משפחה חדשה

"הרבה שנים ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה להיות פונדקאית.

לקח זמן עד שהאיש שלצידי 'ראה את האור'.

כבר כמה חודשים שאני אוספת את המסמכים, עושה את הבדיקות הנדרשות ומרגישה את זה כבר קרוב. 

אז הנה, אני מצטרפת לפורום החשוב הזה.

אני בת 36, נשואה באושר (באמת), ויש לנו שלושה ילדים נהדרים.

אני רוצה כבר להכיר את המיועדים שלי ולהתחיל. ממש רוצה כבר להתחיל.

נעים מאוד, אני אורה עשת־בחנוף, ואני מבקשת להיות פונדקאית"

(10 בינואר 2014)

•  •  •

מודעה בת 70 מילים שהופיעה בפורום פונדקאות של "תפוז" התחילה הכל. אורה ("במלרע, ואני מאוד קפדנית איתו, אז אנא") ישבה בחדר העבודה שלה בביתה שביקנעם המושבה וכתבה את ההודעה לפני שהתחילה עוד יום של עיצובים גרפיים עבור משרדי אדריכלים שאיתם היא עובדת. היא היתה שלמה עם מה שכתבה, שלמה עם ההחלטה שקיבלה ביחד עם בעלה אסא, ובעיקר מרוגשת מהציפייה להתחיל כבר את התהליך.

עשרה ימים חלפו, ובתיבת המסרים האישיים שלה הופיעה הודעה. יעל הבינה שחלף זמן רב, אולי רב מדי, עד שהיא עצמה ראתה את המודעה. היא היתה בטוחה שהעניין כבר לא אקטואלי, ובכל זאת, בלי לחשוב פעמיים, החליטה לכתוב לאורה.

"קראתי את ההודעה שלך בפורום פונדקאות. ממש מרגש לקרוא. 

רציתי לשאול אם את בתהליך עם סוכנות וכבר 'מיועדת' למישהי?

אנחנו מחפשים גם... משהו שכתבת יושב לי בראש שבדיוק ככה אני רוצה שתהיה הפונדקאית שלי. אולי יש לך עוד חברה מלאכית כמוך?

בכל מקרה המון בהצלחה, ותבורכי על היוזמה.

יעל"

יעל לא איחרה. היא היתה הראשונה שביקשה. "רוצה לספר לי על עצמך?" ענתה לה אורה, ומאותו רגע החלה ביניהן חליפת התכתבויות, שארכה חודש שלם. הודעות יומיומיות, ארוכות, לעיתים כתבו זו לזו פעמיים ביום, שתי נשים רהוטות וחריפות, שאוהבות את המילים, לומדות להכיר דרכן זו את זו. הן עדיין לא העזו להחליף מספרי טלפון, אבל כן הציצו כל אחת בעמוד הפייסבוק של האחרת.

אורה התוודעה ליעל זהובת השיער וירוקת העיניים, תל־אביבית שנשואה לאלי גבה הקומה, והנה התמונות שלהם ממסיבת החתונה השמחה ב־2011. האם ידעו כבר אז, כשהיו כל כך יפים ומחויכים, שיזדקקו לעזרת פונדקאית כדי להפוך מזוג למשפחה? ומה עבר עליהם בכל השנים האלה? כמה מתחים, אכזבות ודמעות הם חוו?

יעל למדה להכיר דרך קיר הפייסבוק של אורה את המשפחה המרשימה שלה, בדיוק ההפך משק הקלישאות הרובץ על גבן של הפונדקאיות. משפחה ישראלית שמתגוררת בכפר, בעל רְחַב חיוך ושלושה ילדים שמחים, שתי בנות ובן, והנה הם מחופשים כולם ל"אנגרי בירדס", ומטיילים בארץ, וכרטיס ברכה מצחיק לראש השנה, והיום הראשון בבית הספר, ועוגת יום ההולדת של מאיה, וקאפקייקס לרוב שאפתה אורה. אמא, אבא, ילדים, כמו שהיא כל כך חולמת ולא מצליחה להגשים. 

ובמשך כל החודש הזה, בלי שהישירו מבט זו לזו, הן הרגישו את הכימיה הגדולה שנרקמת ביניהן, את ראיית החיים הדומה, ההומור הציני והמתוחכם, אפילו השירים ששתיהן אוהבות. שתי נשים שקילומטרים רבים מפרידים ביניהן, גם כמה שנים טובות, וסביר להניח שלא היו נפגשות לעולם, עד שבא הגורל וקשר אותן בחבל טבור אחד, לתמיד.

"זה היה חיזור לכל דבר, ממש רומן", משחזרת יעל את החודש הבלתי נשכח ההוא, שבו הרגישה בתוך תוכה כי מצאה את "המיועדת", ככה קוראים לאם הפונדקאית בז'רגון הפונדקאות. "הייתי מצפה להודעות שלה, דרוכה, וזו היתה תחילתה של זוגיות בהגדרתה. ובתהליך איטי ועדין, אחראי, מלא אהבה וכבוד והתחשבות, נולד אוּרי, וכולנו הפכנו למשפחה אחת".

•  •  •

הסלון בדירתם החמימה של יעל (33) ואלי (38) שטיינברגר בצפון תל אביב עמוס בצעצועי פעוטות (כנדרש בחוק הפונדקאות, בית המשפט אישר את פרסום הכתבה וחשיפת פרטי המרואיינים). בלאגן סדור של החפצים של אורי בן השנה וחודשיים, מוצצים לרוב, כיסא אוכל של מי ש"אוכל כבר הכל, לגמרי הצטרף לתפריט שלנו". עוד מעט "פוצקי־פלא" יתעורר משנת הצהריים, ובינתיים אמא אופה עוגיות טבעוניות, כי "אנחנו משתדלים להקפיד על תזונה בבית, גם ככה אני לא באמת יכולה לאכול קמח וסוכר לבן". היא נראית חיונית ונמרצת, אבל "אל תתרשמי ממני, מגיעות השעות שאני חייבת להוריד הילוך, כי קשה לי".

היא מספרת בפתיחות רבה על כל השנים שקדמו לתהליך הפונדקאות למרות שהיא באופייה אדם פרטי וצנוע, אפילו שמרני. היא מודעת לכמה הלידה של אורי שינתה אותה וחשוב לה לספר ולשתף, למען יראו ולא יירָאו. חשוב לה לחסוך מזוגות אחרים את כל השנים האלה שהיא אמרה לעצמה, לבעלה, לרופאיה ולמשפחתה: "פונדקאות? תודה, ממש לא". 

"התפיסה שלי לגבי תהליך הפונדקאות היתה מלאה בחששות ובסטיגמות", היא אומרת תוך כדי נעיצת שקדים בעוגיות הטחינה. "כל הזמן חפרתי לעצמי איך זה יכול להיות שהגוף שלי כשל, מה אני חושבת על זה שהעובר שלי יגדל בגוף של אישה זרה, ואיך החברה שופטת את כל התהליך הזה, שיש בו כל כך הרבה שתיקה והסתרה.   

"היום, מתוך פרספקטיבה של זמן ואושר עילאי שאני חווה, אני מבינה את הנס בתהליך הזה. את האחדות הנשית הקדמונית שקיימת בו, את השותפות המעצימה כל כך של שתי נשים, למרות שהיו זרות קודם לכן, את היופי מעורר הפליאה בעצם הבחירה של נשים לעשות דבר כל כך גדול עבור נשים אחרות, את חוויית הנתינה ואת חוויית הקבלה האבסולוטיות.

כשיעל היתה בת 17, בעיצומן של בחינות הבגרות ובשילוב עם האופי ההישגי והטוטאלי שלה, התפרצה אצלה מחלה גנטית בשם "פוליפוזיס משפחתי", המאופיינת בהיווצרות פוליפים שפירים לאורך מערכת העיכול ובעיקר במעי הגס, שללא טיפול מתאים יכולים להפוך לממאירים. יעל הכירה את המחלה, סבא שלה חלה בה, והיא זוכרת איך הבהילו אותו לניתוח חירום, ואיך אושפז אביה פעמים רבות כשהיתה ילדה בגלל אותה מחלה, שהתגלתה גם אצלו. 

יעל יצאה ונכנסה מבתי החולים, ברוב חודשי כיתה י"ב היא היתה מאושפזת, את הבגרויות הצליחה להשלים מכוח הרצון וההתמדה שלה, ומייד אחר כך נותחה והמעי הגס הוצא מגופה בניתוח לא פשוט. מאז היא נוטלת באופן קבוע תרופות ביולוגיות חזקות מאוד. למרות רצונה להתגייס, הצבא ויתר על שירותיה.  

כבר כשהיתה בת 18, היא שמעה לראשונה מהרופא שלה את המילה פונדקאות. "הייתי ילדה שחושבת שהיא יודעת הכל ורגילה ללכת עם הראש בקיר, ואני זוכרת אותו אומר לי: "את תוכלי להיות אמא, אבל לא בטוח שתוכלי לשאת בעצמך הריון מחשש שהגידול יחזור כשאת הרה. תצטרכי לשמור על הגוף שלך ולהיעזר בפונדקאית". אני כמובן הדפתי את האמירה הזאת, מצאתי בגוגל נשים חולות שהיו בדיוק במצבי והן כן הרו, ואמרתי לעצמי: 'מסתבר שהכל אפשרי, אז שאני ארים ידיים? אני אהיה בהריון, ועוד איך'".

את אלי הכירה בפייסבוק, כשהיתה בת 26. גם איתו התכתבה במשך חודש, ככה היא הרי, בוחנת דרכן של המילים איך ומה, "עד שהחלטתי שהוא חנון חמוד לאללה, ושהגיע הזמן להיפגש". כבר בדייטים הראשונים שיתפה אותו בדבר מחלתה, הסבירה את הצלקות הרבות בבטנה, הבהירה למה התזונה שלה מאוד קפדנית ומוגבלת, ולמה הרעב שלה חייב לבוא על סיפוקו מייד.

בתוך חודשים ספורים הם עברו לגור ביחד. הם דיברו על האפשרות של הפריית מבחנה, שבה יוכלו לברור עבורם עוברים בריאים, "כי רצינו עובר בריא, שנחסוך ממנו את הירושה הגנטית שלי, וגם כי כל הניתוחים שעברתי במהלך השנים לא באמת איפשרו לי להיכנס להריון ספונטני. בדיעבד, לא באמת הבנו את המשמעויות של מה זה אומר להיכנס להריון במצבי".

הם נישאו כשהיא היתה בת 27 והוא בן 32, הבעלים של חברת אלגו־טריידינג, שמבצעת מסחר טכנולוגי בשוקי ההון. כבר בשנה שאחרי רצתה יעל להרות. "רציתי להיות אמא, אני מאלה שמאז ומתמיד היו אימהיות, אהבו ילדים, טיפלו בילדים. פתחנו תיק כדי לעבור הפריית מבחנה. מהר מאוד החלו להתברר ההשלכות של המחלה שלי, והבנתי שזה לא יהיה פשוט להחזיק את ההריון הזה, אבל למרות הכל, למרות הגוף למוד הפגיעות והניתוחים שלי, היה חשוב לי לחוות את ההריון באופן הוליסטי ושלם".

•  •  •

גידול שהתגלה בחלל הבטן עצר את כל התהליך. היא היתה חייבת לעבור שוב ניתוח כדי להסיר את הגידול, מחשש שיהפוך לסרטני. "רופאים בארץ לא ששו לנתח אותי, בגלל המורכבות של הגידול והמיקום הבעייתי שלו. התחלנו כבר לחפש רופאים בחו"ל, אבל בסופו של דבר עשיתי את הניתוח אצל פרופ' אלון פיקרסקי מהדסה עין כרם. הוא הפיח בי המון תקווה להמשך.

"בתקופה הזו כבר התחלנו לברר פרטים על פונדקאות, ומהר מאוד קיבלנו אישור לפונדקאות. הלכנו לכמה סוכנויות שמתמחות בעניין, אבל שמתי את האופציה הזו בצד. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה, אני הרי אופטימית חסרת תקנה, שתמיד משיגה בסוף כל מה שהיא רוצה, אז אני אתעקש על ההריון הזה.

"אלי היה כל כך סבלני ותומך, הוא הבין שזה מסע שאני צריכה לעבור עם הגוף שלי. חצי שנה אחרי ההתאוששות מהניתוח התחלנו טיפולי פוריות. הראשון נכשל, וגם השני, וגם השלישי, כישלון אחרי כישלון, ככה שמונה במספר. רק מי שעובר את התופת הזה יכול להבין את התסכול ואת האכזבה, ואת הנפילות שמגיעות אחרי כל כישלון".

יעל כמעט לא נושמת בין המילים כשהיא מדברת על התקופה ההיא, שבמהלכה כל כך כמהה לילד והוא לא הגיע. "הכל היה כל כך נפלא. היה לי בעל שהיה החבר הכי טוב שלי, נהניתי מלימודי התואר הראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, וידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בחיים. אבל חוויתי תקיעוּת ועצבות כל כך גדולה, פשוט רציתי כבר להחזיק בחיקי ילד, וזה לא הלך כמו שתיכננתי. מאז ומתמיד הייתי אמא, אבל בתקופה הזו, הייתי אמא ללא ילדים".

אורי. אין גבול למתיקות שלו // צילום: אפרת אשל

אורי מתעורר משנת הצהריים הלא ארוכה שלו. "תינוק גרבר" בלונדיני, ירוק עיניים וסמוק לחיים. "בוא, סופגנייה שלי", אומרת לו יעל בקול אימהי ומערסלת אותו בחיקה במיומנות וברגישות. דפיקה חלושה בדלת, ואמא של יעל, תמי, נכנסת. אורי מחייך אליה חיוך ממיס, והיא קורנת מאושר. 

"מי פלא של סבתא, מי?" תמי אוספת את הילד אל חיקה, וכשיעל תלך למטבח לרסק לו את מנת הפירות שלו, תספר תמי על התקופה הקשה, איך בנערותה היתה יעל נכנסת ויוצאת בשערי בתי החולים בזמן שחברי הילדות שלה נסעו למחנות בצופים וחגגו במסיבות, כמה דאגה לה ואיך לא היה ברור כלל שהיא תהיה אמא, ועל ההשלמה עם העובדה שבתה העקשנית תהיה חייבת עזרה של פונדקאית כדי ללדת. 

"אמרתי לה את זה בפעם הראשונה, השנייה והשלישית כשהבנו שהטיפולים לא צולחים לנו, ואחר כך כבר לא אמרתי כלום", אומרת תמי. "זה כל כך עיצבן אותה, והיא היתה כל כך אנטי, שלא הזכרתי את זה יותר". 

יעל: "רק אחרי שמונה טיפולים, כשהייתי שבורה, הבנתי שזהו, לא אוכל לעשות זאת לבד, והגוף שלי כנראה מאותת לי שהוא לא באמת יכול. לקח לתובנה הזו זמן לחלחל אצלי. צילצלתי לאלי ואמרתי לו: 'תמצא פונדקאית, אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר'".

"אני חושב שברגע שיעל הבינה שאני איתה לנצח גם אם לא יהיו לנו ילדים, כי היא קודם כל השותפה שלי לחיים, לא אם ילדיי - זה שיחרר אותה", אומר אלי, ולמרות שהוא מעיד על עצמו כ"דובר צינית שוטפת", על יעל הוא מדבר בעיניים נוצצות. "עברנו רגעים מאוד מותחים וחווינו אכזבות, ונעזרנו בסדנת 'זו בחירתי' שמסייעת במצבים כאלה".  

כמה שעות אחרי הטלפון המיואש של יעל, היא משכה מידיו של אלי את הכדור בחזרה אליה, כהרגלה בקודש, ונכנסה לפורום הפונדקאות ב"תפוז", שהיא כבר הכירה, וידעה להעריך את השיח התומך הקיים בו. ההודעה של אורה חיכתה שם.  

•  •  •

שבת חורפית בבית משפחת עשת שביקנעם המושבה. ריח הגשם נספג אל עצי האורן, וכל הירוק של הכפר נעשה יותר חד. בקומה הראשונה של הבית הפרטי מתגוררים דני (77) ורותי (74) עשת. כבר ארבעים שנה שהם נושמים וחיים כפר, כאן גידלו את ארבעת ילדיהם, משפחה של ארץ ישראל היפה. הבן השלישי שלהם, עדי, היה זה שהתעמת עם המחבל בפיגוע בצומת גן שמואל באוקטובר 2015, הגיש עזרה ראשונה לנערה שנפצעה בפיגוע.

ריח החמין המתבשל בתנור משתלט על כל הבית ומגיע עד הקומה העליונה, שם גרה בתם הצעירה של דני ורותי, אורה בחנוף (39), עם בעלה אסא (42) ושלושת ילדיהם - מאיה (12 וחצי), נעמה (9 וחצי) ועמרי (אוטוטו 7) - והכלב מסי. הם בנו להם יחידת דיור משלהם, ואורה נשארה לגור בתבנית נוף ילדותה כדי להעניק אותה לילדיה.

אסא, בן קיבוץ אפיקים, עובד כמהנדס ברפא"ל. אורה היא מעצבת גרפית שעובדת מהבית, צריכה את השקט שלה ואת הזמן שלה, שתוכל לנהל בעצמה. אחרי הלידה השנייה למדה להיות דולה, תומכת לידה, בגלל ההתחברות החזקה שלה לכל עולם המיילדוּת. 

סביב השולחן הסלוני אורי הפעוט מתהלך בצעדים מהוססים על שטיח הצמר. מאיה ונעמה מדקלמות איתו: "בוא אלי" - ואורי עונה: "פר־פר!" הוא פותח את הספר הקשיח "הלו, הלו אבא" וממלמל את כל הסיפור בג'יברישית, ואין גבול למתיקות שלו, כשהוא מחייך וחושף את שיני החלב הקטנות.

אלי, יעל ואורי באו לחמין של שבת. את הדרך למושבה, שצמודה לעיר יקנעם, הם עושים בעיניים עצומות, ובבואם כולם מתחבקים עם כולם. נדמה שאלי ויעל מעודכנים בפרטים הכי קטנים של משפחות עשת ובחנוף, הם פוצחים בשיח מלא הומור ונינוחות כובשת של מי ש"באו הביתה", ותוך דקות מתברר איך הקשר בין אלי לאסא נפלא, כמה תקשורת טובה יש בין יעל לאסא, ואיך אורה ואלי דומים בתכונותיהם. "כל ההצלבות שאת רק יכולה לדמיין", מסכמת אורה בדרכה היצירתית, "מהרגע שנפגשנו, ארבעתנו, זו היתה התאהבות לאורך ולרוחב וגם באלכסון. סיפור אהבה בעל חמש צלעות, כי אורי תמיד היה שם".

אורה מניפה את הילד אל על, והוא מתרפק על כתפה. ילד קסום שקרם עור וגידים ברחמה, יצא דרכה אל אוויר העולם. הוא מישיר אליה מבט, מחייך אליה את חיוכו הכובש, ואני חייבת להבין מה היא מרגישה כלפיו בדיוק באותו הרגע.

"הילד הזה הוא אכן פלא. הוא הילד של אלי ויעל, אין פה שום צל של ספק, יעידו הבלונד וצבע העיניים, אבל אני זו שהריתי אותו תשעה חודשים וילדתי אותו, ואני לנצח נצחים אוהב את הילד הזה, אותו ואת ההורים שלו, או כמו שאני אוהבת לצטט את באז שנות אור: 'אוהבת אותם אל האינסוף, ומעבר לו'.

"אני מתרגשת מהעובדה שעשיתי להם משפחה, ואני שמחה שאלי ויעל הפכו להיות משפחה שלנו, כי משפחה כן בוחרים, והקשר שלנו ממשיך להתפתח סביב האהבה שלנו. מבחינתי קיבלתי במתנה אחות קטנה שאף פעם לא היתה לי, יש לי את יעל שלי.

"הקשר בינינו הוא הסיפור הפרטי שלנו. יש משפחות שבוחרות מראש להתנתק מהפונדקאית מייד אחרי הלידה, יש פונדקאיות שלא מעוניינות להיות בקשר אחרי. כל החלטה היא לגיטימית. לי ולאסא היה ברור שאנחנו רוצים קשר עם הילד שייוולד, רוצים להיות נוכחים בתמונת החיים שלו, רוצים להיות הדוד והדודה מיקנעם, רוצים שהילדים שלנו יהיו בני הדודים שלו, ושתמיד נהיה פה בשבילו".

"מה אתה מרגיש כלפי אורי?" אני שואלת את עמרי הקטן. "אה, אורי, הוא כמו חבר שלי. אני אוהב אותו כמו חבר. כשהיה בבטן של אמא חיכיתי כל הזמן שייצא כבר, דיברתי אליו וחיבקתי אותו. אני מחכה שהוא יגדל ושנוכל לשחק באותם משחקים, ואני חושב שאמא שלי עשתה מעשה מאוד נדיב".

"אני כבר עשיתי עליו בייביסיטר פעם אחת!" מתגאה מאיה. "יעל ישנה פה עם אורי והלכה עם אמא למסיבה בכפר, ואני שמרתי עליו, וזה היה כיף. הוא כמו בן דוד שלי. ביחד איתו הרווחנו גם את אלי ויעל בתור משפחה שלנו, אז זה בכלל כיף".

יעל ואורה בחדר הלידה. בלי אפידורל

אני שואלת את מאיה ונעמה, שתי ילדות שגדלות לאור המעשה המשמעותי שעשתה אמן, מה סיפרו לחברים בכיתה כשהיא היתה בהריון. "סיפרתי שאמא עוזרת ליעל להביא ילד לעולם, כי ליעל יש פצע בבטן והיא לא יכולה להחזיק תינוק בבטן שלה", עונה מאיה בביטחון. "הם לא כל כך הבינו איך זה שהיא נכנסת להריון ממישהו שהוא לא אבא שלי", היא מאטה את דיבורה ומסמיקה, "אבל הסברתי שאת כל תהליך החזרת הביצית המופרית עושים עם מזרק במעבדה".

"אני סיפרתי את משל העוף בכיתה", צוהלת נעמה. "אמא, היא קנתה עוף לשבת. וניקתה אותו, ותיבלה אותו, ואז היא גילתה שהתנור שלה מקולקל, לא עובד. אז היא ירדה לסבתא, ושמה את העוף בתנור של סבתא, שיתבשל שם. הוא יצא מאוד טעים העוף, סוף הדרך. אז מי הכין אותו? למי מגיעות המחמאות? ברור שלאמא.

"זה בדיוק אותו דבר: יעל ואלי הכינו את אורי, הגוזל הקטן, אבל התנור של יעלי מקולקל. אז שמו את גוזלי בתנור של אמא, והיא אפתה אותו והכינה אותו תשעה חודשים. פשוט נידבה את התנור שלה".

תוך כדי התפרקדות בסלון נחשף קעקוע יפהפה על פרק ידה של אורה, פירמידה מרובעת בסיס. ואז מסתבר שליעל יש את אותו הקעקוע, וגם לאסא, וגם לאלי. כשאורי היה בן ארבעה חודשים, קיעקעו כולם את אותו קעקוע במהלך יום כיף שעשו בתל אביב. הושיטו את ידיהם וחרטו את הברית המיוחדת שלהם על גופם, לעד. אורה הגרפיקאית מסבירה: "כל הבסיס המרובע של הפירמידה הוא מי מאיתנו. ארבעה אנשים שכיוונו למטרה אחת, לפיסגה אחת, לקודקוד אחד משותף - אורי".

"יש בינינו קשר גורדי, שאי אפשר באמת להסביר במילים", מוסיף אלי. "אסא ואורה הם האחים שלנו לכל דבר, והקשר בינינו לא מבוסס על הכרת תודה, זה לא היה מחזיק אם כל הזמן היינו יושבים ואומרים להם, 'וואו, תודה'. החיים שהם העניקו לאורי הם הוואו האמיתי. הם אכן זוג שיכול להתהלך בעולם הזה ולהרגיש שהם עשו משהו יוצא דופן בחייהם".

•  •  •

סביב השולחן הגדול שעורכת סבתא רותי בקומה למטה מתיישבת כל המשפחה לאכול את החמין שהכינה בתה. גם היא התאהבה מייד באלי וביעל כשהם התחילו להגיע בתדירות גבוהה, כדי שהילדים יוכלו להכיר אותם. "יעל לא יצאה לי מהראש", אומרת רותי. "כל הזמן חשבתי לעצמי: איך היא ישנה בלילה? על מה היא חושבת? הרי אורה גרה פה מעלי, אני רואה אותה כל יום, אני יודעת איך היא יודעת ואוהבת להיות בהריון, ואני לא דואגת. אבל מה עם יעל?

"שעות שוחחנו אל תוך הלילה, והיא נכנסה לי ללב. ואז הגיע אורי. אני לא סבתא של אורי, הוא לא צריך אותי כסבתא, יש לו מספיק, ולי יש תשעה נכדים משלי, שיהיו בריאים. אבל אורי הוא תוספת של אור למשפחה, שאנחנו לא מוותרים עליה".

אחרי האוכל, כשכולם יעברו לספה ואורי יירדם בחדר של עמרי, שם תלויה תמונה גדולה שלו, אסא יספר על כל הפעמים ששמע את אשתו אומרת, "אני רוצה להיות פונדקאית, אני יכולה להיות פונדקאית. אני רוצה שוב להיות בהריון, אבל אנחנו לא רוצים עוד ילדים, אז זה בדיוק זה, לא?"

והוא, מתוך התנהלות של "מהנדס מנהל סיכונים" שרגיל לנתח ככה כל מצב, דחה את האפשרות הזו מכל וכל, "עד שלפני שלוש שנים קיבלנו הזמנה למסיבת ברית מקרובת משפחה שלי, שביום בהיר אחד נעלמה לי, למרות שהיינו בני אותו גיל ושמרנו על קשר מצוין. ככה היא נעלמה לעשר שנים, לא הגיעה לאירועים, לא התקשרה בחגים. ידענו שיש שם קושי סביב הבאת ילד לעולם, וכיבדנו את המרחק שהיא ביקשה. אחרי עשר שנים נולד להם בן מפונדקאות, ושם התחלתי להבין את גודל המעשה, את החשיבות שלו.

"ביקשתי מקרובת המשפחה את החוזה שעליו היא ובעלה חתמו, והחלטתי לחקור את העניין. בחנתי את כל החומרים שקיבלתי מבחינה רגולטיבית, והופתעתי לראות עד כמה התהליך מסודר ותומך ושלם, ויש סטטיסטיקות והתייחסות לכל תסריט אפשרי.

אסא (מימין), אלי, אורה, יעל וקעקוע הפירמידה. "ארבעה אנשים שכיוונו לקודקוד משותף" // צילום: אפרת אשל

"אני ואורה התיישבנו לדבר על הכל, לא השארנו תרחיש אחד שלא הפכנו מכל צד, כמו שאנחנו בדרך כלל, טוטאליים. דיברנו על בעד, על נגד, על הזוגיות שלנו, על העלייה במשקל, על מה יהיה אם חס וחלילה משהו ישתבש בלידה. כשהאחים שלי שמעו על ההחלטה שלנו, הם אמרו מייד: 'אתם לא נורמליים, בשביל מה אתם צריכים את זה?' ואני הסברתי שההחלטה הזאת היא לא גחמה של רגע, אלא בחירה מושכלת של שני אנשים שרגליהם על הקרקע. החברה הכי טובה של אורה אמרה לה: 'אני בשוק, אבל אני לא מופתעת'.

"תוך כדי ההחלטה הייתי צריך להיות סגור עם עצמי שאני לא עושה את זה בגלל סיבה כלכלית, בגלל ה־160 אלף שקלים שקיבלנו, שזה הסכום המקובל, וברור שהוא לא סכום משנה חיים. ברגע שהבנתי שאי אפשר בעצם לתמחר את היצירה הזאת, שהיא הכי קרובה לבריאה, ואין שום הון שבעולם שיכול לכמת את המעשה הזה, יכולתי להמשיך הלאה.

"הבנתי שבזכות הכסף הזה אנחנו לא נדאג אם תיפול עלינו הוצאה כלכלית שלא חשבנו עליה בגלל הפונדקאות, וגם נוכל למנף אותו מול הילדים, כי טיול של כולנו בחו"ל לא עשינו, למשל. לא חסר לנו דבר, שנינו עובדים ומרוויחים יופי, אבל לטיול משפחתי מעבר לים לא יכולנו לצאת עד אז. ברגע שהייתי שלם מוסרית עם סוגיית הכסף, והיה ברור לי שהוא ממש לא הסיבה, נתתי לאורה את ברכת הדרך".

•  •  •

את הדרך לפונדקאות בחרו אורה ואסא לעשות ביחד עם אלירז מי־רב זר אביב (29), דולה בהכשרתה ומי שהגתה את "מסע חיים", מיזם המחבר בין משפחות הזקוקות לפונדקאיות לבין פונדקאיות, ללא דמי תיווך. סכום סמלי נגבה עבור פגישת ההיכרות. היא גם מעניקה ליווי לכל התהליך מראשיתו ועד הלידה, למי שחפץ בכך.

"מבחינתנו, הליווי של אלירז היה הכרחי", מספרת אורה. "פחות התחברנו למשרדי התיווך הגדולים, כי הפיקוח שלהם על התהליך שם המון דגש על ההכנה לחתימה על החוזה, על בדיקה מפורטת של היכולות הנפשיות של הפונדקאית לעמוד בתהליך ועל וידוא מעגלי התמיכה שלה. כל זה חשוב מאוד, אבל לעצמנו ביקשנו משהו יותר אישי, מישהי שתהיה קשובה וזמינה.

"בתבונתה וברגישותה אלירז עזרה לנו לדייק את הבחירות שלנו. בזכותה הבנו שאנחנו רוצים לעשות פונדקאות עבור זוג שהוא עדיין חשוך ילדים, זוג שגר מספיק רחוק מאיתנו כדי שנוכל להתרחק כשנרצה, אבל גם זוג שירצה להמשיך להיות איתנו בקשר אחרי הלידה. לא היינו יכולים להתחבר לזוג שמסתיר את עניין הפונדקאות, ויש כאלה, וזה בסדר גמור.

"אחרי שהיה ברור לי וליעל שאנחנו רוצות להיפגש, ביקשתי ממנה שהיא ואלי יפגשו קודם את אלירז, כי סמכנו על הכישרון שלה להתאים בין צורכי המשפחות. אלירז אישרה לנו את יעל ואלי, ואז נפגשנו אצלה ארבעתנו, והתאהבנו, והיא היתה שם כדי לסחוב את התיקים של כל אחת מאיתנו, לוודא שלא נישא את המעמסה של השנייה. היא היתה מורת דרך ואיפשרה לנו להלך בבטחה במסע הזה".

יעל ואלי ברגע הלידה של אורי. "כל מה שחשוב היום זה שאני אמא", היא אומרת

ביוני 2014 נחתם חוזה הפונדקאות בין אורה ואסא לבין יעל ואלי, אחרי חצי שנה של ועדות, בדיקות, אישורי רופאים ופסיכולוגים. אורה כבר רצתה להרות, אבל לא שיערה איזו דרך ארוכה עוד נכונה להם.

"ההחזרה הראשונה של העוברים לא נגמרה בהריון. עשינו עוד ניסיון, וגם הוא נכשל. ועוד ניסיון שנכשל. והחודשים חולפים, ואני חווה עם יעל את הכאב שכרוך בשאיבת הביציות ואת ההמתנה מורטת העצבים להריון, שאני לא מכירה בחוויה שלי בשום צורה.

"הלב שלי נשבר בכל פעם מחדש, וכאבתי עליהם, וכאבתי עלי. וכאבתי על כולנו. התאכזבתי מעצמי ומהאכזבה שאני מייצגת עבורם, היו רגעים שכבר חשבתי שלא יהיה הריון לעולם. הדרך הזאת, שארכה מעבר למה שציפיתי, היתה השיעור הכי גדול בחיים שלי. בתור מי שהריונות באו לה בקלות, עברתי יד ביד עם יעל חלק מהדרך שלה, רצופת הקשייים והאכזבות. אמנם רק לפרקים, ותמיד מתוך ידיעה שיש לי שלושה ילדים בריאים בבית, אבל הצלחתי ללכת בנעליה, לראות דרך עיניה, וזה היה שיעור שאין לו תחליף".

•  •  •

בדצמבר 2014 החליטו יעל ואורה, בעצת אלירז, לעבור בית חולים ורופאים מטפלים ולהתחיל דף חדש אצל ד"ר עדי רכס ממרפאת ה־IVF באיכילוב. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה בניסיון הרביעי.

כשאורה התקשרה ליעל, יעל ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד לה, כי רוב שעות היממה הן הסתמסו, "אז מה יש לך לבשר לי אם את מתקשרת?"

ואז החלו לרוץ בקבוצות הווטסאפ המשפחתיות התמונות של מקלוני בדיקת ההריון ("היו המון כאלו", צוחקת אורה, "זה היה על גבול המגוחך"). לאורה, יעל ואמא של יעל, סבתא תמי, היתה קבוצת ווטסאפ משלהן שנקראה "הממתינות". אחרי שראו במוניטור דופק, הן שינו את שם הקבוצה ל"המאושרות".

אורה ואסא רק ציפו לרגע שאנשים יבחינו בבטן ויגידו מזל טוב. "תודה, אנחנו נמסור להורים", היו עונים למברכים בהומור הציני האופייני להם, וגם "תודה, אבל זה לא שלי", אהב אסא לאתגר את חבריו, וליהנות מפרצופיהם הנבוכים.

ההריון היה תקין וקל. לבדיקות החשובות הם הלכו יחד, ארבעתם, כשאסא מופקד על תיעוד התהליך. את הבדיקות השוטפות אצל רופא המעקב עשתה אורה לבדה, מקפידה לבקש תמונות בכל פעם, כדי לשלוח ליעל ולאלי. בסקירת המערכות השנייה הם זכו להתרגשות מיוחדת. בפעם הראשונה יעל הניחה יד על הבטן, והעובר שיתף פעולה ובעט, בזמן שהשיר "ילד של אבא" מתנגן ברקע. "כולנו בכינו", אומרת אורה. "לא ידעתי איך יעל תגיב כשתצא לי הבטן, אבל ככל שהבטן הלכה וגדלה, יעל הרגישה שאורי הולך ומתקרב אליהם, והיא היתה כל כך מאושרת".

שישה קילוגרמים בדיוק עלתה אורה במשקלה. בשבוע ה־36 עוד טיילה ברגל בשמורת המג'רסה שליד הכנרת. "רק בחודש התשיעי, ביחד עם חום אוגוסט־ספטמבר, הפכתי לסוג של לווייתן. שכבתי בסלון, ורק רציתי ללדת כבר".

מאיה ונעמה נסעו אז לקייטנה אצל יעל ואלי, "זה כיף שיש דודים בתל אביב שגרים בבניין עם מעלית, והים קרוב, ויש מוזיאונים", הן נזכרות בהנאה. ויעל אומרת שזה המעט שיכלה לעשות.

"היתה לי תחושה של אסירוּת תודה, שלא כל כך ידעתי מה לעשות איתה, מה עוד לתת ולהביא כדי שיהיה לאורה טוב ונוח ונעים וטעים, אבל מהר מאוד היא ואסא הרגיעו אותנו בעניין, נתנו לנו להרגיש נוח. אז כשהיתה לי הזדמנות לקחת את הבנות בקיץ לקייטנה של ארבעה ימים, העונג היה כולו שלנו. הן עזרו לנו להכין את החדר של אורי, והבינו לאן הוא יגיע אחרי שאמא שלהן תלד".

כשהתחילו הצירים עשו אורה ואסא ביחד עם הילדים "מסיבת פרידה לפוצקי־פלא". ניפחו בלונים, ציירו ציורים, כתבו מכתבים.

"בדיעבד, גם אני וגם אורה היינו צריכים להיפרד מאורי רגשית", מספר אסא בהתרגשות, "בכל זאת, הוא היה איתנו תשעה חודשים, ואיפשרנו לו להיפרד מאיתנו ולהיוולד אל תוך המשפחה שלו".

אורי עם אורה (יושבת) ויעל. "רציתי לעשות משהו משמעותי וחשוב, שהוא מעבר לחלקת האלוהים הקטנה שלי" // צילום: אפרת אשל

אורי נולד בבית החולים לניאדו שבנתניה ב־6 באוקטובר 2015, בלידה טבעית, בלי אפידורל. "רציתי ללדת לידה מאולחשת, כמו כל הלידות הקודמות", אומרת אורה, "אבל הכל התקדם מהר מדי, ופתיחה של חמש אצבעות, ואין מי שיחבר אותי לאפידורל, ואני מבינה שאני הולכת ללדת בלי, ומתחילה לצרוח את נשמתי, ואלי ואסא ויעלי שנוכחים בחדר לא יודעים את נפשם, ואלירז, דולה מנוסה שמבינה שיכול להיות שאורי במצוקה בגלל חבל הטבור, פוקדת עלי, 'הוא לא מרגיש טוב בפנים. את חייבת להוציא אותו עכשיו', ואני מבינה שעדיף לי ללחוץ מאשר להתנגד, ואני לוחצת, וזה כואב כל כך, ועוד לחיצה.

"ואז הוא יצא. 4.545 ק"ג, גדול כל כך ויפה כל כך ונקי. עשיתי משפחה. לפי התוכנית רציתי לחתוך את חבל הטבור, בתוכניות שעשיתי זה נראה לי משמעותי לפרידה, אבל כשהגישו לי את המספריים הרגשתי שאני עומדת להתעלף. העברתי את המספריים לאסא, שמייד משך אליו את אלי שיחתוך בעצמו. באותו הרגע, וגם בדיעבד, זה היה פחות חשוב לי. והשליה העצומה יוצאת גם היא. ואז יש לכולנו זמן להיות שם ביחד. רגעים מפעימים בעוצמתם".

אסא מספר איך היה רגע בלידה, שאורה צרחה את נשמתה והדופק של אורי ירד, שהוא חשש שהלידה הזאת לא תסתיים בשלום ופחד פחד מוות, ולא הוריד את העיניים מאשתו גם אחרי, כי הוא מכיר את הנטייה שלה להוריד לחץ דם ולהתעלף אחרי לידות.

"הסתובבתי כמה ימים עם תסמינים פוסט־טראומטיים, אז אני שואל אותך, כסף במקרה הזה מפצה? אפשר לתמחר את מה שחווינו שם? אבל הרגע הזה, שאורי יצא, ואלי ויעל התחברו אליו מייד באופן הכי טבעי, היה הרגע הכי קרוב לבריאה שאפשר לחוות, וכל הסבל הנקודתי בלידה היה שווה אותו".

אורה התאשפזה במחלקת נשים. יעל, נטולת עודף משקל או תפרים מכל סוג, התאשפזה במחלקת יולדות כדי להיות לצד בנה, "וממש לקחו לי מדדים בכל בוקר, כאילו ילדתי", היא צוחקת.

למחרת הלידה, עמרי, נעמה ומאיה באו לבקר את אמא שלהם עם מתנות לאורי. "הם ראו אותי בלי העריסה, וראו את יעל עם העריסה לידה, והבינו יפה מאוד שאורי נוסע הביתה עם אלי ויעל, ואמא חוזרת הביתה איתם, ללילות שקטים".

•  •  •

אורה מרצה היום על פונדקאות בכל הארץ, מספרת את סיפורה בגוף ראשון. "אני לא מטיפה לפונדקאות. לא מספרת לכל העולם כמה זה שינה את חיי או היה הדבר הכי טוב שקרה לי. הרגשתי ככה אחרי הלידה, ולשמחתי היה לי עם מי לנהל את השיחות האלה. במרחק של שנה ובפרספקטיבת הזמן, זה שוקע. נשארתי עם אחריות גדולה להעביר מידע אמיתי, להיות שם עבור מי שנתקלת בקשיים ולא לבטל את החששות של נשים שרוצות להיות פונדקאיות.

"הייתי מאוד רוצה לעמוד מול האדם שיעז להגיד לי שאני אישה מוחלשת ומנוצלת. אני לא אומרת שכל הפונדקאיות היום הן אקדמאיות שגרות בבית פרטי במושב. אבל אני מכירה רבות, והן באות מכל מיני מקומות. מהעיר, מהכפר, מההתנחלות. כולן נשים חושבות. אף אחת מהן לא נקלעה לפונדקאות מתוך קושי או מצוקה. כולן הגיעו לזה כי זה בער להן בבטן, כי זה היה משהו שהן ממש רצו לעשות. היה להן חשוב להיות שם עבור מישהי. לעשות עבורה את מה שהיא לא יכולה לעשות בעצמה. אני לא מכירה שום פונדקאית שעברה תהליך כזה רק בשביל לשפץ מטבח או לטוס לחו"ל, ואני לא מאמינה שיש מישהי שמסוגלת לעבור את כל המיונים והאישורים ואת הדרך הארוכה והמורכבת הזאת רק בשביל הכסף.

"נכון, יש בתהליך הזה כסף. זה לא סוד. אבל הכסף שקיבלתי לא היה עבור זה שנשאתי את אורי ברחם שלי במשך תשעה חודשים וילדתי אותו. הוא היה עבור השינויים שהחיים שלי עברו, ושלא היו קורים אלמלא התהליך. הוא היה עבור העובדה שהשקעתי את זמני ומרצי ותקוותיי ודאגותיי בתהליך הזה עבור אלי ויעל.

"לפני ההחזרה עברתי בדיקות דם ואולטרה־סאונד שלוש פעמים בשבוע, עברתי טיפולים הורמונליים, המתנתי איתם את כל ההמתנות, נחלתי איתם את האכזבות, ואחריהן קמתי מחדש והתחלתי שוב, גם אם באותו השבוע דווקא לא התחשק לי. התגברתי על כל הבחילות והצרבות, לא טסתי לחו"ל, לא אכלתי מה שבא לי ולא שתיתי מה שבא לי. לקחתי אחריות על תהליך שהוא minded לאדם אחר לחלוטין.

יעל (מימין), אורה ואלירז זר אביב, בברית המילה של אורי // צילום: מורן לוי

"זה לא אומר שעבדתי אצלם, זה לא אומר שהשכרתי להם את הגוף שלי. זה לא אומר שהם קנו את ההריון הזה או את הילד, וזה לא שם אותנו ביחסי ניצול. שילמו לי עבור אי הנוחות שנגרמת לאדם שנמצא בתהליך שדורש ממנו ומכל בני משפחתו ויתורים ושינויים. שילמו לי עבור הימים שאחרי הלידה, שבהם לא ישנתי בבית עם הילדים שלי, על החולשה, על הדימום, על זמן ההחלמה. על הדברים בתהליך הזה שהם לא רק עור קורן ובטן עגולה.

"הסכום שקיבלנו לא שינה את חיינו. אבל התהליך שינה את החיים של כולנו לטובה. כולנו למדנו שיעורים אינסופיים בנתינה אמיתית. זה רק מראה עד כמה הכסף הוא לא העיקר בפונדקאות. כי אין באמת סכום שיכול להשתוות לשינוי בחיים, שעובר על מי שנמצא בתהליך הזה. היום, כשאנחנו אחרי, אני יודעת להגיד שרציתי לעשות משהו משמעותי וחשוב. משהו שהוא מעבר לחלקת האלוהים הקטנה שלי. ואת זה ידעתי שאני יכולה לעשות, ויכולה לעשות היטב".

•  •  •

יעל ואלי כבר חושבים על ילד שני. אורה לא תוכל להיות הפונדקאית שלהם, היא כבר לא מתאימה מבחינת קריטריון הגיל, שמאפשר פונדקאות עד גיל 38 בלבד, וגם לא מבחינת מספר הלידות שלה, שהגיע לארבע המקסימליות על פי החוק. אבל היא כמובן תהיה שם עבור אחותה החדשה.

יעל אומרת ש"כל מה שחשוב זה שאני אמא. היום אני מבינה את הרופא ההוא, שאמר לי לפני שנים, כשהתעקשתי להיכנס להריון: 'את רוצה להיות בהריון, או שאת רוצה להיות אמא? מה בדיוק המטרה שלך?'

"היום אני מבינה שהשגתי את המטרה שלי. אורה העניקה לי את חוויית ההריון הכי קרובה לגוף שלי שאפשר. היא ואסא היו שם כדי להפוך אותי לאמא ואת אלי לאבא. להורים. להורים של אורי, פוצקי־פלא".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו