אנרגיה. "חשוב לי מאוד שתהיה אנרגיה טובה סביבי, ולכן אני משתדלת להקיף את עצמי באנשי מקצוע שיהיה לי נעים וטוב לעבוד מולם ואיתם. אם אני מגיעה למקום מסוים ומרגישה באוויר אנרגיה לא טובה, קשה, אני אתאמץ ואשתדל כדי למסמס את הקושי הזה. בכל המרתון הבלתי אפשרי כמעט של החזרות ל'רוקדים' היה לי חשוב לקחת את ההפסקות הקטנות לקנות משהו טעים ומפנק, לשוחח קצת, לצחוק, או לאסוף בכל בוקר את בן זוגי על הרחבה יניב קקון מתחנת הרכבת, כדי להקל עליו. הכל בשביל האנרגיה הטובה שתהיה סביבנו". בית ספר. "התוכנית 'כל בוקר' שאני מנחה מדי בוקר בערוץ עשר היא בפירוש בית ספר אחד גדול ומשמעותי, ובזכותו אני לומדת על הרבה נושאים חדשים ממומחים ומאנשי מקצוע. יום לפני כן אני צריכה ללמוד ולשנן הררי תחקירים על כל נושא שרק אפשר: רפואה, ספורט, ילדים או לייף סטייל, וזה עוד לפני פאנל האקטואליה שמלווה את השעה השנייה של התוכנית, שבה מתארחים עורכי עיתונים, פובליציסטים שנונים, ולא אחת אני מוצאת עצמי לא מאמינה שאני זו שמראיינת ושואלת אותם. בבסיס שלי אני בן אדם סקרן שיודע, רוצה ומעוניין להקשיב לאחר, וזה לא משנה מי יושב מולי - הוא כרגע מולי והכי מעניין אותי בעולם". גלגל ענק. "קשה מאוד להישאר רלוונטי ומעניין במקצוע הזה שאליו אני שייכת. למזלי אני עושה בדיוק, אבל בדיוק, את מה שאני הכי אוהבת, ולעיתים חשה אי נעימות שעוד משלמים לי על ההנאה הצרופה הזו. ממרום 47 שנותיי אני כבר יודעת איך מסתובב לו הגלגל הענק הזה. פעם הוא נעצר למעלה, ואתה בפיסגת העולם צופה על כולם, ופעם הוא נעצר למטה, ואתה בתחתית. הייתי כבר בכל התחנות האלו של הגלגל הענק, ולכן אני נהנית מהלא מובן מאליו, ולא שוכחת להוקיר ולהעריך כל רגע כזה של עשייה מספקת. אני יודעת שבשנייה - כמו שזה בא ככה זה יכול ללכת ולהיעלם". דמיון. "מאמי, כלבת הרידג'בק הג'ינג'ית שלי, הגיעה אלי חודשיים אחרי הגירושים, ממש נגד כל הסיכויים, כמעט בעל כורחי ובטח נגד רצוני. אף פעם לא גידלתי או חיבבתי כלבים, הם היו חמודים רק במגזינים ובסרטים. אחרי תחנונים ובכי של יועד, בני הקטן, היא הגיעה אלי לפתח הדלת ספונה בסלסילה ובשמיכה. וזהו. מאז, חמש שנים וחצי, הכלבה החכמה הזו איתי ואני אוהבת אותה אהבה גדולה. המצחיק הוא שאני מסתכלת עליה וממש רואה את הדמיון המובהק בין שתינו. לדעתי אנחנו ממש דומות. פיזית ומנטלית. גם היא עם שיער חום-בלונדיני כזה, עם תיחום של אייליינר סביב העיניים, וגם היא, כמוני, גבוהה ובוגרת לכאורה אבל בעצם רוצה להתפנק ולהיות גורה קטנה ומתיילדת". הדחה. "לפני שבוע בדיוק הודחתי מתוכנית רבע הגמר של 'רוקדים עם כוכבים'. רגע ההדחה היה קשה מנשוא, הבטן התהפכה והלב דפק בטירוף. אני הכי מזדהה עם כל משתתפי תוכניות הריאליטי לסוגיהן, שמועמדים להדחה. עד שאתה לא שם אתה לא יכול להבין את קושי המעמד. היה לי ברור שאודח כי האופציה שעמדה מנגד היתה אסף הרץ, ולאסף באמת מגיע לזכות. ברור שהיו רגעי אכזבה, וטלפונים מנחמים, וסמסים מעצימים וריק אחד גדול שהשתלט במעבר חד על כל התקופה האינטנסיבית הזו של החזרות והתוכניות. אבל כבר למחרת בבוקר הייתי בים, כמו בכל יום שישי, ואני בהחלט יודעת להמשיך הלאה. אכלתי טוב, ישנתי הרבה, והכי חשוב - הייתי עם המשפחה שלי. אני מבחינתי ניצחתי. התגברתי על הפחד הכי גדול שהיה בי - לרקוד באופן מקצועי על הבמה הזו. זה שאני מתנועעת על במת האירוויזיון או רוקדת עם אבא שלי בחתונה זה לא אומר שאני יודעת לרקוד באופן מקצועי. ועשיתי את זה, כל הדרך לרבע הגמר". ויתורים. "שואלים אותי הרבה על חיי הפוסט גירושים, אבל לי יש רק את הרפרנס שלי לעניין. ההתחלה קשה ובלתי נסבלת. יש כעסים ויש בלאגן והאדמה רועדת ותוהו ובוהו והכל משתנה. המשפחה, החברים, הבית, הקריירה. אבל הזמן עושה את שלו, והכי חשוב זה להבין שמי שעומדים בראש סולם העדיפויות הם הילדים. אני יודעת, זה קל נורא להגיד והכל יפה בתיאוריה, אבל קשה ליישם. צריך לעבוד על זה קשה ובאמת להתכוון, להשפיל את הראש, להתעלם מהאגו ולוותר. לוותר. לוותר. למזלי דץ הוא אבא מדהים, מהמם, אוהב, דואג, מחנך ומעורב מאוד בחייהם של הילדים. בכל התקופה האינטנסיבית הזו של החזרות כמעט לא הייתי בבית, והם היו יותר איתו. הוא הכי מתחשב בלוח הזמנים שלי. יש בינינו דיאלוג מצוין בכל מה שקשור לילדים, ואני שמחה שהילדים רואים אותנו מופיעים יחד בהנאה ובשיתוף, בלי מתח מיותר. וכן, כל אחד חוזר לבית שלו. אפשר גם כך". חושים. "אין אצלי דבר כזה 'אולי', אין לי זמן להתעסק עם האפור שבאמצע. יש או שחור או לבן. אם מציעים לי משהו אני מייד מרגישה בחושים הראשוניים, באינסטינקט המיידי, אם זה כן או לא. אם בתחושה הראשונית שלי זה כן - אני הולכת על זה. אחר כך אני מסדרת את זה ומארגנת את העניינים לפי איך שנוח - אבל אומרת כן. אם אני מרגישה בבטן לא - יתהפך העולם, זה יהיה לא. ככה גם בנוגע לבני אדם. זה או שאני אוהבת ושיהיו בקרבתי, או שאני מעדיפה להתרחק. אין אמצע".
צילום רוני דלמאי
כתבת חגית רון רבינוביץ'
עורך רן מידן
טיף וטף. "כשהציעו לי לחזור לעשות את 'טיף וטף' עם דץ, מייד אמרתי כן. זה בפירוש מפעל מרגש ומדהים שמשה ואני בנינו במו ידינו, אז למה לוותר? אנחנו רצים עם המופע הבאמת מושקע בכל רחבי הארץ, האולמות מלאים והילדים וההורים שרים איתנו שירים שהפכו לקאלט, לחנים מקוריים שרלוונטיים כבר 15 שנה. נכון שבתחילת החזרות היה מוזר ושונה לחזור להיות עם דץ באופן אינטנסיבי. בכל זאת חמש שנים היינו כל אחד לחוד, ופתאום יחד כל יום וכל היום. שנינו התרגלנו לעניין, הכל זה הרי בראש, והיום כיף לנו להופיע יחד. בחנוכה הקרוב נעשה את 'מותק של פסטיבל' יחד, וזה בהחלט תקדים. אנחנו הזוג הראשון בתעשיית הבידור שהתגרש, ובכל זאת חזר להופיע יחד".
יום שישי. "ארוחת יום שישי אצל ההורים שלי בחולון היא אי של שפיות שאני לא מוותרת עליו. אני חוזרת עם עומר ויועד לבית שנולדתי בו, לשכונה שגדלתי בה, לחדר שהתבגרתי בו. בכל שבוע אני חווה את הילדות שלי מחדש, מברכת את השכנים שלי בשבת שלום, מטיילת עם הילדים ועם מאמי הכלבה ומראה להם את המרכז המסחרי ואת בית הספר היסודי. בקידוש של יום שישי אבא שלי, שהוא חזן בבית כנסת, מנעים מזמירותיו, ואמא מגישה את האוכל המדהים שלה. למה אני בוכה עכשיו? כי המשפחה שלי מרגשת אותי בכל פעם שאני רק מדברת עליה, וכי אני לא מוותרת על החוויה הזו. בכל החודשים האינטנסיביים של החזרות ל'רוקדים' לא היה לי זמן לחברים, חברות, בילויים, מסיבות. כלום. רק יום שישי אצל ההורים המדהימים שלי. על זה אני לא מעזה לוותר".
כל שקורה. "'כל שקורה, לא במקרה, חייב שיקרה, מוכרח שיקרה'. המשפט הזה הוא נר לרגליי וככה אני חיה. אין במקרה. אם קרה היה מוכרח שיקרה. את התובנה המדויקת הזו ועוד רבות ואחרות הבנתי במהלך לימודי שיטת 'ימימה'. כבר שלוש שנים וחצי אני הולכת למפגשים, פעמיים בשבוע יושבת ומקשיבה, יושבת וכותבת. יש לי פנקס קטן שנמצא תמיד אצלי בארנק, ושם הכל כתוב. אני מעבירה את השיעור אל הכתב, וכשיש לי דקות מתות אני שבה ומעיינת בכל מה שכתבתי, שבה ומשננת. שיטת ימימה היא בהחלט כלי שרכשתי כדי להתפתח ולהתמודד עם החיים הלא פשוטים האלו. הם לא הולכים ונעשים קלים יותר, וגם אף אחד לא הבטיח שיהיה לנו קל".
לבד. "מי שעובד איתי בהפקות יודע: 'אני מגיעה עם הרכב שלי, תודה'. אלא אם כן אנחנו מופיעים בקריית מוצקין או בדרום. יסלחו לי נהגי המוניות, אבל אין כמו הלבד שלי עם עצמי באוטו שלי. יש לי זמן לדבר בטלפון עם אהוביי, יש לי האוטונומיה לבחור איזו מוסיקה שאני רוצה, וגם לחזור על אותו שיר שמונה פעמים כי ככה אני רוצה. ובכלל, אני אוהבת לנהוג. למי שמתפלא ואומר: 'לא חבל על הדלק? על הזמן-' אני מסבירה שמבחינתי אני מרוויחה זמן איכות עם עצמי, וזה הכי חשוב".
מוכרחה. "חקרו כמה עשרות אנשים שעברו את גיל 100 ושאלו אותם מה הסוד לאריכות ימים. המסקנה של כולם היתה מובהקת: תזונה נכונה, ספורט ושמחה בלב. ואני נורא משתדלת בשלושת הפרמטרים גם יחד, בטח עכשיו אחרי הכושר שנכנסתי אליו בגלל 'רוקדים'. מה עושה לי שמחה בלב? אני לא מחכה למישהו אחר שיעשה את זה עבורי או לדברים גשמיים שיגיעו בדמות טבעת יהלום. אני עושה לעצמי את השמחה בלב. עובדת על העניין קשה מאוד. אני רוצה את אהוביי ויקיריי בריאים, ואת השמחה בלב אני אייצר בעצמי גם אם במקרה בבוקר קמתי על צד שמאל. שיר טוב בקולי קולות ברכב, וקדימה - מוכרחים להיות שמח. אין דרך אחרת לשרוד את החיים האלו".
נמיביה. "לפני שנה בדיוק נסעתי לטיול ג'יפים בנמיביה. שבועיים בלי טלפון נייד, בלי אינטרנט, בקצה השני של כדור הארץ עם עוד 45 אנשים שלא הכרתי לפני כן. חזרתי בן אדם אחר לגמרי. בעיקר הייתי מרוצה מהעובדה שהעזתי לעשות משהו שלא חשבתי שיש לי האומץ לעשות, והלכתי על זה בכל הכוח. החלטתי לא לפחד מהפחד ומצאתי עצמי ישנה באוהל שדה, באפס מעלות קור, וכשאני מתרחקת לחפש 'שירותי טבע' נעמד מולי תן מיילל. הנסיעה הזו היתה מבחינתי עוד כלי להתפתחות, לתובנות, למסקנות".
סקפטית. "העבודה בתעשייה הזו, שיש בה הרבה מן הצביעות, הפכה אותי לאדם סקפטי וחשדן. אפילו קצת ציני. כל חומת הסקפטיות הזו מתנפצת לרסיסים כשבסוף הופעה מגיע ילד אל מאחורי הקלעים, נצמד לי לירך ומחבק אותי. מהמקום הכי נקי, הכי אוהב, הכי נטול מניפולציות. או אמא לילד אוטיסט שמגיעה עם הילד שלה והוא מסתכל עלי, ופותח את הפה בפעם הראשונה ואומר 'אורנה'. איך אפשר להישאר סקפטיים? שם אני נשברת, ובוכה. עם הקטנים האלה ועם הילדים שלי, הסקפטיות ממני והלאה".
ערוץ 24. "שלוש שנים ברציפות הנחיתי בערוץ המוסיקה, ושם הייתי צריכה להתמודד עם כל מה שרק צץ בשידור חי. תקלות טכניות, הנחיה ללא פרומפטר, אילוצי אלתור פתאומיים ובכלל ניהול פאנל בשידור חי. למדתי שם המון, וזה הוביל אותי באופן טבעי להנחיית תוכנית משלי. להנחות זה בהחלט משהו שאני יודעת שאני יודעת לעשות. גם לשיר ולשחק".
פרשת אמדורסקי. "הכרתי את מיכל בערוץ 24 וצברנו המוני שעות של יחד. אנחנו שונות מאוד באופי, אבל יש אצלה משהו בבסיס ובמהות שאני אוהבת מאוד, ולכן לא יעזור לתקשורת שמנסה ללבות בינינו עשן ואש. בכל זאת, תוכנית פריים טיים. מיכל מקסימה, חכמה וטובת לב, והכי חשוב - אמא נהדרת. שתי בנותיה הן הבנות שלא יהיו לי, ואני אוהבת אותן אהבת אם. עד כדי כך. ואם מיכל מופיעה כל היום בחנוכה, אני אהיה זו שתיקח אותן ל'מותק' ליום שלם. פחדתי מאוד מזה שחברה טובה תשפוט אותי, זה בהחלט טעון, ואני מודה שהיו רגעים שנעלבתי ממיכל, כי היא ישירה ובלתי מתפשרת. אבל אחרי שנייה הכל עבר. יש בינינו ערוץ תקשורת פתוח, וכן, אנחנו ממשיכות הלאה, כי כמו שאמרתי - אני אוהבת את האישה הזו. הסטטוס שדץ כתב בגנותה בפייסבוק? זה מה שהוא חשב, וזכותו לחשוב ככה, והסטטוס הזה נמחק באותו יום. הלאה. אני לא בן אדם שמתעכב על מה שמעכב".
צידה לדרך. "אני לא בן אדם של מטרות ויעדים. אני בן אדם של דרך. הדרך מבחינתי היא העניין, והחיים האלה הם דרך ארוכה רצופת תלאות, עליות ומורדות שאנחנו צריכים לעשות. כדי לשרוד את הדרך הזו אני לוקחת איתי צידה לדרך שמורכבת מרגעים של אושר עילאי וסיפוק, ואז כשאהיה רעבה אוציא את הרגע הזה מהסל ואזכר בו, והוא ימלא אותי ואת רעבוני. רגע אחד שכזה? הדואט שעשיתי עם עומר, בני, בערב ההתרמה לילדי וראייטי. שרנו יחד את 'בואי אמא', והסתכלתי על החייל היפהפה והמוכשר הזה, לא מאמינה שהוא התינוק שאחזתי בידיי. זה היה רגע קסום שאני נוצרת לימים קשים".
קונטרול פריק. "וואו, אני בן אדם שחייב לדעת. קשה לי כשאני לא יודעת. הלא נודע הזה גומר אותי ולכן אם אני קוראת ספר מתח, אני מתחילה אותו מהסוף. בודקת שכל הגיבורים בסדר, שהכל רגוע, ואז אני קוראת לי את הספר ברוגע ובכיף. אני הרי אגיע לסוף ולא אתבאס. גם אם אני נכנסת לסרט, אני אברר לפני כן אם כל הגיבורים חיים ואוהבים, ואז אני רגועה. אם אני רואה סרט בבית, ברור שאני מריצה לסוף. ככה אני. יוצאת מתוך נקודת הנחה שעל החיים אין לך שליטה ואתה לא יודע מה ילד יום, אז לפחות במה שאני יכולה להיות בקונטרול, אני בקונטרול. למה לסבול-"
רומנטי ורגיש. "יש לי שני בנים. עומר, בן 19, חייל בלהקת חיל האוויר. הוא שר מדהים והדיאלוג בינינו הוא כל הזמן בשירים. בבית, באוטו, ברחוב. אני עושה לו קולות רקע, הוא עושה לי קולות רקע, ולשנינו יש שליטה אבסולוטית במילות רוב השירים. מספיק לנו לשמוע שיר פעם אחת, ואנחנו כבר יודעים את כל מילותיו. אני הכי מרוגשת לראות איך הוא מתנהג בכבוד וברגישות לחבריו ולחברותיו וכמה הוא אהוב עליהם. זה משמח אותי יותר מה-100 במבחן שהוא לא באמת הביא. ויועד? לו אין עניין בפרונט אבל הוא יוכל להיות יופי של מפיק אם רק ירצה. הוא רומנטי כל כך ואנחנו עדיין מתנשקים בפה, לא נעים להודות. לפני חודש הוא הפתיע אותי עם ארוחת פיוס רומנטית לאור נרות, שאת כל כולה הוא בישל בעצמו. אני מוצאת עצמי הולכת עם שני הגברים האלו משני צדדיי והלב שלי מתמלא באושר גדול".
שישה ק"ג. "כל חיי הבוגרים הייתי באותו משקל, מקסימום שני ק"ג לכאן או לכאן. אף פעם לא עשיתי כושר. זה שיעמם אותי, עייף אותי. יוגה כן - לנפש, פילאטיס כן - לאריכות השרירים ולגמישותם. אבל סבולת לב-ריאה? להזיע? אני? לא רוצה. גם לא מאוד הקפדתי בענייני תזונה. אני מעדיפה מנת שווארמה עסיסית או מנת פלאפל נוטפת טחינה על פני ארוחה במסעדת גורמה. פתאום הגיעו החזרות האינטנסיביות האלו ל'רוקדים', ובתוך ארבעה חודשים אני פחות שישה ק"ג ומגלה תגלית מרעישה: ספורט אכן מרזה. לא ייאמן. בהתחלה הייתי מסיימת את האימונים על הרצפה, מתנשפת כולי, על סף התקף לב. לאט לאט נכנסתי לכושר ואני מקווה לשמר אותו מעכשיו. אולי אפרגן לעצמי לימודי בלט קלאסי פעמיים בשבוע, אולי אימוני כושר. שלוש שנים לפני חגיגות ה-50 שלי, אני מעדיפה שהגיל הפיזיולוגי שלי יהיה הרבה יותר צעיר מזה הכרונולוגי".
תקופה טובה. "אני נמצאת באחת התקופות הכי טובות שלי עם עצמי. כיף לי עם העשייה שלי, כיף לי לקום בבוקר, וזה לא מובן לי מאליו. גם בתקופות הכי קשות, כשנפערו לפניי תהומות גדולים, שיננתי לעצמי שככה הרי זה לא יכול להימשך ושמחר יום חדש, ומשהו טוב חייב לקרות. בן זוג? כשאני ממש ארצה הוא יגיע, אין לי ספק בעניין. צריך להשקיע בזוגיות, ולמי יש זמן כרגע-"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו