מעדן ג'וי

לפני שש שנים, בספטמבר 2009, איבדה השחקנית ג'וי ריגר את דוד שלה, רוי - אחיו של אביה. "הוא היה דמות מאוד חשובה בחיי, ממש דמות להערצה בשבילי", היא מספרת בגעגוע. "רוי היה גאון מוסיקלי, פסנתרן מטורף וזמר מדהים. הוא היה ממש טוב וחשבתי שהוא ממש יצליח, אבל זה לא יצא".

רוי שם קץ לחייו בגיל 32, אחרי שבשנות התשעים השתייך ללהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'" (במחזור של יעל בר זוהר), היה חבר בהרכב טריו אלקטרוני, ולאחר שהות קצרה באנגליה חזר ארצה והצטרף ב־2005 כסולן ללהקת הרוק AttiKa.

"רוי היה חולה מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה, עד שיום אחד קפץ מהחלון בדירתו בשדרות חן בתל אביב", היא משחזרת. "הייתי בת 16 אז, כבר היה לי רזומה, אבל הוא אף פעם לא ראה אותי משחקת. הוא הרגיש שהוא לא יכול לראות אותי על במה, כי הוא לא ממש הצליח עם המוסיקה שלו. הוא גם הרגיש רדוף בגלל המחלה. נורא התבאסתי מזה, התעצבנתי. היום אני מרגישה שהאנרגיות שלו איתי, וההצלחה שלי לא הגיעה במקרה.

"הבמאי של 'או בוי', רני סער, פגש אותי באודישן ועוד לפני שידע על הקשר המשפחתי בינינו, הוא אמר לי: 'את קשורה איכשהו לרוי ריגר? את ממש דומה לו'. מסתבר שרני היה הבמאי של רוי ב'השכנים של צ'יץ''.

מתי את מרגישה את הנוכחות שלו איתך?

"סבתא שלי, אמא שלו, הגיעה איתי לפרמיירה של הסרט 'חטאים', והיא כל כך התרגשה ולא ידעה איך להכיל את זה. אז סיפרתי לה שאני מרגישה שרוי שומר עלי מלמעלה. היא נורא נבהלה, אבל אני באמת מאמינה בזה, וכיף להרגיש ככה. זה היתרון באנשים מתים - אתה יכול להלביש עליהם כל מיני דברים והם לא יתנגדו. נגיד עכשיו, החלטתי שרוי יהיה המלאך שלי, ואני באמת מתחילה להיות על איזה גל כזה של עבודות".

*   *   *

ואכן, ג'וי ריגר היא הדבר הכי מרענן כרגע על המסכים. השחקנית בת ה־22, שרק לאחרונה יצאה מהחממה של סידרת הנוער "החממה", כבר קטפה השנה מועמדות לשחקנית הדרמה הטובה בטקס פרסי הטלוויזיה על תפקידה בסידרה "ג'וני ואבירי הגליל" של yes, הצטלמה לסרטו החדש של אבי נשר "חטאים", שמוקרן כרגע בקולנוע, ובחודשים האחרונים גם משחקת לצד איתי טיראן בהצגה "עמודי החברה" של הקאמרי.

תוסיפו לזה תפקיד ראשי ב"או בוי", הדרמה היומית של ערוץ הילדים ב־yes, שאוטוטו מסיימת עונה ראשונה, וגם צילומים לסרט "אין בתולות בקריות" (תפקיד ראשי לצד מיכאל אלוני) שצפוי לצאת בקיץ לבתי הקולנוע, ותקבלו את היומן העמוס של ריגר, שאילץ אותה לדחות לשנה הבאה את הלימודים המתוכננים בבית ספר למשחק.

"שאפתי להיות בן הרבה זמן בחיים שלי" // צילום: כפיר זיו

היא נולדה ב־1994 בהרצליה, בבית שכולו דובר צרפתית. בת בכורה להורים ילידי בלגיה (יש לה שתי אחיות ואח קטן). אביה, שעלה בגיל 3, עובד בבורסה ליהלומים. אמה, שעברה לישראל בגיל 26 בעקבות האהבה, עובדת כצלמת אירועים.

"הם נורא גאים בי, וזה כיף כי יש הרבה הורים שלא תומכים בילדים שרוצים לעסוק באמנות, בגלל שזה פחות נחשב 'מקצוע'. ואני תמיד רציתי להיות על במה, רק אחר כך הבנתי שאני יותר אוהבת להיות מול מצלמה".

בילדותה, היא מספרת, העריצה את מיכל ינאי, חני נחמיאס וגיל ססובר. בגיל 10 כבר שיחקה בבית ליסין במחזה "מקווה", שרץ חמש שנים. "זה מאוד עיצב לי את האישיות. זאת הצגה רק של נשים, וכל הזמן היו תככים וכאלה, ובגלל שהייתי ילדה היו שולחים אותי להאזין בחדרי ההלבשה. ושמעתי כזה שיחות של נשים בוגרות. לא רציתי להיות נבדלת, אלא שיתפסו אותי כאחת האדם.

"הפריע לי שרואים אותי כאחת שלא צריכה את הכסף ועושה את זה בשביל הכיף, בעוד שעבור שאר הנשים זאת היתה פרנסה. גרתי אצל ההורים בבית יפה, וכשהיו צריכים להוריד אותי עם ההסעה, אחרי הצגות מחוץ לעיר, פחדתי שיראו את הבית שלי ותמיד ביקשתי שיעצרו לי בפינת הרחוב. פחדתי שיגידו: 'הנה ג'וי, גרה בבית יפה, ואנחנו קורעות את התחת בהצגה'.

"גם בתיכון היה לי את האישיו הזה. בהרצליה לכולם יש הורים שמרוויחים טוב, אבל בתלמה ילין הרבה ילדים גרים בדירות. בהתחלה פחדתי להזמין חברים הביתה כדי שלא יהיה עלי את הסטריאוטיפ. היום די נגמלתי מזה, כי הבנתי שכסף לא גדל על העצים ואנשים עובדים בשבילו. זה לא טאבו, אפשר לדבר על כסף, וכשאנשים מרוויחים כנראה הגיע להם להרוויח".

ואת מרוויחה היום סבבה, בטח יחסית לגילך.

"כן, אתה יודע, סדרות נוער זה כסף טוב. זה נותן שקט כלכלי ואפשרות לעשות דברים אמנותיים כמו סרטי סטודנטים או סרטים דלי תקציב שמעניינים אותי. אני כאילו חוסכת, אבל חיה טוב. אני יוצאת, אוהבת לאכול במסעדות, בקושי נוסעת לחו"ל, מממנת דירה שאני שוכרת וחיה סבבה.

"הפאן שלי זה ברים ומסעדות. אני מאוד אוהבת לאכול. תמיד אכלתי מה שבא לי ונראה טעים. אני לא שומרת על עצמי בשום צורה, גם לא עושה ספורט. ואני מאוד אוהבת את הים. גם צללתי איזו תקופה".

*   *   *

בגיל 8 נתקלה בפרסומת בערוץ הילדים שחיפשה את מוגלי וחברתו באנה לעיבוד המחודש של המחזמר "ספר הג'ונגל". "ישר אמרתי, 'אני רוצה להיות מוגלי'. שאפתי להיות בן הרבה זמן בחיים שלי, ורציתי להסתובב עם התחתונים האדומים על הבמה. שלחתי מכתב, ואחרי כמה ימים התקשרו לאמא שלי ואמרו לה: 'אנחנו לא יודעים אם את יודעת, אבל הבת שלך רוצה להיות מוגלי. היא לא יכולה, אבל שתבוא לעשות אודישן לבאנה'. וככה התקבלתי לתפקיד של באנה. 

"הייתי ילדה טום־בוי, תמיד שיחקתי עם הבנים. גם כשהייתי משחקת עם חברות בברביות, אז הייתי הברבי הבן. הרגשתי שלבנים יותר פשוט בחיים, כי הם לא צריכים לעשות את כל הדברים שהיו מציקים לי כמו לבחור בגדים, להיראות יפה ומטופחת ולהתאפר, עד היום אני ממש מסתבכת עם הליכה בנעלי עקב".

ב"או בוי". מגלמת תלמידת תיכון שמתחזה לנער // צילום: רונן אקרמן

ב"או בוי" היא מגלמת תלמידת תיכון שמתחזה לגבר כדי להתקבל ללהקת בנים פופולרית, ולאורך הסידרה מדלגת בין העולמות. "אני מקווה שהסידרה תראה לילדות ולילדים שהם יכולים להיות מה שבא להם להיות, כי היא מראה עד כמה זה טיפשי להיות משהו מסוים. אפשר להיות הכל".

כדי להיכנס לתפקיד היתה מגיעה לסט הצילומים ברבע לחמש בבוקר, שעה לפני כולם, ועוברת הדבקת זיפים ושפם. "מדובר ב־45 ימי צילומים, צילמנו שתי עונות בקצב של 30 סצנות ביום. זה מפעל משוגע, ואני כל יום עם הזיפים והשפם, פאה, גבות ומשטיח חזה מטורף שחוסם לי את הנשימה. בקושי היה לי אוויר לומר את הטקסט".

איך את רואה היום את ההבדלים בין בנים לבנות?

"היום דווקא יש משהו יותר חזק אצל נשים, ואילו בנים נהיו יותר מסורסים. עם כל ההטרדות המיניות באוויר לגברים יש היום איזה סוג של חוסר ביטחון, הרבה יותר מלנשים, שאצלן הביטחון לדבר ולעשות דווקא עולה. מאזן הכוחות השתנה. אין כבר חוקים חברתיים של הגבר משלם, הגבר עובד והאישה בבית. לבחורה מותר להתחיל עם גבר במסעדה או בבר, זה לגיטימי ולגמרי לא נראה משונה.

"מרגיש לי שיש היום מין אזור של פחד אצל הגברים. אומרים לי, 'בסוף אף אחד לא יתחיל איתכן, ואז אתן גם תהיו עצובות'. אף אחת לא מבקשת שלא יתחילו איתה, אלא אנחנו מבקשות להקשיב. גברים, כשהם מטרידים מינית, הם כאילו לא מקשיבים. יש רק 'היא רוצה! נכון את רוצה, לא?' יש מין חוסר הבנה והקשבה לבחורה שממול.

"הפתרון הוא פשוט להקשיב. זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. להקשיב לשפת הגוף שלה, להקשיב למה שהיא אומרת. אפילו לשאול, 'אני יכול לנשק אותך?'. לומר מה שרוצים ומה שחושבים. ברור לי שנכנסים לזה גם חוסר ביטחון ופחד, אבל פשוט צריך להיות ישר עם עצמך ולחשוב פעמיים".

את תומכת בשיימינג כדי לחשוף הטרדות?

"קשה לי עם שיימינג, ואני אגיד לך גם למה. אלו שכותבות את זה בפייסבוק הן בחורות במצוקה, שנפגעו ומחפשות את התמיכה של האנשים. השאלה אם הצעד הזה הוא אכן הצעד שיגרום להן להרגיש בטוחות יותר. אם תקבלו מספיק לייקים, זה אומר שזה לא יקרה עוד פעם? זה יעשה אתכן יותר בטוחות? אני לא בטוחה, אגב.

"השאלה אם בחורה מרגישה טוב עם עצמה על זה שהיא הורסת בכך גם את החיים של בנאדם אחר. נכון, חייה שלה נהרסו, אבל אני לא מאמינה בעין תחת עין. חבל. את יכולה לכעוס, אבל לדעתי עדיף לנתב את הכעס למקום שבאמת יכול לעזור לזה להיפתר. ולא בטוח שפייסבוק זה המקום, ולא בטוח שציון שמו של הבנאדם זה מה שיעזור.

"זה אף פעם לא סוגר באמת את המעגל כי את פותחת חזית מלחמה, וכמה לייקים קיבלתי, והאם זה הגיע למספיק אנשים שקרובים אליו, והאם הוא כבר קרא את הפוסט. ואם הוא מגיב, זה רק פותח את הדבר לעוד נתיבים. במקום לומר, תודה רבה, פניתי למשטרה, סיימתי את הפרק הזה בחיי. אני לא מאמינה בנקמות".

יש נשים שלא סומכות על המשטרה.

"זה כבר סיפור אחר, על איך המשטרה נראית בארץ שלנו. אני חושבת שתמיד צריך לפנות למשטרה".

מצאת את עצמך פעם מוטרדת באיזו סיטואציה?

"לא עברתי הטרדות מיניות. אני בנאדם מאוד חם, מאוד נוגעת, מהר מאוד חושפת את עצמי. נגיד, כשאני מגיעה לסט אני יכולה ישר להתפשט ליד כולם. יש כאלה שיגידו, 'היא בת 22, עדיין ילדה', אבל ככה אני עכשיו, ואף פעם לא הרגשתי פחד במקום מסוים.

"כרגע אני נוטה להאמין בטוב ולחשוב שאני ברורה ברמת הכוונות שלי. עוד לא קרה לי מקרה שהיו בו אי הבנות, ואני מקווה שגם לא יקרה. בדרך כלל אני אומרת מה שאני מרגישה מהר מאוד, ואז ברור לכל הצדדים מה קורה. שזה גם, אגב, לא כזה יתרון גדול, כי כן יש משהו נחמד במשחק הזה של המסתורין".

את מגלמת ב"או בוי" נערה בת 17. כיצד את השתנית בחמש השנים האחרונות?

"מאוד השתניתי. אלו שנים מאוד קריטיות - מסיימים את הצבא וכביכול מתחילים את החיים. רוב החברות שלי נסעו לחו"ל, טיילו במזרח ועישנו סמים והיו בפאן, ואני פשוט עבדתי. אפילו תוך כדי הצבא עבדתי, וזה פשוט גרם לי להתבגר מוקדם ולחיות את החיים שרובנו רוצים לדחות כמה שיותר.

"לפעמים אומרים לי שאני ממש לא נשמעת בת 22. אני מסתובבת עם אנשים שגדולים ממני, יש לי חברים בני 30, וזה משנה את הגישה לחיים. בגיל 19 עברתי לגור בתל אביב, התחלתי להרוויח כסף ולהיות עצמאית, ואלו היו חמש שנים שבהן מבחינתי התבגרתי לפחות בעשור".

איך היתה תקופת ההתבגרות שלך?

"בחטיבה לא הייתי ילדה מקובלת. נראה לי שהיותי טום בוי הפריע להרבה אנשים. עשיתי כבר את 'ספר הג'ונגל' ואת 'צלילי המוסיקה' ואיזה שני סרטים, אז בבית הספר ראו אותי בתור 'ג'וי השחקנית', ולא אהבתי להרגיש ככה, אני לא אוהבת תשומת לב. לכן בתיכון הלכתי לתלמה ילין, כי חשבתי שיהיה קל יותר במקום שבו כולם שחקנים. אבל גם בתיכון היה לי קשה. הייתי ילדה די בעייתית, לא השקעתי ולא קיבלתי תפקידים בהפקות של המגמה. נגיד, עשינו את 'שיקגו', ואני הייתי מין עירומה כזאת מאחורה.

"מצד שני, עם האנשים שלמדו בבית הספר היה לי הכי כיף בעולם. כולם בראש שלך. כבר בחטיבה שמעתי על תל אביב המושחתת - בנים עם בנים, בנות עם בנות, אלכוהול, סמים ורוקנרול - והיה משהו ב'תלמה' שנתן את התחושה שכולם מתכווצים למקום אחד כדי ממש לחוות את הקלישאה הזאת. וזה ממש כיף בתור ילד בן 15, שמרגיש כאילו הוא נכנס למפעל ממתקים ויכול לעשות בו מה שהוא רוצה. 

"בית הספר הזה הוא בועה של ילדים מתנשאים ועילאיים ומוכשרים, וזה גם מייצר טראומה. פתאום הבנתי שאני מוקפת באנשים מאוד מוכשרים, ומהר מאוד הייתי צריכה ללמוד את התעשייה המחורבנת הזאת, שבה אתה לא יכול אפילו לרצות להיות במקום השני".

בצבא שירתה ריגר כעורכת וידאו בחיל המודיעין. "הייתי עורכת את הסרטונים של דאעש ומעבירה אותם הלאה. ניסיתי להתעלם כמה שאפשר מהקטעים של כריתת הראשים".

בד בבד עם השירות בצבא פרצה לאוויר עם "החממה", שם ביססה לעצמה מעמד מחייב של "כוכבת ילדים". "תכלס, זה עוד ניסיון, וילדים תמיד מקבלים אותך בזרועות פתוחות, בלי ביקורת ועם המון אהבה. חוץ מזה שבעולם הילדים והנוער יש מלא זרועות שאפשר לעשות מהן כסף".

אז למה לא עשית פסטיגלים?

"לא הציעו לי. אבל עשינו מופע של 'החממה'. עליתי לבמה ואלפי ילדים שאגו 'ג'וי ריגר', הייתי במין אגו טריפ מפגר של דקה. זה לא נורמלי שאני שנייה על המסך והם כזה צווחים את השם שלי כאילו חתמתי על הסכם שלום. זה משהו הזוי, ומאוד רגעי. זה יכול להיות ממכר, אבל אני מה זה בנאדם שלא מתמכר לדברים. אני אפילו לא מכורה לסיגריות כמו שצריך. האמת, רק לקולה. ומקדונלד'ס. ופסטה. אני מכורה לפסטה, זה מה שאני אוכלת כל הזמן. אני לא יודעת לבשל, אז אני מכינה לעצמי פסטה עם חמאה וקטשופ".

*   *   *

יש לה מין משיכה לתפקידים פרובוקטיביים. בגיל 17 שיחקה נערה המגלה את המיניות שלה בסרט סטודנטים פרובוקטיבי של הבמאית הדס בן ארויה, ואילו ב"ג'וני ואבירי הגליל" סירסרה בעוז זהבי ובאושרי כהן ונכנסה למיטה עם יוסף סוויד.

"זאת עבודה, והכל תלוי בכמה נוח אני מרגישה עם הגוף שלי", היא אומרת. "ב'חטאים' היתה לי סצנת עירום שלא נכנסה בסוף לסרט. בצדק, אגב. צילמנו בפולין, ולפני שהתפשטתי דיברתי עם המלבישות הפולניות וסיפרתי להן שאני הולכת להיות עירומה היום. שאלתי אם זה בסדר מצידן כי זה מאוד אינטימי. והן ענו: 'כאן כל השחקנים עושים את זה. כל סרט שאנחנו מצלמים פה מישהו מתפשט, את לא היחידה'.

"כרגע יש לי אהבה גדולה, ואני מאוד מקווה שהיא תישאר" // צילומים: כפיר זיו

"הן הקלילו את הדבר הזה ברמות, ואמרתי, וואי מגניב, איזה כיף. בארץ כשהבחורה שצריכה להתפשט נכנסת למשרד של חברת ההפקה, ישר כולם סביבה כבר מריצים בראש איך האבא שלה יושב באולם ומסתיר את העיניים. יש בארץ כזה משקל תרבותי על עירום ומין בסרטים, ואני עדיין לא מרגישה חשופה עם עירום. יש דברים שיותר מפחידים אותי בחשיפה. נגיד לרקוד מול מצלמה".

ואיך היתה הצפייה שלך עם אבא בתפקידים הפרובוקטיביים?

"בהתחלה היה לי קשה לראות איתו, אבל בסוף זה לא יצר שום מבוכה כי אנחנו בית מאוד פתוח. בכלל, אני לא חושבת שילדים צריכים להירתע מלראות מין, כל עוד הוא לא אלים ולא גס מדי. הם בכל מקרה רואים הכל. 'ג'וני', 'פאודה', 'זגורי אימפריה' - רואים את זה בעיקר בני נוער, למרות שכביכול הן לא סדרות לילדים. וב'האח הגדול' אין מין? חשוב שהורים תמיד יהיו בבקרה, אבל ילדים רואים אלימות ופיגועים בחדשות ורציחות בסרטי אקשן, ואלה דברים שלדעתי צריך להירתע מהם הרבה יותר מאשר אהבה".

מי החברים הכי טובים שלך?

"יש לי הרבה חברים, למרות שעם הזמן אני מנקה. יש את החברות שגדלתי איתן, את החברים מתלמה ילין, שרובם או שחקנים או מטיילים או בבית ספר למשחק או נהיו זמרים פתאום. ויש לי המון חברים מ'החממה', גאיה שליטא־כץ, דר זוזובסקי ולי בירן, שאנחנו הולכים דרך ארוכה ביחד. גם נלי תגר חברה מאוד מאוד טובה. בחורה חדה, אינטליגנטית בטירוף, ואני מקשיבה לה ולומדת ממנה המון.

"אני אוהבת אנשים שעסוקים בעצמם. אני מאוד אוהבת אנשים שלא מחטטים, שאין להם צורך. יש להם את עצמם, ולכן נורא כיף לי להיות סביבם ובא לי לספוג מההגשמה הזאת שלהם. כמעט כמו התמכרות לאושר".

מתחילים איתך הרבה?

"בכלל לא. נראה לי שאני משדרת משהו לא נגיש. אומרים לי את זה הרבה. בפייסבוק, לעומת זאת, מתחילים איתי לא מעט. מוסיפים אותי הרבה בחורים לפייסבוק ומתחילים איתי, אבל אני שוכחת מזה מהר מאוד".

ומה עם אהבה?

"אני מתאהבת בנפש של הבנאדם, ומבחינתי זה יכול להיות גבר, אישה, ערבי או יהודי, זה לא משנה. אני מתאהבת בנשמה. אני בגיל ובמקום בחיים שאני מאפשרת לעצמי להכיר את עצמי ולראות לאן אני אתפתח ומה באמת תהיה השורה התחתונה. אני נותנת לעצמי חופש להכיר אנשים ואת עצמי דרך זה, ללא הבדל של דת, גזע ומין.

"כרגע יש לי אהבה גדולה, ואני מאוד מקווה שהיא תישאר. וזהו, אני לא רוצה להגיד יותר מזה כי אני לא מעוניינת לחשוף את החיים האישיים שלי, אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב בחיים זה למצוא בן אדם שיאפשר לך להיות עצמך בתוך הקשר".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו