יציע הגזענות

עונת הכדורגל הזו היא השנייה בסך הכל שבה בני בן ה־9, שילה, מצטרף אלי למשחקי קבוצתנו האהובה. אחרי שהתרגל לשבת איתי מתחת ליציע העיתונאים השקט, הוא בחר לפני שבועיים וחצי לשבת לראשונה עם האוהדים השרופים. בשלב מסוים הוא נצמד אלי, נרתע, והסביר לי ש"זה לא טוב שלא ישבנו במקום הקבוע והשקט". היו אלה הקללות למיניהן שכיווצו אותו.

בשני משפטים קצרים ביטא שילה את החשש הגדול שלי, שבו פותח העיתונאי החוקר שאול ביבי את הסרט הדוקומנטרי "צבעים של שנאה" (פרי רעיונו של המפיק ששי אפרתי) - האם אנחנו רוצים שילדינו יפקדו את יציעי הכדורגל בישראל?

יושרו של שאול ביבי הוא הקלף הגבוה של הסרט, שמנסה לצייר את התמונה המלאה של האלימות בכדורגל שלנו. בעבודה עיתונאית הוגנת ונטולת דעות קדומות, וכאוהד כדורגל (של בני יהודה ת"א בפרט), הוא משתדל שלא לתת לסטיגמות להחליט בשבילו מה נכון ומי צודק ושומר על ראש פתוח. אמנם מדי פעם זה פוגע בסרט, כיוון שאינו תקיף מספיק כלפי מי שנראים כמתחמקים מלתת תשובות ענייניות, אבל האיזון מצידו נשמר כל העת.

ועדיין, ההתמקדות, הצפויה יש לומר, היא ב"לה פמיליה" - ארגון האוהדים המתוקשר ביותר בארץ, זה שהקצין את האלימות והגזענות ביציעי האוהדים של בית"ר ירושלים. אחד ממקימיו גם מלווה את שאול ביבי לאורך הסרט. שמו הוא דודו מזרחי, לכאורה אוהד שעבר תהליך התפכחות - ממנהיג אוהדים אלים וגזען לאיש של שלום.

מזרחי הוא איש המפתח של הסרט, לטוב ולרע. מצד אחד הוא אינו מתבייש לחשוף את כל הרע שעשה לצד מחרחרי הריב, ומצד שני, למרות הלהט שבדיבורו המסורבל, רגע המהפך שלו מערער את בסיס חזרתו בתשובה. האיש לא התפכח כי הבין שחצה את הגבול הבהמי, היה זה קנס של 380 אלף שקלים שסובב אותו - קנס שנפסק נגדו על דרכו האלימה. עובדה זו, שבה הודה מול המצלמה, מלמדת על בחירה שגויה, אולי מאולצת, בגיבור הסרט. אם כי נראה כי מזרחי שינה את דרכיו באמת ובתמים.

אך כאמור, יש בעיקר החלטות טובות בסרט. שאול ביבי נהג נכון, למשל, כשלא העמיד את אוהדי בית"ר לבדם על המוקד. הוא מוציא גם מאוהדי מכבי ת"א אמירות קשות על ערבים, מציב מראה גם מול האוהדים המתסיסים של בני סכנין ולמעשה לא מנקה אף אחת מהקבוצות. הוא נוגע, גם אם בקצרה מדי, בעוול שנעשה לשחקנים הזרים השחורים ולשחקנים מהעדה האתיופית, ובזכות אוהד אחד (של סכנין) אף מגיע לנקודה קריטית - הפוליטיקאים שמלבים את השנאה הלאומנית, יהודים וערבים גם יחד.

לצערי, כאן כושל שאול ביבי במידה מסוימת. בין שזו מירי רגב או אחמד טיבי, תשובות הוא לא מחלץ מהם. שניהם לא מתייחסים אליו ברצינות הנדרשת, אולי בגלל גישת האיש־הנחמד־מדי שלו, שלא מתעקשת דיה מול חומת המגננה הבוטה (של מירי רגב) או ההתנשאות המזלזלת (של אחמד טיבי). ברגעים המסקרנים האלה, אף אחד מהצדדים - היהודייה והערבי - לא מכיר במגרעות שהוא מייצג.

"צבעים של שנאה" הוא סרט טוב ומקצועי, אבל נדמה שבראשיתו יצר ציפייה שאינה מתממשת, כיוון שאם כבר זכינו להצצה רחבה לאלימות ולגזענות בעולם הכדורגל הישראלי, היינו שמחים גם לפתרון או לפחות להצעה ישימה לשינוי המצב. אותם לא קיבלנו.