מאמר שקראתי השבוע במגזין של יאהו ספורט! חשף נתון מעניין מאוד: בעוד נשים הן 41 אחוזים מהמשתתפים בספורט מאורגן בתיכונים ובמכללות, הן עדיין רק חלק קטן מציבור הצופים בספורט בטלוויזיה. אפשר לחשוב על הרבה מאוד סיבות גנטיות או פסיכולוגיות, אבל זה קשקוש, משום שהתברר שהאירועים הנצפים ביותר על ידי נשים היו אירועי ספורט נשים. למשל, גמר הנשים במכללות בשנת 2004 היה שידור הכדורסל השני הנצפה בהיסטוריה של ESPN נכון לאותה שנה. אז כשמשדרים נשים - הן צופות. נקודה נוספת שהעלה המאמר היא שהקלישאה של "סקס מוכר" אינה נכונה בספורט. דיוויד בקהאם או אנה איבנוביץ' הם אולי אטרקטיביים ביותר למין השני, אבל מאיזושהי סיבה כל אחד מהמינים מעדיף לצפות דווקא בבני מינו משחקים. לסיכום התברר שאירוע הספורט האחד שבו נשים צופות בקנאות, בדומה מאוד לגברים, הוא המשחקים האולימפיים. הסיבה פשוטה: האולימפיאדה היא כמעט הבמה הגדולה היחידה לנשים. לנשים אין סופרבול, קלאסיקו, מונדיאל, אן.בי.איי או פרמייר ליג. כלומר, לרוב יש מקבילה נשית, אבל עם פופולריות זעומה. מלבד הטניס, שום ספורט נשים אינו מתקרב לפופולריות של ספורט הגברים, מלבד בענפים אולימפיים מובהקים: אתלטיקה, שחייה, התעמלות וגם החלקה אמנותית או סקי. יש כמה אנקדוטות על אפליית נשים בתולדות המשחקים האולימפיים, אבל הן תמיד איכשהו הקדימו את תקופתן. נשים השתתפו כבר באולימפיאדה השנייה ב-1900, וב-1912 הן כבר שחו. זה לא היה דבר פשוט בעידן שבו שחייה בבגד ים חשוף רגליים היתה עבירה פלילית בלא מעט מדינות. באוסטרליה יצא המון זועם לרחובות בגלל ניסיון לחסום את הגולשת פאני דוראק מלנסוע למשחקים. היא נסעה וזכתה בתחרות השחייה הראשונה אי פעם. נשים הוכללו בענף הדגל, אתלטיקה, ב-1928, למרות התנגדות האפיפיור. בריצת 800 מ' התעלפו כמה ספורטאיות מהחום הכבד והתנועה האולימפית קבעה הגבלה שנשים לא ירוצו יותר מ-200 מ', שנותרה בעינה עד 1956. כבר ב-1932 הספורטאי הבולט במשחקים היה אישה: האתלטית האמריקנית בייב דידריקסן. זה קרה עוד לא מעט פעמים: ווילמה רודולף ב-1960, נדיה קומאנצ'י ב-1976 ופלורנס גריפית' ג'וינר וכריסטין אוטו ב-1988 היו כנראה הספורטאיות המזוהות ביותר עם אותן אולימפיאדות. מהצד הפוליטי: ב-1980 לא היתה אפילו אישה אחת בתנועה האולימפית, אבל בעקבות מאמצים גדולים, בעיקר של חואן אנטוניו סאמארנש, כיום 20 מ-105 החברים נשים. חשוב מזה, בלונדון 46 אחוזים מהמשתתפים יהיו נשים, וגם היסטוריה תירשם כאשר יותר ממחצית מהמשלחת האמריקנית יהיו ספורטאיות ולא ספורטאים. האם הצלחת נשים בספורט קשורה למידת הליברליות של מדינה? לא, וכנראה להפך. 49 מ-110 המדליות של ארה"ב באולימפיאדת בייג'ין הושגו על ידי נשים. גבוה בהרבה ממערב אירופה בעלת התדמית המתקדמת: בריטניה 16 מ-47, גרמניה 15 מ-41, צרפת 7 מ-41, איטליה 12 מ-27 וספרד 4 מ-18. לעומת זאת, אצל הסינים הנשים היו דומיננטיות עם 56 מ-100 המדליות. אצל הרוסים הייצוג היה 32 מ-73, וכנראה זה קשור לכך שהם מצטיינים בהיאבקות ובהרמת משקולות, שעדיין מציעות יותר תחרויות גברים. באתלטיקה, בשחייה ובהתעמלות זכו נשים ברוב המדליות של רוסיה. הסיפור המעניין הוא העולם השלישי. בג'מייקה שמונה מ-11 המדליות, וכל אלו שלא היו של יוסיין בולט בבייג'ין, היו של נשים. בקובה המספר היה תשע מ-24, אבל אם מנכים שמונה מדליות איגרוף (איגרוף נשים יחל רק מהמשחקים בלונדון), זכו נשים ברוב המדליות. 17 מ-39 המדליות של יבשת אפריקה במשחקים ב-2008 הושגו על ידי ספורטאיות. זה כמובן אינו משקף את מצב הנשים במדינות הללו, אבל הספורט האולימפי נותן להן הזדמנויות במקום שבו אין הזדמנויות אחרות.
