "עם מעט עזרה מידידיי" בגירסה של ג'ו קוקר, אלמנט שחוזר בהמשך השיר. אלברשטיין שרה בגוף ראשון מילים נהדרות של המשורר ש. שלום. זהו שירו של אדם שתש כוחו מהכל, וכל שנותר לו הוא לשיר. התוצאה היא מעין שיר פולק אמריקני יפהפה, שאלברשטיין מגישה בצורה ממכרת - ללא ספק, השיר היפה באלבום.
"רומנסה על אסיר", שתורגמה מלדינו על ידי יורם ברונובסקי, מספרת על אסיר הכלוא בבור, בלי לילה ויום, המתנחם בציפור שרה, שנורית בידי קשת. אלברשטיין מגישה את הסיפור כאגדת עם, וקולות הרקע של ויץ ועובד אפרת שחוזרים אחריה מחזקים את אלמנט המעשייה.
"חיי מדף", שכתבה שוש וולמן על אישה שאיבדה את אהבתה, הוא שיר קטן ויפה, בעיקר בזכות הלחן והנגינה של ויץ.
ב"שיר, ריקוד" מתכבד ויץ לשיר עם אלברשטיין דואט עדין ומקסים לדיאלוג המאוהב והמתוק שכתבה פניה ברגשטיין. יש כאן קצב ואלס רומנטי וקריצה גדולה ל"Something Stupid", שהתפרסם בביצוע של פרנק וננסי סינטרה, ותורגם לעברית על ידי אהוד מנור כ"כמו שנינו". ההבדל הוא בעברית של ברגשטיין ובלחן שמוציא מהוואלס הרומנטי הזה רוך ועדנה.
כל מטעני הרגש שנצברו לאורך האלבום מתפרצים בבת אחת בשיר שחותם אותו, "נשיקה לאמא". זהו שיר משפחתי, שתירגמה אלברשטיין מיידיש, על אהבה אינסופית וחום וחיבוק ונשיקות בין אבא, אמא וילד קטן.
אם השיר הראשון "הירושה", דיבר על פרידה מאמא, אז השיר האחרון סוגר את המעגל בתמונה מושלמת. כי מהי משמעות החיים, אם לא אבא, אמא וילד קטן, ש"חוטים דקים מקיפים את שלושתם/ ועוטפים אותם כהילה"? זהו שיר שאין לעמוד בפניו, והוא מייצר רגש טהור, מזוכך עד כדי דמעות.
חוה אלברשטיין, "בוא המורה", אן.אם.סי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו