חוק וספר

למרות הישגיו העצומים, הן כסופר והן כמשפטן, שמו של סקוט טורו (Scott Turow) אינו אומר הרבה לקורא הישראלי. טורו הצליח לבצע כמעט את הבלתי ייאמן, כשיצר אינטראקציה מתוחכמת להפליא בין שני עיסוקיו, כך שכל אחד מהם תרם להצלחתו הפנומנלית בתחום האחר. "עובדת היותי עורך דין בוודאי עוזרת לי לבנות טיעון משכנע כסופר", הוא אומר בראיון, "וכסופר אני מקווה שהשפעתי על הדרך שבה האמריקנים רואים ומבינים את משמעות החוק". 

בתחום הקריירה הספרותית שלו נחשב סקוט טורו לאבי הז'אנר המכונה "מותחנים משפטיים", סוגה שבה אחד האישים הבולטים בה הוא כמובן ג'ון גרישם. ב־1987 פירסם טורו את "בחזקת חף מפשע" (הוצאת מעריב), רומן שהוא מכנה "הספר ששינה את חיי". הרומן הפך ב־1990 גם לשובר קופות הוליוודי עטור כוכבים, ובראשם האריסון פורד. בעקבות הספר הזה הפך טורו לסופר רב־מכר בינלאומי: הוא כתב עשרה רומנים ושני ספרי עיון, שתורגמו לכ־40 שפות ונמכרו ביותר מ־30 מיליון עותקים. חמישה מספריו תורגמו גם לעברית. 

כדי להדגים את מעמדו הספרותי, אנקדוטה קטנה: טורו נבחר על ידי ה"ניו יורק טיימס" להציע לשני הנשיאים האחרונים (בוש ואובאמה) איזה ספר עליהם לקרוא בתחילת כהונתם. אלא שגם בתחום המשפטי יש לטורו קריירה מזהירה, שלא נטש למרות הצלחתו הפנומנלית כסופר. הוא משפטן פעיל גם היום. 

שיאה של הקריירה המשפטית נרשם בפעילותו של טורו במסגרת ועדה שמונתה על ידי מושל אילינוי לשעבר, ג'ורג' ראיין, כדי לבחון מחדש את נושא עונש המוות. הוועדה מונתה בעקבות ערעור מפורסם, שטורו היה חלק מהצוות שטיפל בו, על הרשעתו פעמיים, בשתי ערכאות שונות, של אחד, אלחנדרו הרננדז, ברצח. בערעור זוכה הרננדז, שנגזר עליו עונש מוות, מכל אשמה. כתוצאה מהמלצות הוועדה בוטל במארס 2011 עונש המוות באילינוי מכל וכל. 

על השאלה היכן השפעתו של טורו גדולה יותר - בהופעותיו בבית המשפט או בכתיבת הספרים - הוא משיב: "אני רוצה להאמין, בייחוד בגלל שהיו עורכי דין רבים שהחלו לכתוב ספרות על החוק, שהשפעתי על יחסם של האמריקנים לחוק. אך אני לא יודע אם זה נכון. זה נפלא להיות מעורב במשהו משמעותי כמו ביטול עונש המוות. זה אמנם קרה במדינה אחת, אבל אני חושב שהתנועה לביטול עונש המוות קיבלה זריקת מרץ רצינית. אשאיר את זה לאחרים לשפוט".

טורו נולד בשיקגו בשנת 1949 למשפחה יהודית. לישראל הגיע כאורח קרן פולברייט, לציון 60 שנות פעילותה של התוכנית החינוכית־תרבותית המשותפת לארה"ב ולישראל. במסגרת ביקורו קיים כיתת אמן באוניברסיטת בר־אילן ושוחח עם סופר המתח דרור משעני באוניברסיטת תל אביב.

 

הספר ששינה את חיי

היתה לך קריירה מצליחה כעורך דין ואז הפכת לסופר. מה גרם לך לעשות את השינוי הזה?

"תמיד רציתי לכתוב רומנים. התחלתי לכתוב כשהייתי בן 14-13. הלכתי לקולג' בידיעה ברורה שאני הולך להיות סופר. הוריי לא היו מרוצים, הם חשבו שעלי להיות רופא כמו אבי, אבל אני התעקשתי. אחרי הקולג' קיבלתי מענק לחוג לכתיבה יוצרת בסטנפורד, ולאחר שסיימתי את לימודיי קיבלתי שם מינוי זמני כמרצה במחלקה לאנגלית. בכל אותה תקופה כתבתי רומנים, אך מלבד העובדה שזכיתי במענקים שונים, לא התקדמתי רחוק כסופר".

טורו ממשיך ומספר כי חש שכל זהותו "מבוססת על כמה טוב כתבתי מדי יום, אבל הקשיים הכלכליים של הסופרים לא נעלמו מעיניי. הבנתי שאם אני רוצה להתפרנס, החלופות היו ללכת להוליווד או לעסוק בכתיבה של פרסומות, מה שלא רציתי, או להמשיך בקריירה האקדמית שלי, מה שנראה מן הסתם בעיני מרבית חבריי כהחלטה הנבונה ביותר עבורי. מנגד, הבחנתי שאני מוקף בעורכי דין או בכאלה שהתכוונו להיות עורכי דין, והדבר ריתק אותי, במיוחד עורכי הדין הפליליים. אז עשיתי את הצעד שעמיתיי במחלקה לאנגלית בסטנפורד חשבו שהוא החלטה מטורפת, והלכתי ללמוד משפטים. 

"ואז כמובן התערבה יד הגורל ההפכפכה. כתבתי מכתב לסוכנת הספרותית שלי והסברתי לה שאני הולך ללמוד משפטים. במכתב ציינתי כבדרך אגב שלא מצאתי ספרים העוסקים בחיי סטודנט למשפטים. היא הראתה את המכתב הזה לעורך בהוצאה לאור, הוא אהב את הרעיון ומייד הציע לי חוזה. וכך קרה שכשעברתי ללימודי משפטים חוויתי את פריצת הדרך הגדולה ביותר בקריירת הכתיבה שלי.

רב־מכר בינלאומי. מתוך הסרט "בחזקת חף מפשע"

"הספר שנקרא 'One L' יצא לאור והצליח יפה, ואני מצאתי עבודה כתובע בשיקגו. כתובע, עדיין נשבעתי שיום אחד אהיה סופר. עבדתי קשה והיתה לי משפחה צעירה, אז כתבתי ברכבת, בבוקר, בדרך העירה. לבסוף, כשהייתי מוכן לעזוב את תפקיד התובע ולעבור לתקופה של השתלמות, לקחתי שלושה חודשי חופשה כדי להשלים את כתיבת 'בחזקת חף מפשע'. אז יכולתי לומר את המילים שכל סופר רוצה לומר: 'הספר הזה שינה את חיי'".

 

לא רק למלא דפים

קראתי כמה מספריך, וההתרשמות שלי היא שהם לא מה שקרוי "ספרי טיסה"; הם עמוקים ורציניים יותר. סופרי מותחנים כותבים על פי נוסחה ומוציאים ספר בכל שנה. אצלך חולפות לפחות שלוש שנים בין ספר לספר.

"זה נכון. כשהגעתי לסטנפורד חשבתי שאהיה ג'יימס ג'ויס הבא; האמת היא שאני מאמין הרבה יותר בעלילה מאשר בספרי אמצע המאה הקודמת בארה"ב. אהבתי את ספריו של סול בלו, אבל פעם העברתי הרצאה ואמרתי שהעלילה בכל הספרים של בלו ניתנת לתיאור כך: אדם משוטט. זה מה שקורה. ואני חשבתי שעלילה רצינית היא מנוע חזק הרבה יותר. אני כמובן לא הסופר האמריקני היחיד שהבין את זה. 'עלילה' כבר אינה מילה גסה בספרות. כשהתבגרתי, לפני 50 שנה, העלילה היתה סמל לאמנות 'נמוכה'. הקדישו מאות עמודים לבנאלי, ליומיום, בלי שמשהו קרה שם". 

מעניין. אתה מעדיף עלילה על דמויות?

"לא. אני חושב שעלילה היא פונקציה של הדמויות, בשני הכיוונים. העלילה צריכה להבהיר מיהי הדמות ולא רק למלא את דפי הספר, הדמויות אמורות להגיב אליה; אם הספר עובד, אז מה שקורה הוא שהעלילה חושפת מיהי הדמות. אבל כמובן, כל הדמויות שלי הן בבסיסן בלשים, לא משנה איך הם מסווים את עצמם, אבל כולם מנסים לפענח תעלומה כלשהי".

סטיבן קינג, שהיה חבר בלהקת רוק של סופרים יחד עם טורו, כתב ספר נהדר בשם "על הכתיבה", שבו הוא טוען שהסוד המרכזי בכתיבה הוא ליצור דמויות שלקורא יהיה אכפת ממה שקורה להן. טורו מסכים עימו ללא היסוס. "סטיב נמצא ברשימה הקצרה של האנשים המבריקים ביותר שאני מכיר. האיש גאון, אבל אני אשנה במעט את מה שסטיב אמר: אם אתה רוצה שהדמויות יעניינו אותך בצורה חיונית, אולי אתה לא אוהב את הדמות. אתה לא אוהב את ריפלי מ'הכישרון של מר ריפלי' או את רסקולניקוב כבן אדם, נכון? אך כשאתה מסיים לקרוא את הספרים הללו, אתה מרותק. אתה שקוע עמוק בהתבוננות כיצד חייו משתנים".

מיהם הסופרים המועדפים עליך?

"אני מיודד עם ג'ון גרישם וריצ'רד נורת' פטרסון, שהוא גם חבר קרוב, אז אני קורא את הספרים שלהם. אבל אני לא מנסה לעקוב אחרי מה שקורה בז'אנר שלי, ובדרך כלל איני קורא ספרי מסתורין וספרים אחרים על עורכי דין. הייתי מציין ארבעה סופרים שהשפיעו עלי במיוחד: סול בלו, שהוא משיקגו והיה בן כיתה של אבי, גרהם גרין וג'ון לה־קארה, שהוכיחו שמתח וספרות יפה יכולים ללכת יחד, וצ'רלס דיקנס, שהיה כל מה שרציתי להיות כסופר". 

כשקראתי את הביוגרפיה שלך הופתעתי לגלות שאתה יהודי, מפני שיהדותך אינה משתקפת בספריך.

"גדלתי עד גיל 14-13 בשכונה בשיקגו שהיתה כמעט כולה יהודית. אחת מחברותיי הטובות תמיד מזכירה לי שהסתכלתי על עוזרות הבית השחורות שחוזרות לביתן ואמרתי לה שהן יהודיות, מכיוון שכל מי שחי בשכונה שלי היה יהודי... זאת היתה שכונה שהיו בה הרבה ניצולי שואה. שני הסבים שלי דיברו יידיש. כל זה מצוי עמוק בתוכי וזה חלק מההוויה שלי. אבל עדיין אני מגדיר את עצמי קודם כל כאמריקני. אני גאה מאוד במדינה שלי, ובייחוד ביכולתה לאפשר לאנשים לבוא אליה ולשמור על זהותם. זאת הגאונות שלנו. באשר לספריי, 'נטל ההוכחה' התבסס על דמות של ארגנטינאי־יהודי אך יהדותו לא דומיננטית בספר. הרומן הרביעי שלי, 'החוקים של אבותינו', כלל סממנים רבים יותר הקשורים ליהדות".

טורו מספר ש"כשהייתי צעיר, עלתה קרנם של הסופרים ממוצא יהודי בארה"ב, כמו סול בלו ופיליפ רות. אנשים השקיעו זמן רב בניסיון להסביר מדוע היו כל כך הרבה סופרים יהודים מצליחים ומה מאפיין את הספרות היהודית־אמריקנית. יש בוודאי מאפיינים של התעניינות יהודית במילה הכתובה. האם זה מועבר דרך המסורת או השירה או בספרות? ייתכן. יש טיעון שהיהודים מאופיינים בכך שהם מכונסים בתוך עצמם, אך האם הם יותר מכונסים בעצמם מאשר סופרים איטלקים? אני לא יודע, זה נראה כך, אבל קשה מאוד לומר.

אחד מספריו של סקוט טורו שראה אור בעברית

"אני שונא את הסטריאוטיפ שלפיו חמלה היא מאפיין בלעדי של יהודים. אבל מבחינה היסטורית, החוויה של מהגרים, בייחוד של יהודי ארה"ב, הפכה את הבנים היהודים־אמריקנים לחשובים במיוחד באמצע המאה ה־20. זה בוודאי דבר טוב, אבל אני לא מסתכל יותר על ספר וחושב: 'היא יהודייה, הוא יהודי', אבל אני יודע בוודאות שיש עדיין סופרים יהודים מצליחים מאוד. האם אפשר לסווג את הספרות שלהם כיהודית? זה כבר עניין אחר. 

"למשל מייקל שייבון, שהוא חבר שלי. פגשתי את מייקל לפני שנים רבות כשהיה סטודנט. הוא כתב ספר על חבריי בשם 'ילדי הפלא'. לא ידעתי שמייקל יהודי.

"עוד דוגמה היא מיץ' אלבום היהודי, הוא אדם רוחני מאוד, והוא לא כותב על החיים כיהודי. כמובן, יש עוד דוגמאות כאלה". 

 

"אוהב את א"ב יהושע"

על דעותיו המוצקות בנוגע לעונש המוות ואותה פסיקה מפורסמת נגדו מספר טורו: "בזכות החופש הכלכלי הלא צפוי שהעניקה לי קריירת הספרות, החלטתי שלא אפסיק לעבוד כמשפטן. לא נטשתי את תפקיד הפרקליט והתחלתי להשקיע יותר זמן בייצוג של אנשים עניים בבתי משפט. בתיק הרצח הראשון שבו הייתי מעורב, נתבקשתי לייצג את אלכס (הרננדז) על ידי חבר שלי, שהיה קצין בכיר במשטרה. באותו שלב אלכס הורשע כבר פעמיים בעוון אותו רצח נורא. זה די מוזר ששוטר פונה אליך ואומר לך: אל"ף, האיש הזה חף מפשע, ובי"ת, אתה צריך לייצג אותו. למרות שנעניתי לאתגרים רבים, אמרתי לו, 'ג'רמי, יהיה לי קשה מאוד להאמין שבמדינה הזו אתה יכול להרשיע אדם חף מפשע פעמיים. פעם אחת אני יכול להבין, אבל פעמיים?' בסופו של דבר התברר שזה היה סיפור זוועתי, והאחריות היתה של התובעים מפני שהם ידעו שהם תובעים אדם חף מפשע, הם היו חייבים לדעת. והוא, עם שותפו לפשע כביכול, יצאו לחופשי - אחרי שישבו תריסר שנים בכלא על פשע שלא ביצעו.

"אבל בזכות המקרה שלהם נבדק באילינוי כל נושא עונש המוות באמצעות הוועדה שהייתי חבר בה. המושל שמינה אותנו, ג'ורג' ראיין, הוא דמות מורכבת מאוד. אני חושב שהוא הגיב בצורה אמיצה לעונש המוות, אבל הוא גם הורשע בשחיתות. אישית, אני אוהב מאוד את ג'ורג' ראיין, אבל אמרתי לו שאין פקפוק בראיות השחיתות נגדו, אבל בנוגע לעונש המוות הוא הגיב מהלב. תחילה הוא הקפיא את ההוצאות להורג, ובסופו של דבר הן בוטלו. במהלך הדיונים הכרתי סנאטור צעיר, מדובר בברק אובאמה, שרצה לבצע את אותה תוכנית לביטול עונש המוות. לכן כאשר אנשים מדברים על הנשיא אובאמה כעל אופורטוניסט פוליטי, אני זוכר לו את העניין הזה. הוא עשה זאת כי זה היה המעשה הנכון לעשות, ומפני שאנשים חפים מפשע הורשעו באילינוי ונידונו למוות. נקודה". 

אתה מכיר סופרים ישראלים? 

"אני קורא כעת את 'מר מאני' של א"ב יהושע. אשתי אדריאן נתנה לי אותו, זה אחד הספרים האהובים עליה. פגשתי את דויד גרוסמן לפני כמה שנים בניו יורק כי יש לנו מו"ל משותף. קראתי ספרים ישראלים זמן רב, וכמובן גם הרבה ספרים תיעודיים על ההיסטוריה של ישראל. אבל אתה יודע, באופן מוזר, אמריקנים כמעט לא קוראים ספרות זרה. אני בטוח שקוראים ישראלים רציניים קראו ספרות אמריקנית יותר מאשר קוראים אמריקנים רציניים קראו ספרות ישראלית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו